מח. דרך האמונה למתנסים בכך שלא זכו להיפקד
אומרים חז"ל: מפני מה היו האמהות עקרות? – מפני שהקדוש-ברוך- הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים.
כדאי לו להקדוש-ברוך-הוא לצער את האמהות, ללא שום עוון ועוול בכפם, פשוט רק כדי שנח לו ומתאווה הוא כביכול לתפילתן, שכמובן, בסך הכל התפילה היא לתועלת המתפלל.
אם כן, אין לנו שום יחסיות בערכים, מה שוה יותר ממה; לנו נראה שוודאי מה יותר טוב מאשר יש לאדם בנים ובנות סביב לשולחנו, ואילו הקדוש-ברוך-הוא אומר: לי יותר חשוב שתשב כך בביתך ללא נפש חיה, ורק בשביל שתרים את עיניך אליי, וצער זה ועגמת נפש זו תגרום לך להיות קשור עם ה' בלב נשבר, ומתוך אמונה וקבלת היסורים בשמחה, וזהו העונג הגדול ביותר שיש לה' יתברך ממך.
וכן יתבוננו זוג זה כמה מתאפשר להם בכך להרבות מעשי חסד וצדקה, מה שאין מזדמן למטופלים.
וכן יש להם להתבונן בדברי ה"חובת הלבבות" שאומר, שתמיד צריך לראות את הצד הטוב שביסורים.
ולכן, יתבוננו כמה סובלים אותם שאמנם זכו להיפקד, כמה דאגות, עגמת נפש, עצבים, מתחים לאין סוף מבריאותם ושמירתם, עמל פרנסה ימים ולילות, לגדלם, לכלכלם, להלבישם, ולהמציא להם כל צורכיהם, וביותר לבסוף להשיאם אשה. ובקיצור, עד סוף ימיו של אדם מלא הוא מדאגות מבניו ובנותיו.
וסיפור נורא ראיתי ב"תולדות החפץ חיים":
עוד לפני שישים שנה באו זוג לפני מרן ה"חפץ חיים", ואמרו לו שלא זכו להיפקד.
ענה להם: מי אמר שבדור שכזה כדאי בכלל להביא ילדים לעולם? דור שחינוך הילדים בסכנה, גידולם קשה, בן קם באביו, בת באמה, וכו', דור שהצלחת חינוך הילדים כרוך בהמון מסירות נפש. ואם כן, מי אמר שנוכל לבצע חובתנו כראוי בחינוך בנינו, ולא ניתבע על מחדלינו. ואם כן, בסך הכל אולי יותר טוב כך ללא ילדים…
זאת אמר ה"חפץ חיים" אז – ומה נאמר היום?!
לך ושאל ברחובה של עיר, וראה כמה הורים רבים אומרים על ילדיהם שלא הצליחו וסרו מדרך הטובה: והלוואי ולא הייתי מביאו לעולם.
אפשר לספור את אותם בתים שזכו שכל בניהם ובנותיהם הולכים בדרך ה'. אנו בדור שהחינוך קשה ומאכזב מאוד.
ולכן, לעולם ישמח האדם במצבו.
וכמו שהביא ה"חובת הלבבות" (בסוף שער הבטחון) בשם החכם שאמר: "מעולם לא קמתי ממיטתי ורציתי מצב אחר ממה שהייתי שרוי בו".
ביום היארצייט המקובל של רחל אמנו, בי"א מרחשוון בלילה, בא רבי חיים שמואלביץ והתפלל על קברה של רחל אמנו, והנה נשמע באוזניו מהצד השני קולה של אשה חשוכת בנים אומרת ומתחננת: "אמא רחל! הרי את בעצמך הרגשת את הטעם המר הזה בלי בנים, רחמנא לצלן. אם כן, אנא, אמא, המליצי טוב בעדי שאפקד בזרע של קיימא…"
מיד כששמע רבי חיים תפילה זו, התרגש מאוד ואמר: "בטוחני שתפילה זו נתקבלה במרומים, ובשנה הבאה אני רוצה לשמש סנדק בברית זו". הוא ביקש לברר מי היא אותה אשה, וכך היה – לשנה הבאה שימש כסנדק אצל אשה זו.
(ספר הזכרון)
מט. דרך האמונה למתנסים בגידול ילדים פגועים
"ושבתי אני ואראה… והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (קהלת ד, א). אומר ר' יהודה במדרש: אלו הקטנים הנגנזים בחייהן בעון אבותם בעולם הזה, ולעתיד לבוא הם עומדים בצד חבורה של צדיקים.
בפשטות מתכוון המדרש לאבות המשכלים את בניהם הפעוטים, אבל לשון "הנגנזים בחייהם", אומר הגר"ש ואזנר שליט"א, רומז לילדים אומללים הפגועים בגוף או בנפש שלא זכו לבוא בחברת בני אדם בעולם הזה, והם נגנזים בבתיהם ומתנוונים והולכים, וחייהם אינם חיים.
