יב. מעשה שהיה
ומעשה היה פעם בסיום אחת מדרשותי בעיר נתניה, באו אלי שני בחורים חובשי כיפה, ואמרו לי שהם מתחזקים כאן בעיר נתניה, ויש להם שאלה, מאחר וכאן בעיר קשה להם מצוא זיווגם, כי רוב בנות עירם לא מוכנות לקבל אותם כשהם עם כיפה, האם רשאים הם להוריד הכיפה, עד שימצאו זיווגם…
אמרתי להם, שמעו ידידי, האם אתם מאמינים באלקים, ענו לי בוודאי, ובכן המשכתי ואמרתי להם: עצתי היא, שאת הצעתכן זו תציעו לאלקים, ולמחר תכנסו לבית הכנסת ובפתיחת ההיכל תציעו לאלקים את הצעתכם זו, וכה תאמרו לו: רבונו של עולם, רואים אנו שזיווגנו מתקשה, ובכן יש לנו דרך לסייע לך לזרז זיווגנו, נוריד הכיפה ובכך יסתייע לך – רבונו של עולם למצוא לנו זיווג…
תיכף התביישו הבחורים והבינו בעצמם את טעותם.
היתכן ליהודי מאמין המאמין שהכל מהבורא, לזרז לעצמו את הישועה בדרך שהיא נגד רצון הבורא, הלא מאמין אתה בבורא שהכל ממנו, והכל מרצונו והשגחתו, היאך תנסה להציע הצעה להועיל לעצמך בדרך שהיא מנגדת לרצונו, והיאך תחשוב שיעשה הוא את רצונך – בדרך שבחרת למרוד בו.
אם כן כמה טועים אלו המאנים ומשקרים במשאם את הבריות, "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה", והלא מה שנגזר לך בין כה תקבל, ומה שלא נגזר לך לעולם לא תקבל, ואם לנגד עיניך יראה שהנך מקבל ומרוויח מאונאה ושקר, הרי שבכך הנך מסכן גדול, שמן השמים מטעים אותך לראות שדרכך הרעה מצליחה, ועליך לדאוג מאד פן תודח בגלל כן מהקדוש-ברוך-הוא חלילה.
ובאמת, בוודאי שלא יהנה האדם כלום ממה שהרויח בשקר, לפי שאין זה שלו, ואין אדם נוגע במה שלא שלו, וכידוע שממון שאינו כשר לא רק שמתכלה בעצמו אלא אמרו חז"ל שמכלה גם את הממון הכשר חלילה.
והנה מכלל מדת בטחון, יש לדעת שהוא מצומד ומחובר עם האמונה של השגחה פרטית, ומזה תבין ותשכיל, כמו למשל אדם שחושק בדברי תורה או תפילה, ומזדמן לו ביטול בעל כרחו ומתבטל, ועל ידי זה נופל בלבו, אבל באמת טמון בזה השגחת הבורא.
כמובא בצוואת הריב"ש (אות ג) וז"ל, וכל אדם צריך לעבוד השם יתברך בכל כוחו (נ"א בחינותיו), שהכל הוא צורך [גבוה], מפני שהשם יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם, ואז אינו יכול ללמוד וכו', וכן כשהאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו, וצריך לעבוד אותו יתברך באופנים אחרים, ואז אל יצער את עצמו בזה, כי השם יתברך רוצה שיעבדהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכן הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם, כדי לעבוד אותו באופן זה עכ"ל, וכמה עמקו וגבהו אלו הדיבורים [ל]המתבונן בהם, ובאלו הדברים אפשר להאדם להתחזק עצמו בכל עת ובכל זמן שלא יפול בלבו משום דבר.
(שו"א מ' הבטחון וההתחזקות)
יג. "דרך אמונה למעוכבי שידוך
בין הבעיות והיסורים הקשים המצויים בימינו היא צרת עיכוב השידוך.
לצערי, אין פעם שלאחר הדרשה שהנני דורש בכל מקום שיהיה – שאיני נתקל בבני אדם המספרים לי מצרה זו שפוקדתם להם בעצמם או לבניהם ובנותיהם, ומבקשים עצה לסיום סבל ארוך וממושך זה.
ובפרט שגווני יסורי עיכוב השידוכים לפעמים נעשה באופן קשה ביותר, וכגון שידוך שנראה הולך כסדר ולבסוף מתפוצץ… או פעמים שהבחור מאד רוצה והצד השני לא, או להיפך.
והאכזבות בנושא זה מגוונות ומצערות מאד.
ובעצם בעיכוב השידוך נוצרים ב' אופני סבל איום ונורא, האחד הוא עצם עיכוב הקמת בית בישראל שזו תשוקת וחמדת כל בן ובת בישראל וחמדת כל הורה לראות מבניו.
והשני הוא ההתדרדרות הרוחנית הבאה בעקבות עיכוב זה, נפגש אני עם בחורים יראי ה' המתאוננים ובוכים במר נפשם שעקב עיכוב שידוכם נופלים המה בעניני קדושה, ועל אף רצונם העז להישמר מכל חטא, ובהכרח נמנע לרווק ובמיוחד רווק שנים רבות מלהיות שמור בקדושה כראוי, ועל זה מתרעמים המה למאד על ההשגחה, מדוע עשה להם אלקים ככה להביאם למצב שכמעט בלתי נמנע מלהיכשל בעבירה, והלא הבא ליטהר מסייעין אותו, אם כן היאך אחר שכבר כמה שנים משתדלים המה לשמור עצמם מחטא, ובפרט בעלי תשובה שהדבר קשה להם מאד, ומסרו נפשם לה' בתשובתם ועזבו כל מחמדי תבל להיות נאמנים לה', והנה זמן פרקם עבר מזמן ואין בנמצא להם אשת חיל שתסייעם בעבודת ה'.
ובכן היאך ניגשים לבעיה זו בדרך אמונה?
כלל גדול יש לנו לדעת כי מחשבותינו רחוקים למאד מאד ממחשבותיו יתברך.
וניקח לדוגמא, הגלויות שגלינו מארצנו, ועתה אנו כבר קרוב ל – 2,000 שנה בגלות מרה, הרי מטרתם של הגלויות לתקן את ישראל, וכנגד מה שחטאו כפרתם בגלותם לתקן את אשר עוותו ולהכשירם לגאולה ולשלמות רוחנית, וכן מבואר ב"אור החיים" הק' (שמות ג', ח') שתכלית הגלויות כדי שיתבררו כל הניצוצות ויתוקנו.
ובכן אם נתבונן הרי בכל הגלויות לא נהיה מצבנו יותר טוב. שהרי בגלות מצרים ירדנו ושקענו במ"ט שערי טומאה, עד שקטרגה מדת הדין הללו עובדי עבודה זרה וכו', בגלות בבל – 70 שנה כמו כן ירדנו פלאים ורבים מעמנו נשאו נשים נכריות, בגלותנו זו הארוכה והמרה, אין לשער ולתאר את גודל האבדות של הנשמות הנדחות בגלות זו, והנה היום נישואי תערובת בארץ ובחו"ל, מדינתנו מדינה של מינות וחילול הקדושה, חינוך הנוער היום חילוני ברובו, ועוד מעידות תהומיות מעדנו מה שלא ניתן להעלות על הכתב.
ובכן וכי הגלויות לא מכפרות, וכי הגלויות לא מביאות את מטרת הבורא בהם על תכליתם, וכי הקדוש-ברוך-הוא שגזר עלינו גלויות לא לקח בחשבון את המעידות שיארעו לנו דוקא בסיבת הגלויות, ועם כל זה ראה הקדוש-ברוך-הוא בכך תיקון לנו, ואפשר היסורים הרבים שבגלות מקטינות את הקטגוריא מכל עוון שנעשה, ומגדילות את הסנגוריא מכל מצוה ומסירות נפש ורק לאלקים פתרונים ומאזנים לשקול את העדיפות שבגלות על אף המעידות הצפויות בעקבותיה זהו בכללות.
אולם כמו כן הדבר בפרטות, אתה שמתחזק בעבודת ה', או אתה הבעל תשובה, שכעת הנך במצב של נסיונות קשים ביותר מחמת עיכוב שידוך, ואף שעיכוב שידוך זה גורם לך למעידות מדי פעם. וכי יודע אתה מה מקרב אותך לה' ביותר, הלא המשקל לאלקים להעריך עמידותיך בנסיונות – שערכן רב במצבך זה לעומת כשלונותיך מידי פעם. הלא בגמרא (פסחים קיג, ע"א) איתא: "רווק הדר בכרך ואינו חוטא – הקב"ה משתבח בו בכל יום", ואם כן לך ותדע אם לא עדיף לו להקב"ה יום עמידה בנסיון כשהנך במצב רווקות יותר מזמן רב כשהנך נשוי, היודע אתה מה נפעל מכל יום רווקות שעובר עליך ואתה עומד בצדקתך ובתומתך, ואף ש"בין לבין" בלתי נמנעים מעידות אולם עדיין מאזני המשפט ביד ה' המה ולא ביד בני האדם לדעת מה עדיף על מה.
הלא תבין. אם שמך ה' במצב שאתה הנך נתון בו עתה, סימן שחפץ הוא שתעבדהו במצב זה דווקא. הרי אתה משתדל למצוא זיווג, ידי חובת השתדלות הנך יוצא, ואם כן מה חושב אתה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה ממך מעבר לזה, שתקפוץ לשמים?! הלא תבין פשוט שחפץ הוא שתעבדהו במצבך זה שהנך נתון בו עתה, ואף שלא נעלם ממנו שבעקבות מצבך אתה צפוי אתה למעידות, ולמצבי רוח גרועים מה שמפיל ומייאש את האדם מעבודת ה'.
אם כן היאך יכול אתה לחשוב אחרת ממה שחושב עבורך בוראך, וכי יודע אתה מה טוב לך יותר מאשר חכמתו יתברך יודעת.
ומעשה היה שפגשתי חוזר בתשובה אחד שהיה כבר בן כ"ח שנה ללא מציאת שידוך, ובמר נפשו אמר לי, שיש לו תביעה גדולה על ההנהגה עמו להיות שהוא מעוכב מלהינשא, שבגלל מצבו העכשוי בטל הוא מתורה, מוטרד, משועמם ועצוב, ואף גם מועד מידי פעם בעניני קדושה, ובכן תביעתו היא מה טוב ישנו בכך שמצבו יהא בכי רע באופן שהוא עתה.
אמרתי לו, שמע ידידי, יתכן והקדוש-ברוך-הוא אינו כועס עליך בגלל מה שאמרת עכשיו כי מתוך מרייך וכעסך דיברת, אולם מה שכן הוא שהקדוש-ברוך-הוא צוחק מדבריך…
ושאלני למה כוונתי?
אמרתי לו: תראה, אתה מגיע לבית דין של מעלה, מציע את תביעתך כמו שהזכרת, ובכן בית דין של מעלה מסתמא הלא יגיב, ובכן אומר לך מה יתכן שבית דין של מעלה יגיב על תביעתך:
בעל תשובה יקר, יסוריך בעיכוב השידוך היו אכן קשים מנשוא, אולם בוא וראה מה נפעל ונתקן מכל יום של עיכוב, מכל אכזבה של שידוך שהתבטל, מכל מתח של שידוך, בוא וראה מה נתקן ונפעל לך מכך, תראה כמה מעוונותיך נתכפרו בשביל כך, בוא וראה שעבודתך את ה' בימים אלה, שהיתה מתוך קושי וטירוף כמה ערכה, כי כל צעד וצעד של עבודת ה' שעשית בימים טרופים אלו שווה פי כמה וכמה מהימים הטובים שהיו לך לאחר מכן כשנשאת אשה ושעתך היתה שעת השקט, בוא וראה היאך היה הקב"ה משתבח בך בכל יום של זמני רווקותך כשהיית חזק ועוצר מלחטוא, ועוד בוא וראה היאך לא היה אפשר בשום אופן שיהא תיקונך באופן אחר מלבד אופן זה, כי דוקא בו היתה תשובת המשקל לתקן את אשר פגמת בעברך, ועוד ועוד יראו לך אילו אוצרות עצומים של שכר ותיקון יצרת לעצמך בעקבות סבל זה, ואז הלא תבוש ותכלם מתביעתך…
תבעת שקופחת בפרוטות בו בזמן שזכית באלפי אלפי דינרי זהב…
האדם בכאן נדמה לו שהוא מקופח, מופלה לרעה, מידת הדין נוהגת בו באכזריות… וכיוצא, ובעצם זאת משום שאינו רואה ואינו מבין מה נעשה יקר וגדולה לנפשו עבור כל זה, והקב"ה שהוא רחמן ונאמן, לא בשביל שהאדם אינו מבין את תועלתו ימנע הבורא את תועלתו ממנו, וכי בשביל שהבן אינו מבין ויורד לעמק כוונת טובת אביו זו סיבה שימנע האב הטובה האמיתית מבנו וילך עם בנו כפי סכלותו שאינה אלא לרעתו, לכך אין הקב"ה מתחשב בכך שהאדם אינו רואה ואינו מבין את התועליות שהבורא מפיק בהנהגה שנוהג עמו.
ובכן דרך האמונה שלך, הוא להאמין גם בזה שהוא לטובה, ואף שהנך בטוח שהטוב הוא רק באם אנשא ואהיה בעל אשה וילדים, ורק בכך הנך רואה את עתיד חייך המאושרים והמיוצבים בעבודת ה', עליך להיות בטוח שראיית הקדוש-ברוך-הוא רואה למרחוק הרבה יותר משלך, והנעשה במצבך עתה הוא בעצם הטוב ביותר עבורך.
וכמו שהיה מפרש הרבי מקוצק את המשנה: "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה", אל תאמר לכשאפנה מצרותי, מעניותי, מרווקותי, אז אשנה. שמא לא תפנה, שמא לא תפנה מצרתך, ותעוכב מהישועה לזמן מה כי חפץ הקדוש-ברוך-הוא במצבך עתה שאינך מופנה, אלא דוקא טרוד וטרוף מבעיותיך, דוקא במצב כזה חפץ ה' בך שתעבדהו, כי חשוב לו מה שאתה מביא לו עתה מתוך טירוף וטרדה יותר מכל אשר תביא לו כאשר תהא שעתך שעת השקט ורווחה.
מובא באבות דרבי נתן, מה שמתקן האדם מתוך צער שווה יותר ממאה פעמים שלא בצער, ואם כן הכי יודע האדם מה טובתו ומה לא, מה טובתו יותר ומה טובתו פחות.
ועל זה אמרו: "הכי דמי בעל תשובה? באותו מקום באותה אשה ובאותה שעה". דהיינו מה נקרא בעל תשובה אמיתי שעובד ה' בכל מקום שהוא נמצא, ולא מעכב את תשובתו ועבודתו את ה' עד שיעבור למקום אחר, וכן באותה אשה שיש לו, ולא מעכב את תשובתו ועבודתו עד שתשתנה אשתו המציקתו ומטרידתו, וכן באותה שעה ולא מעכב תשובתו ועבודתו את קונו לזמן מאוחר וכיוצא, אלא עובד ה' במצבו העכשוי, מתוך אמונה שאם שמני אלקים במצב זה, בהכרח שרוצה הוא את עבודתי במצב זה דוקא, והוא הטוב ביותר בשבילי.
כלל גדול, גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך (משלי טז ג), שכל דבר שיזדמן לו יחשוב שהוא מאתו יתברך, ויראה שיבקש מהשם יתברך שיזדמן לו תמיד מה שהשם יתברך יודע שהוא לטובתו, ולא מה שנראה לבני אדם [טובה] על פי שכלו, כי אפשר מה שבעיניו טוב הוא רע לו, רק ישליך הכל כל עניניו וצרכיו עליו יתברך [כמו שכתוב (תהלים נה כג) השלך על ה' יהבך עכ"ל].
(שו"א מ' הבטחון והתחזקות)
יד. דרך אמונה למתיסר בבעיות נפשיות
גם המתיסר בבעיות נפש, אלא שלעיתים כשהוא מיושב בדעתו ויודע את חובתו בעולמו, יש לו להאמין, שעבודת ה' שלו נצרכת להיות במצבו דוקא באשר הוא, ואף שבמהלך יסוריו נבצר ממנו לעיתים מלקיים תורה ומצוות כלל, אין לו להתיאש ולהתעצב מכך, אלא לשמוח על כך שיש לו שעות פנויות שבהם יכול הוא למלא חובתו בעולמו.
וכמו שהסברנו לעיל בדרך אמונה למתייסר בעיכוב שידוך, שישנם מצבים שבהם האדם אומנם מוטרד ומטורף בדעתו מלעבוד את ה', ואינו מבין מה טוב בכך, ומי מרוויח מכך, והלא לכאורה לא מרוויח מזה לא הוא ולא הקדוש-ברוך-הוא, להיות שבזמן זה אינו יכול לעסוק במצוות, אולם לא לנו להכנס בחשבונותיו של הקדוש-ברוך-הוא מה טוב יותר ומה טוב פחות.
ולכן אם שמך האלקים במצב שאתה נתון בו עתה, ובהכרח – כך מחייבת האמונה להאמין – שאין מציאות אחרת בשבילך יותר טובה מזו לעבוד את ה', וחייב אתה להתרצות בכל האפשר במצבך, ולעבוד את ה' כיכולתך, והדבר פשוט שכל מאמץ קטן שהנך מתאמץ במצבך זה הקשה שווה הוא פי כמה לאין שיעור מכל מאמץ שהיית מתאמץ לו היית במצב טוב ובריא, כך שמי יודע מה מקצר לך יותר את הדרך. לכם אם בחר לך הבורא דרך עבודה זו באופן זה, שבודאי נצרך הוא בהשגחה פרטית להיות כך דוקא, ואין הבדל בין אם נולדת כך או שבמשך הזמן עברו עליך משברים ובאת למצב זה שאתה בו עתה, כי כך כוונת ההשגחה שתיקונך המזורז והיעיל ביותר יהא במצב זה דוקא, כך שתפקידך עתה לנצל את ה"בין לבין", לנצל את הזמנים האפשריים שבין תקיפה לתקיפה שנתקף אתה בטירוף ובלבול, ואז יתכן מאד כשיראה הבורא שהנך מנצל את אפשרויותיך הדחוקות לעבודתו ירפאך רפואת הנפש והגוף, היפלא מה' דבר, הלא אין מעצור לה' מלהושיע בין רב למעט.
ובימי הקטנות שאדם מרגיש צער נפילות המוחין ומתגבר עליו השינה והכבידות, אינו מסוגל להסתכל בספרי מוסר מהדברים מעניני תוכחה ומשברים את הלב, כי עלול באותו שעה ליפול ליותר חשכות וטמטום ח"ו, כאשר רמזו בעלי הרמזים ככתוב (שמות לא ו) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ותן לחכם ויחכם עוד (משלי ט ט), כי אין דברי מוסר מתיישבין בתוכיות הלב כי אם בשעה שהלב פתוח קצת, או הוא בשמחה והוא בבחינת חכמה, וזה מקובל מצדיקים אמיתיים כי באם יש לו צער ח"ו וטמטום הלב יסתכל במקומות המחזקים לב האדם באמונה ושמחה ובטחון, ועל זה האופן חברתי זה החיבור הקטן (ספר "שומר אמונים") שיהא רק על התחזקות ואמונה, לקבל הכל באהבה, ולהתחזק באמונתו ובטחונו באלקיו בכל עידן ובכל זמן.
כי תכלית בריאת האדם בשביל שיגלה הסתרות, ולהסיר החשכות מעליו בכל מיני אופנים, כידוע לך מדברי הצדיקים כי שם אלקים מורה על הסתרה ושעת קטנות ומרירות ח"ו, ושם הוי"ה ברוך הוא רומז על עידן עת רצון באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש (שו"א מאמר הבטחון וההתחזקות טז).
טו. דרך אמונה למתייסר בחולי או במום המגבילו במוגבלות גוף ונפש
אדם שפוגע בו חולי או שנולד במחלה מסוימת כשיתוק או נכות המגבילו במוגבלות גופו ונפשו כאחד, ונפשו מרה לו שבהגבלתו זו הינו מוזנח בחיי החברה, וכמו כן בעבודת ה' ידו קצרה למאד מחמת מגבלותו, ובפרט יגדל הכאב לאדם בריא שהוא חי ופועל בכל כוחו בתורה ומצוות ופתאום נפל לחולי או לנכות, או בימי הזקנה שפגעו בו חוליים המגבילים אותו, ומרגיש שחשך עליו עולמו, נזכר הוא בימים הטובים היאך פעל ועשה ועתה הינו "שבר כלי".
סבל זה ניתן למנוע אותו כל מי אשר ידבק בכללי האמונה, האמונה היא מרגוע ופתרון לכל, ורק בני אדם אף המאמינים – או שלא יודעים היאך משתמשים בכללי האמונה בכל מקרה, או שמתעקשים לרצות את מה שהם רוצים, והיצר מקשה עליהם מלהיכנע ולרצות באשר ירצה ה'. כי חיוב גמור מחיובי מצות האמונה לדעת – אם נתנו ה' לאדם במצב שהוא נתון בו, פירושו של דבר שהקדוש-ברוך-הוא חפץ בעבודתך בגוון זה שהנך נתון בו דוקא, ואף שהוא בגוון אחר ממה שהיה עד כה, ואם עד כה עבדת אותו מתוך בריאות גוף ונפש ונתהפך עליך מצב בריאותך, הבן כי רצונו שתעבדהו מעתה מתוך חולי, וכמו כן אם עד כה עבדת אותו מתוך עושר ונתהפך עליך הגלגל, עליך להבין כי רצונו מעתה שתעבדהו מתוך עוני, ואם עד כה עבדתו מתוך השלוה והרוגע ונטרפה עליך השעה, מחויב אתה להאמין כי רצונו מעתה שתעבדהו מתוך הטירוף והטרדה.
הבה ונראה סיפור היאך נראה אדם מיוסר לחלוטין כאשר האמונה מפעמת בקרבו.
בספר "פני מאיר" שנכתב על קורות חייו של ר' מאיר פייסט מארצות הברית, מסופר (מספר "לקח טוב"):
בגיל ארבע חלה ר' מאיר בשיתוק מוחלט בשתי רגליו, ומאז לא היה יכול ללכת אפילו צעד אחד. אפילו לעמוד ולהשען על רגליו בעזרת קביים לא היה מסוגל. משום כך היה נאלץ להיות מרותק לעגלת-נכים כל ימי חייו. בנוסף לשיתוק, סבל ר' מאיר מבעיות בריאותיות נוספות. הוריו נפטרו במשך המחצית הראשונה לימי חייו, כך שרוב ימי חייו היה גלמוד ללא הורים או משפחה.
במשך עשרות שנים הביעו גדולי הרפואה את תמיהתם כיצד חי ר' מאיר את חייו. אחד מרופאיו קבע, שמבחינה רפואית לא תתכן שום אפשרות שיעבור את גיל הארבעים. אך ר' מאיר חי כעשרים ושמונה שנה לאחר גיל הארבעים, ונפטר ממחלה שלא היתה קשורה במישרין למצבו הכללי.
אף על פי שאדם במצבו עלול ליפול לאומללות ולמרירות – מצב המתבטא בדכאון ויאוש, קנאה בזולת, חוסר רצון לחיות וציפיה לקץ החיים – הרי שמצבו של ר' מאיר היה בדיוק הפוך מכך. הוא היה מלא שמחה ואושר, סבלן ושלו, מלא תקוה ועידוד, שמח בשמחת הזולת כבשמחתו ממש, ותשוקת החיים שלו היתה עצומה. פניו קרנו תמיד מאושר, והשמחה לא זזה ממנו. בכל מצב ובכל זמן היה מלא שמחה ועידוד ושביעות רצון, עד שאפשר לומר שהשמחה היתה חלק ממציאותו.
כיצד זכה להגיע למצב נשגב כזה?
נאמר בתהילים (פד, יא): "כי טוב יום בחצריך מאלף וגו"'. ופרש רשי: "כי טוב יום אחד בחצריך ולמחר ימות, מלחיות אלף שנים במקום אחר". חצרות ה' בימינו הן הישיבות ובתי המדרשות, שכן מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ובעצם, כל מי שחי חיי תורה נחשב ליושב בחצרות ה'. אי לכך, הרי נאמר כאן שיום אחד של חיים של בן תורה עדיפים על אלף שנים של חיים בטוב ובנעימים ללא תורה.
זה היה סוד הצלחתו ועילת שמחתו של ר' מאיר. הוא חי בכל יום מימי חייו חיי אושר וברכה, כל יום מימי חייו היה שקול ליותר מאלף שנים של מי שאינו בן תורה, ולכן השמחה והאושר היו על פניו תמיד, למרות הסבל הרב שסבל.
בר' מאיר ראו בחוש את דברי חכמינו ז"ל: "מה יתאונן אדם חי" – דיו שהוא חי. עצם זכות החיים, גם אם אין בהם שום 'עולם הזה', די בהם. תשוקתו לחיות ואהבת החיים שלו היו חזקות ועצומות מאד, הרבה יותר ממי שהשעה משחקת לו, כי ר' מאיר ידע את ערך החיים, וידע כיצד לנצל את החיים.
ועוד בענין זה נביא מאמר נפלא מהרה"ק מצאנז זצוק"ל:
ובעווה"ר יחידי סגולה בודדים יש שהם מתחזקים תמיד בשמחה ואמונה וראיתי בני עליה והמה מועטים ויש לפרש, שאפשר לראות ולהבחין אכן אם הם בני עליה, כאשר המה "מועטים", דהיינו, בשפל המצב, שאין הפת מצויה בביתם ובגדיהם קרועים ובלויים ואפילו הכי השמחה מאירה את פניהם ושמים בטחונם בהשי"ת ואינם דואגים כלל, אז ראיתי שהם בני עליה, ולא כאשר מצבם ברום המעלה ומלכים ושרים השתחוו לפניהם ארצה, שאז אין זה רבותא להאמין בה', ובעווה"ר מה נאמר ומה נדבר כל הצרות כהיום נובעים מזה שניטל מבני האדם נקודת הבטחון ומכל צער פעוט ודבר קטן שקורה כבר מתהלכים בפנים קודרות בדאגה ועצבות כאילו עולמם חרב עליהם, כשאך מחוסר עבודה משך שבוע ימים או כשאין לו דירה בשלימות כאוות נפשו, כבר הדאגה מכרסמת בליבו בשביל שאין עניניו מסתדרים בדיוק כרצונו, כבר צריך לבכות ולילל על זה יומם ולילה ואין לזה שיעור וגבול, דמי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו', וגם שיש לו כבר כל משאלתו הוא שרוי בדאגה תמידית שלא יפסיד את רכושו וכמה ביטול תורה ותפילה נגרם מזה, וכמה צרות הוא מביא על נפשו ולא יפלא איפוא מה שרואים היום איך שהתורה מונחת בקרן זוית והעדר הקדושה ניכר כל כך בדורנו.
וזה כלל גדול בתורה גם בענייני מצוות ויהדות שימסור עצמו לגמרי תחת הנהגת השם יתברך ולא יחפוץ לעשות יותר ממה שהשם יתברך רוצה ממנו, אם לא נתן לו שכל להבין בדברי תורה, יעבוד את ה' במצוות ובמעשים טובים, אם הוא איש עני ואינו יכול להרבות בצדקה יתן כפי מסת יכולתו, ובכל בכל דבר ודבר יכבד את ה' ממה שחננו ולא יבקש גדולות לומר מי יתן והייתי יכול לעשות ולהיות כך וכך, אבל כך עלתה ברצונו יתברך ליתן אותו בתוך גוף עכור ונמנע ממנו להיות מלאך.
ועל כל נברא להיות שמח בעבודת בוראו בין אם שם תפקידו להיות מלאך שעומד ברום עולם ומשמיע שירות ותשבחות, בין אם נברא בתור נמלה ותולעת ואומר שירת התולעת ולא יהא אכפת לו אם יש לו גבורת שמשון או שהוא חלש כח, כי כל אחד ואחד חייב לעבוד את ה' יתברך כפי כוחו ושכלו ואסור לו להתרעם על שלא ניחן בכשרונות כמו חבירו, בימי בחרותו יעבוד את ה' בכוחות הבחרות, ובימי הזקנה בתכונות של זקן, וכן בכל מצב ומצב, ואל ישעה בדברי שקר לומר: סיבה פלונית וטרדה אלמונית היא בעוכרי ואלמלא היתה מסולקת ממני כי אז הייתי יכול לעבוד את השם יתברך כדבעי, רק יתאמץ וישתדל מיד לעשות כמיטב יכולתו תמיד, ועל זה נאמר: "בכל דרכיך דעהו", בדרך שאתה עומד בה ומסוגל ללכת בה תדע אותו יתברך שמו ואל תהא שוטה ללמד את השם יתברך איך היה טוב יותר בשבילו שתהיה, והוא יישר אורחותיך, שהוא יתברך שמו מיישר ומעמיד אותך בדרך הנכונה שאתה צריך ללכת בה כפי שורש נשמתך.
ומובא בספר "בית אברהם" (ויגש – ד"ה בהפטרה) כעין הנזכר:
לא רק בענינים הנוגעים אל הגוף צריך להיות תמים, אלא אפילו בענינים הנוגעים אל הנפש ועבודת ה' צריך ללכת בתמימות, כי יש כאלו שהם מתיגעים בעבודת ה' בכל כוחם ונפשם ואין רואים סימן ברכה בעבודתם, והעצה לזה תמים תהיה עם ה' אלקיך (דברים יח, יג) ולהתחזק בבטחון בה', ולא ליפול ביאוש ח"ו, כי רוצים לנסות מן השמים את מידת הבטחון שלו, ולא יפנה לטענות היצר הרע שהוא כל כך רחוק מה', רק יתחזק לעמוד בנסיון.
ומפורסם המעשה במהרי"ל דיסקין שהיה הולך בכל ערב חג לעודד ולשמח אלמנה ערירית זקנה מאד ומיוסרת על מיטתה לברכה בברכת "חג שמח" ובאחת הפעמים ביקשתו שיברכה שתזכה לאריכות ימים ושנים… לתמיהתו מה חפץ יש לה בחיים, השיבה: פעמיים בשבוע מתנדבות נשים לרחצה ולנקותה, ובאותן כמה שעות בלבד יש באפשרותה לברך ולהתפלל, ויקר לה זמן זה, ובשביל כך מבקשת היא שתזכה לאריכות ימים ושנים…
המאמין שמח ומתענג במצבו כאשר יחפוץ ה', ואף שבמצבו נבצר ממנו לעבוד את ה' כראוי ישמח באשר כן זוכה הוא.
אמר רבינו הקדוש ר"ר נפתלי מראפשיטץ זיע"א בספרו הקדוש, מה שהבעל תשובה הוא בעצבות הוא מפני שאינו עובד מאהבה, אבל מי שיש לו שכל, יחשוב בלבו אפילו הוא בן שישים שנה ולא עשה מצוה חלילה, מאי נפקא מינה לי – אני היום נולדתי ולא קניתי לי עדיין גן עדן, עם כל זה אני הולך ועושה מצוות לעשות נחת רוח ליוצרי ובוראי, ויהיה לו מזה שמחה רבה, ומי שזוכה לדעת זה לא ירצה מדריגות, ואפילו גילוי אליהו, רק לעשות נחת רוח לבורא כל עולמים, ויהיה תמיד בשמחה.
(מכתב הרה"ק ר' יעקב לייזער מפשעווארסק זי"ע)
טז. דרך אמונה למתיסרים ביסורי "כפייתיות"
בעיה סבוכה וסרוכה ישנה אצל לא מעטים, והיא בעיית ה"כפייתיות", אשר רבים חללים הפילה בתכסיס היצר להמאיס להם את עבודת ה', או לקיימה מתוך עצבנות ומתח.
והבעיה חוסר בטחון בעצמם אם קיימו את ההלכה כדבעי, ולאלו הבעיה היא קשה מאד, משום שאומרים מאמינים אנו, וכי חסרי אמונה אנחנו? מדקדקים במצוות אנו! אלא שלרוב דקדוקינו פוחדים אנו שמא לא יצאנו ידי חובה, אם כן אדרבא, הדבר מורה על אמונתנו הדקה והמושלמת. ובשביל כך קשה להם מאד לצאת מבעייתם לפי שאינם מבינים בעצם מה בעייתם סותרת את האמונה.
ובאמת, לאלה הסובלים מבעיה זו, יש להם סתירה גדולה לא עם האמונה בה' ומצוותיו, אלא סתירה עם אמונת חכמים, וכמו שנסביר דברינו לקמן, ועלינו לדעת שאמונת חכמים היא חלק בלתי נפרד מעיקרי ויסודות האמונה שמבלעדיו יחיה האדם על פי אמונתו שלו ויאבד את הדרך, כי רק לחכמי הדור ניתן החכמה להדריך ולכוון את בני דורם, ומי מבני הדור שיתעקש ויסרב להיכנע למשמעתם הלא ילך בדרך חתחתים ויפול במכמורות היצר ללא מוצא.
ונבאר בעיה זו בפרטות ופתרונה בדרך אמונה:
1. כפייתיות המחשבה באופנים שונים
הטרדות מחשבות מגוונות המה, ובין הקשיים שבהם המה הטרדות התוקפות בהעלאת ספיקות קיום ההלכה. וכאן האדם מוטרד לכאורה בצדק, האם קיימתי את ההלכה כדין או לא, ובעצם רבים מחמת כפיותם לצאת ידי כל הדעות או לצאת ידי כל הספיקות של עצמם, נכנסו ללחץ ומתח ועצבים עד שעזבו את קיום המצוות לגמרי. כמו שידוע לי על אחד שהיה לא רגוע מקיום מצות תפילין האם זה במקומם או לא, ובכל עת היה שוב בודק ומודד האם התפילין לא זזו ממקומם וכדומה, ולבסוף קץ במצות תפילין ובעט בה לגמרי רחמנא ליצלן.
כמו כן מצויה בעיה זו מאוד בצעירים הרוצים לכווין בתפילתם, ומסתפקים אם כיוונו באותה מילה או שלא כיוונו, וחוזרים על אותה מילה כמה פעמים על מנת לוודא שכיוונו בה כראוי, ובשביל כך עולה להם התפילה במתח המביא לידי עצבנות.
וכן בקריאת שמע, חוזרים על אותה מילה הרבה פעמים שמא לא ביטאוה כראוי, או שמא לא כיוונו בה כראוי, וכן לגבי קינוח ישנם כאלה המקנחים עצמם ואינם מסתפקים בזה, אלא חוששים שמא עדיין נשאר לכלוך המעכב את התפילה וספק זה מביך אותם לרחוץ שוב ושוב ולחזור להתפלל שמא לא יצאו מדין "צואה במקומה במשהו". או מנטילת ידיים, שנוטלים ידיים וחוששים פן לא נטלו כראוי, וחוזרים פעמים רבות על נטילת ידיים.
וכמו כן לגבי הטרדת מחשבות זרות ומשונות נגד האמונה ושל עבודה זרה, שמציקות להם בפרט בשעת התפילה, ונדחקים היאך שלא לחשוב עליהם בפרט כשמזכיר שם ה' וכדומה, וכיוצא בזה כשמשתוללות במוחם מחשבות כפירה והרהורי שטות ללא שירצו בהם כלל.
וכן יש הסובלים מרגשי נחיתות, שנחשבים בעיני עצמם לכלום, ונכנסים לשיפלות שמביאתם למרה שחורה.
בפרק זה נתייחס לתופעות אלו, מתחילה בכללות, ולאחר מכן בפרטות.
2. כיצד להתייחס כללית לבעיה זו?
ראשית יש לדעת שתופעה זו לרוב עוברת ואינה אלא זמנית בלבד, יש שסובלים מכך תקופה קצת יותר ארוכה ויש יותר קצרה, בסופו של דבר אדם מתבגר בגילו או בשכלו, ורואה שזו תופעת קטנות וחששנות שנובעת מחוסר בגרות.
ושנית, יש לבאר מתוך ב' הוכחות, שתופעה זו לא נובעת מיצר הטוב ומהקדושה אלא מעצבנות וממתח, ותועיל ידיעה זו הרבה כדי לרצות לצאת מבעיה זו. כי מי שלא ישתכנע שתופעה זו הינה מצד היצר הרע, יטעה לחשוב שהולך בדרך נכונה ולא ירצה לצאת ממנה.
הוכחה ראשונה – "שאל אביך ויגדך", הרי מלבד שיש לנו תורה, חייבים אנו להיות כפופים לדעת תורה כדי להבין את התורה, אסור לנו להבין את התורה כרצוננו ולחשוש לְמַה שלא חששו אבותינו, ואם כן, חששות אלו אחר שאין להם מקור בדברי הפוסקים, הרי יש לך להבין שאינם אלא מצד יצר הרע לבלבל ולמרר אותך, ולהמאיס עליך את העבודה.
וכי ראית אצל רבותיך חששנות שאתה חושש לה, ואם לא ראית אצל רבותיך הרי שגם רבותיך לא ראו חששות שכאלו אצל רבותיהם, וכמו כן כאמור לא הוזכרו בפוסקים שום חששות שכאלו, אם כן המוטל עלינו הוא להתבטל ולא להתעקש ולהתמרד להבין את התורה כרצוננו וכפי הבנתנו נגד הבנת ודרך רבותינו.
ואם כן, כמה שבעיה זו נראית חריפה, אפשר לצאת ממנה ב"אמונת חכמים", וכמו שידוע שרבים הצליחו לצאת ממנה, וכמו שמעיד הגר"י קנייבסקי זצוק"ל במכתביו לאותם הסובלים מבעיות שכאלו:
"ובתנאי שישמע להוראת חכמים, ולא יהיה עקשן להחזיק עצמו חכם מכל אדם, וכו', העיקר שישמע לעצת חכמים ולהוראתם מבלי לפלפל ובלי לבדוק בטעמי הדברים". ובסוף המכתב כתב, "איש שמרגיש עצמו שעצביו מתוחים בענייני שמירת התורה, צריך הוא להניח כל הנהגתו על פי הוראת חכם מבלי שיחקור כלל וכלל טעמים של ההוראה, וזה בדוק ומנוסה, שמוכיח שהוא לא ידע כלל הטעמים, אלא כן הלכה פסוקה וכן יעשה, דאם לא כן חס וחלילה יכול ליפול למחלה נוראה ואחר כך ליפול מכל שמירת התורה הקדושה חס וחלילה".
ובכן בבעיות מסוג זה, נזקק הלקוי בתופעה זו לאמונת חכמים, אכן, בא הוא לבלבולו מתוך האמונה שבו, אולם חסרה לו "אמונת חכמים" שהיא חלק בלתי נפרד מחיובי האמונה בעיקרי הדת. וכנאמר בפסוק: "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". ופירש רש"י: "וגם בך" – גם בנביאים הבאים אחריך, וכבר נצטווינו לעשות ככל אשר יורוך, ואפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין, הווי שומע ומאמין לו.
אם כן בכגון דא, לך נראה שזה "ימין" להקפיד על קינוח, נטילת ידיים, הנחת תפילין, קריאת התיבות פעמים רבות וכדומה.
וכשהינך שואל רב ואומר לך שזו טעות, הגם כי הינך חושב שהוא אומר לך על הימין שלך שהיא שמאל, חייב אתה לשמוע לו.
העולה לנו מכאן, שראשית הדרך להיפטר מסוג יצר ערמומי שכזה היא קודם כל להשתכנע שזה יצר הרע, הבא לנצל את חולשת העצבים ומתחיו של האדם – כביכול לכיוון הקדושה, כי אם לא יהא הדבר ברור בוודאות גמורה שזה מצד היצר הרע, ויהא אפילו ספק שמא זה בא מצד הקדושה ויצר הטוב – קשה שיהיה לסובל מיצר זה למצוא תקנה לעצמו.
ומלבד ההוכחה שהבאנו למעלה, שמאחר ואין זה דעת תורה לחשוש לכך הרי שזה מצד היצר הרע, ישנה הוכחה נוספת פשוטה שתופעת "כפייתיות" זו הינה מצד היצר הרע.
שהרי, התורה ומצוותיה המה דרכי נועם, וכנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", אם כן מצוות התורה צריכות להיעשות בדרכי נועם, בדרכים המנעימים את מעשה המצוות על עושיהם בהרגשת נועם ורגיעות בקיומם, וכן כל נתיבותיה שלום, היינו שלווה ושלום, ולא מצב של מלחמה פנימית וסערה המשבשת את מקיים המצוות.
אם כן הווי מחשב, חששות וספיקות וחומרות אלו שבלבך, הכופים אותך לחוש להם לקיימם, האם מביאים המה לך שלווה רוגע ונועם, או להיפך? צא וראה! הלוא בכך הינך נכנס לסערת רוח למתח ולעצבנות, וכפי שהזכרנו מכאלה שכתוצאה מכך עזבו את קיום המצוות, אם כן איך יעלה על הדעת שתופעה זו הינה חיובית הנובעת מהקדושה.
והסברא נותנת שקיום המצוות שציוונו הבורא הוא על מנת שנשיג דרכם נעימות גם בעוה"ז, ולא באופן שתיטרף דעת המקיימם בבלבול ועצבנות, ואם כך הרגשתו, הרי שמיד יש לו להתבונן שהיצר מעורב במעשהו.
בפרקים הבאים נתייחס בפרטות לכמה מפרטי הבעיה.
3. הטרדות במצוות נטילת ידיים
בנטילת ידיים ישנם המפריזים בחומרות לנגב אוזן הכלי לפני כל פעם ששופכים מיד אל יד, מצד שנטמא אוזן הכלי מהמים שביד ימין שנטלה תחילה, עצה פשוטה לזה כתב ה"משנה ברורה" (סימן קס"ב ס"ק מ"ט): ליטול רביעית בבת אחת על כל יד ויד, ורביעית מים זוהי כמות שממילא בדרך כלל שופכים ברגילות על הידיים, ואז אין צורך לחוש לחומרה זו של ניגוב אוזן הכלי בין נטילת יד ליד.
וראה שם ב"שער הציון" (אות מא), שלא רק בין כל נטילת יד ויד אין צורך לנגב, אלא גם בנטילה ראשונה שטרם שפך על ידו רביעית מים אין צורך לנגב אוזן הכלי, לפי שאין נטמא כלל המים שבגב הכלי דהוי כמו שנוגע במים שבכלי שלא בשעת נטילה.
כך שנטילת ידיים יכולה להיות בפשטות ללא צורך שום ניגוב לא היד ולא אוזן הכלי בהיותו שופך רביעית מים בבת אחת, וכאמור זו כמות רגילה שבין כה רגילים לשפוך על כל יד.
וכמו כן אין צריך להיזהר להגביה ידיו שמא יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק לתוך ידו ויטמאוה, אחר שנטל ברביעית בפעם אחת, ואם כן אין שם מים טמאים כלל, כמבואר בסי' קס"ב סעי' א'.
ובוודאי כשחומרה שאינה צריכה זו מביאה את האדם לבלבול ולתסכול, וגורמת לחטא הגדול של עצבות, עצבנות ומתח, שהרי בדרך כלל בני אדם שסובלים מכך עצביהם קצת חלשים, וכאמור מנצל זאת היצר לתסכלם בדרך המצוה ולכופם על הרע שהוא טוב, אזי אין ספק שבוודאי עדיף במקרה כזה להניח את החומרה והחסידות כדי להיות רגוע ושליו בקיום המצוות לעשותם בשמחה, שהיא עיקר בקיום המצוות, וכנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה".
4. הטרדות בוודאות ביטוי וכוונת המילים בתפילה
בהיותי באחת הישיבות הגדולות, נזדמנו לי תופעות מסוג זה אצל כמה בחורים, שהיו מתעכבים בתפילה ובקריאת שמע זמן רב לוודא שאכן ביטאו את המילים כראוי, וכמו כן לוודא אם כיוונו בהם כראוי, ובעזרת ה' הועלתי להם בכמה עצות.
א. הסברתי להם, ראשית יש להם להשתכנע שאין "חומרות" אלו מצד היצר הטוב אלא מצד היצר הרע המנצל את החולשה של האדם, כמבואר באריכות לעיל בקטע אות ב'.
ב. להתעקש שלא לחזור בשום פנים על אותה מילה, ולנסות לעשות כזאת כמה פעמים, וגם אם נדמה לך שלא יצאת ידי חובה.
ג. לחזק את האמת הזו, הצעתי להם ללכת לאנשים גדולים שיסכימו להתחייב להם שלוקחים המה את האחריות על עצמם שבקריאה כזו של קריאת שמע ותפילה בוודאי יצאו בה ידי חובה. ואמנם פעמים ראשונות היה קשה להם אעפ"כ לסמוך על זה, אולם לאחר זמן ראו שינוי לטובה, וכאמור, בצירוף הקבלה שקיבלו עליהם שלא לחזור בשום אופן על אותם מילים, ובאחריות שנטלו עליהם אותם תלמידי חכמים שהם פנו אליהם, לאט לאט הצליחו לצאת מתסכול זה.
ד. ובעצה נוספת השתמשתי, נתתי להם לקרוא לפני קריאת שמע וסדר העמידה שלא בשעת התפילה, וביקשתים לקרוא לפנַי בקול רם מבלי לחזור על שום מילה נוספת פעמיים, וראו במו עיניהם הכיצד יכולים המה לבטא היטב את המילים ובידם לעשות זאת, וכן ביקשתים לכווין בפשטות המילים בלבד במהירות, וראו שביכולתם לעשות זאת, ובכך הוכח להם שאין זה אלא מתיחות ועצבנות שפוקדת אותם בשעת התפילה, והעובדה שכשאינם בשעת התפילה אין להם הפרעה כ"כ בענין זה, אלא פשוט מנצל היצר את חולשתם להמאיס להם את התפילה והמצוות.
5. הטרדות בענין קינוח
למתייסרים בחוסר ודאות קינוח לאחר עשיית צרכיו, כתב הסטייפלר במכתב שהובא בספר "עצות והדרכות" להרי"ם גרינואלד שליט"א, שהכיר אחד שכזה שמתוך לחציו הפסיק להתפלל זמן מה מחששותיו אלו, והביא שם משו"ת הדברי חיים מצאנז (ח"ב סי' ט'), שבזמן התלמוד הסתפקו לקינוח בג' אבנים כמבואר בגמרא ללא מים, ע"כ שמדינא זה מספיק, ולכן הרוצה להחמיר לכל היותר יקנח בנייר כמה פעמים בחמש או שש ניירות ואחר כך ירחץ במים, כמבואר בפוסקים בשם האריז"ל, וינגב אחר כך את הלחות שיש בו משום פצעים. ויותר אין לו מה לחוש שמא נשאר משהו כלל וכלל.
ובמכתבו מצווה הרב לכל השואלים שלא יבדקו יותר מזה, ומעיד הוא שהציל צעירים ששמעו לו, ואחד התעקש ולא שמע לו עד שהגיע למצב שאינו מתפלל כלל רחמנא ליצלן.
6. הטרדות בהנחת תפילין
כמו כן מובא שם למסופקים במקום הנחת התפילין, האם זה באמצע בדיוק, וכן במקום הקיבורת ומתעכבים על כך הרבה, הביא שם הסטייפלר בשם הפוסקים, שמה שכתוב שיהא באמצע אינו הכוונה באמצע ממש, רק די שהוא בערך באמצע, וכשמשער בלבו בערך שהוא באמצע די בכך, ואפילו יותר מזה הקל שם בשו"ת דברי חיים סי' ו'. ומעיד שם על בחור שסבל מטרדה שכזו, ובמשך זמן קצר לאחר ידיעה זו נתרפא מזה לגמרי.
7. הטרדות מחשבות מינות
הארכנו בזה לעיל, ובספר "עצות והדרכות" מביא ממרן הסטייפלר שאין לטפל בבעיה זו בעצות טבעיות, כיון שאין לבוא בטוען ונטען להטרדת מחשבות אלו כי רק יסתבך יותר כמו שהארכתי לעיל, אלא עדיף לטפל בזה בעצות סגוליות, ומנה שם כגון: שמירת שבת כהלכתו עם לימוד הלכות שבת, וישמור פיו מדברים בטלים בשבת, ורק יעסוק בתורה ובסעודות שבת ובשינה לכבוד שבת. ויעשה הכל לכבוד שבת, ולא בכוונה להינצל מסבל הנפשי שלו כי אז לא יועיל כל כך, אלא יעשה זאת לשם שמים, ויראה פלאים כיצד מסתלקים ממנו כל הספיקות והבלבולים.
וכמו כן מציע שם לומר "פרשת התמיד" שחרית ומנחה, דהיא פרשת עולה המכפרת על הרהורי הלב. ועוד מציע שם להתחזק במידת ה"ענווה", ויעזור לו להיכנע ולהתבטל לדברי התורה וחכמיה, וממילא יפרחו ממנו כל הקושיות והספקות.
ועיקר הכל שיתפלל הרבה להשי"ת שיצילהו ממחשבות רעות, והעיקר שלא יתעצב וידאג מזה כלל, אלא יתייחס לזה כיסורים, וכמו שהארכתי לעיל בזה, שזה גופא התיקון למה שבעבר חשב ברצון מחשבות איסור, אזי כתיקון מתייסר הוא בכך שתוקפים אותו עתה מחשבות מסוג זה בעל כרחו, ובזה שמצטער עתה מכך, זהו תיקונו. לכך העצה שידחוס מחשבות חיוביות מבלי להתייחס לאלו המחשבות, וכאילו זהו אדם זר מבחוץ לוחש לו מחשבות שכאלו וזה אינו הוא עצמו.
8. הטרדת נדרים ושבועות
עוד מספר "עצות והדרכות", לסובל מדחף פנימי לנדור ולהישבע לעשות או שלא לעשות, ויכול הוא להישבע ולנדור אפילו כמה פעמים ביום. ומביא שם תשובתו של הסטייפלר, שבא אליו פעם אחד שסבל מכך, ושלחו לגאון מרן הרב מבריסק זלה"ה, והשיב לו, שלא חלים נדרים ושבועות שכאלו כיון שלא נעשים מתוך דעת מיושבת, וכמובן שלגופו של עניין יש לעשות שאלת רב, אולם באופן כללי אין ממשות בסוג נדרים כאלו שנעשים מתוך לחץ נפשי ומתיחות העצבים.
לסיכום:
"האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים", החומרות אשר בודים בני האדם מלבם, המה בכלל החשבונות הרבים שמבקשים אוייבי השמחה והשלווה לחדור לנפש האדם ולבלבלה. הרי נתבונן, עניין "החזקות" המובאים רבות בדברי רבותינו ואף בענייני כרת שסומכים על החזקה, אם כן למשל בתפילין יש לסמוך על החזקה שמסתמא כשסידרת את התפילין במקומם הרי הם בחזקת שנשארו כמו כן במקומם. וכן אם קינחת כדרך ההלכה, בחזקת שהמקום נקי, וכן עוד.
אומרים חז"ל: לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכמו כן אמרו: אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכאלה מאמרים באים להנחותנו שהתורה דרכיה דרכי נועם ויש לקיימה בדרך נעימה ולא מתוך לחץ ומתח, שאין זה מטרת המצוות חלילה, אלא המטרה להביא לנעימות, לסיפוק ונחת, ורק בזה חפץ ה'.
עצה היעוצה, אמונה שלמה, ששם אתו עמו אלקי ישראל, כי בכל צרתם לו צר, כי באמת ענין התגברות החשך והעצבות, הוא עצמו גלות מצרים, וימררו את חייהם, שהוא גלות הנשמה, במרה שחורה בעצבות, ולפעמים טועם בזה טעם מיתה, והנו בתחושה כי אין לו שום דבר בחייו כי מתענוגי עולם הזה כבר פרש מהם, וטעם אור וחיות עריבות אור עליון נסתלק ממנו, והרי לו מרירות מוות, וכל זה גלוי לפני א-ל עולם, ויחזק עצמו וידבר לא-ל רכות ויבכה לפניו, ואמר מרן אור ישראל הרב ישראל בן אליעזר, "אנכי אנכי" – כשתדע שאנכי הוא אנכי בכל תנועה, ואין עוד, "הוא מנחמכם" בודאי, וזהו עצמו יציאת מצרים, האור הנמשך מתוך החושך הזה.
(נתיב מצוותיך)
יז. עובדים בחינם…!
יענקל'ה העני זה ימים שכבר לא בא אוכל מזין לפיו, מלבושיו פרועים ופרומים, והעניות מראה אותותיה על פניו המסכנות מבלי יכולת להסתירה.
מהלך לו יענקל'ה ברחובות העיר שמא ימצא מזונו ומלבושו מאנשים רחמנים, והנה יהודי טוב מזדמן לפניו. שואלו יענקל'ה: אולי מכיר אתה מקום גמילות חסדים המחלקים מזון ומלבוש לעניים בחינם? עונה לו היהודי: בוודאי! האיך לא שמעת? ברחוב יפו 18 ישנם אנשים גומלי חסדים המחלקים חינם אוכל ומזון, ובפרט לנצרך כמוך שנראה שזה כבר ימים שלא אכלת כראוי. לך למקום זה ותשביע רעבונך ותכסה את מערומיך.
שמח העני והלך לכיוון אותה כתובת, ומשום מה טעה, ובמקום ליכנס לרחוב יפו 18, נכנס לבית מספר 16 באותו רחוב, בית גדול, נאה ומרווח. מקיש הוא בדלת – והנה לקראתו בעל הבית. פותח הוא בשאלה לרצונו, ומשיב לו העני: האם כאן הוא בית הגמילות חסדים למאכל ומלבוש? תכף קלט בעל הבית שעני זה טעה – שבמקום להיכנס לבניין הסמוך, הגיע לביתו במספר 16, והחליט לנצלו. השיב לו: בוודאי! כאן מחלקים הכל! אולם אזנך הטעתה אותך במעט; החלוקה אינה בחינם לגמרי, צריכים קצת לעבוד. חשב העני שמסתמא טעה, וכי מי נותן אוכל ומלבושים חינם?! ובכן – אמר לבעל הבית – מסכים אני לקבל עבודה כלשהי על מנת שלערב אקבל מזון ומלבוש. הבטיח לו בעל הבית שאכן כדבריו כן יהיה.
העני הרעב והמיוגע עבד יום שלם בביתו של בעל הבית, ניקה לו את גינתו, את ביתו, וכמו כן ביצע שליחויות מסוימות.
לערב, והוא כבר כמעט נופח את נשמתו, מבקש הוא על נפשו את מזונו ומלבושיו. תכף משיב לו בעל הבית: בוודאי אקיים הבטחתי! לך לבניין הסמוך, ושם תקבל ככל אשר תחפוץ!
העני בתמימותו חשב כי זו הפרוצדורה – עובדים כאן ומקבלים שם. הולך הוא לתומו לבניין הסמוך וטענתו בפיו: עבדתי בבניין הסמוך על מנת לקבל כאן מזונות ומלבושים.
מיד הבין בעל הגמ"ח שאכן נפל עני מסכן זה בשכנו הנוכל בשל טעות בכתובת, ואותו נוכל ניצלו, כביכול שעל מנת כן יקבל כאן את מזונו ומלבושו שהיה מקבלם חינם אילו היה מגיע ישר לכתובת הנכונה.
והנמשל הוא: האדם נצרך למזון ומלבוש וליתר צרכיו. פוגש הוא ביצר הרע, והלה מציע לו להשתדל! בלא השתדלות תמות ברעב, צריך לעבוד ולעמול לפרנסה, והגם שלפעמים באה עבודה זו על חשבון תורה ותפילה או יתר מצוות. ולאחר שעמל ועבד, שולחו יצר הרע לקבל מחייתו מאת ה"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", שהרי וכי ליצר יש לו חיים ומזון ליתן לאדם?! הרי הוא מקור המוות והרע. נמצא האדם נגרר לפיתוי הבטחת מזונו מיצרו הרע כשלמעשה שולח הוא אותו לקבל את מזונו מאותו מקור שהיה נותן לו את פרנסתו, וגם יותר ברווח וכבוד אילו לא היה טורח על חשבון תורתו ותפילתו.
עלינו לחתור לגלות את מערומיו של הנוכל הנמצא בקרבנו, המעמיד פנים כאוהב, ואינו אלא אויב שאין כמוהו הסבוך וסרוך במעמקי נפשותינו, דרוך במארב, יום ולילה לא ישבות מלנצל כל הזדמנות של מקרי החיים להסב לבנו אחורנית מפני ה' ולגזול מאתנו את נחלת אבותינו – האמונה – שהנחילו לנו אותה כפשוטה, ובערמתו חושב מחשבות לערער בנו את האמת ולספק לנו את הדברים הברורים והפשוטים, ובכך להטריד את מנוחתנו ולערבב את יישוב דעתנו – הפך ממטרת האמונה והביטחון שנצטוינו עליהם מאת הבורא למען הרבות לנו את השלווה והרוגע ולהיות יציבים ומבוססים בכל מקרה ומצב העובר עלינו.
ובפרט בזמננו – "עקבתא דמשיחא", שחוזים אנו במו עינינו את ה"חבלי משיח", וכל עין מתבוננת רואה אשר אין בית שאינו מקבל איזושהי פרוסה מהעוגה המרה של "חבלי משיח", זה בכה וזה בכה, ומתפקידנו זה עתה ליטול את אותה פרוסה ולברך על "אכילתה" בסבר פנים יפות מבלי להרהר אחר הנהגתו יתברך.