ואכן, נוראים הם חייהם של אותם עשוקים, הנדכאים והנאנחים, המזילים דמעות ואין להם מנחם! מי יכול לנחם נשמות אלו הזועקות ממאסר כלאם מגופם המוגבל: מה נשתנתה נשמתי שכך באתי לעולם פגום בגוף או בנפש?! "ואין להם מנחם" – אין אדם בעולם שיכול להשיבם דבר במבט המוגבל והמצומצם של בשר ודם. רק הקדוש-ברוך- הוא, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות, יודע על מה ולמה.
ולפי גודל אומללותם – כן גדול שכרם של אותם שנזדמנה מצווה לידם וביכולתם להעניק לאותם עשוקים קורטוב של נחמה. אותם רחומי לב המוכנים לנחם נשמות טובות ומיוסרות אלו, אותם המוכנים לתת להם מסגרת לחיים, לטפחם ולשקמם, לקדמם ולחשלם, ובכך לנגב דמעות אשר אין להם מנחם – הרי אין ערך לשכרם!
דומה כי הוריהם ובני משפחת "הקטנים הנגנזים בחייהם" וכל המתעסקים בטיפוחם ושיקומם יוכלו לשאוב תקווה ועידוד ולקבל פיצוי על עגמת נפשם בהמשך דברי המדרש – "ולעתיד לבוא הם עומדים בחבורה של צדיקים". (מתוך ילקוט "לקח טוב")
הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א מביא תשובה על שאלת אֵם לילד נכה מדוע אירע לה כך.
מצאנו ב"ילקוט שמעוני" (סדר "כי תשא" רמז שצח): משל למלך שהיה חייב לו אחד מאה מנה. שלח אליו שליח וכו' היה מיצר. מה עשה המלך? עמד בלילה ונטל כיס ובתוכו מאה מנה וזרקו דרך החלון, ואחר כך שלח אליו אחר וכו'. בא ופרע לו. נמצא זה פורע חובו – והמלך נוטל את שלו. כך הבריות – עשה אדם עבירה שחייב עליו מיתה, והקדוש-ברוך-הוא ממתין לו עד שישא אשה, והוא מוליד בן ראשון, ושני, הקדוש-ברוך-הוא חוזר ונוטלו ממנו. נמצא זה פורע חובו – והקדוש-ברוך-הוא נוטל את שלו, והגוף במקומו. עד כאן.
וכתב בפירוש "עץ יוסף", הובא בסידור "אוצר התפילות" (דף צט) על הפרק "רננו צדיקים" (תהלים לג), שזוהי הכוונה בפסוק "אוהב צדקה ומשפט, חסד ה' מלאה הארץ": השם יתברך משפיע לאדם טובות וברכות מצד הרחמים והחסדים, אך בחשאי, מפני הדין. אחר כך, כאשר יתגבר הדין, שולח המקטרג ונוטל מאתו החוב הזה. וזהו "אוהב צדקה ומשפט" – רוצה לומר, מתחילה צדקה, ואחר כך משפט.
הורים אשר נולד להם, רחמנא לצלן, ילד בעל מום, יקל סבלם בהכירם כי ילד זה טובה הוא למשפחה כולה, ושכרם רב על הביאם לעולם הזה ילד שמתקן פה תיקונו. וכבר תמה בהגהות הסמ"ק, משום מה מחללים שבת על ילד שראשו מרוצץ שוודאי ימות, הרי ידוע הכלל של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", והיכן השבתות הרבות של זה שראשו מרוצץ? ותירץ הגהות הסמ"ק בשם ר' אליהו בעל שם, שכידוע כל משפחה ועיר נידונות לפי הרוב, ואם רובם צדיקים – נידונים כולם לחיים. ואם כן, בעבור ילד או חולה זה שראשו מרוצץ יזכו כולם לחיים, מאחר והוא צדיק גמור. נמצא שפעמים רבות נותן הקדוש-ברוך-הוא חיים אף לאלו שאינם זכאים לכך בזכות חולה או ילד בעל מום הנמצא במשפחתם כשמטפלים בו במסירות.
ואיוב היה מנחם כל בעלי כישלון. כשהיה סומא בא אצלו, היה מנחמו ואומר לו: אם היית בונה בית, לא היית רוצה לפתוח לו חלונות? כך עתיד הקדוש-ברוך-הוא להשתבח בך, שנאמר (ישעיה לה, ה): "אז תיפקחנה עיני עוורים" (ילקוט איוב ד). כלומר, איוב היה מנחם את בעלי המומים והיה אומר להם: הרי כל בנאי חפץ לפתוח חלון לביתו, ובוודאי הקדוש-ברוך-הוא רצה לפתוח גם לך עיניים, ומה שלא עשה כן הוא לטובתך, כדי שתתקן מה שקלקלת בעבר, ואם תצדיק עליך את הדין ותכיר בכך שלטובתך אתה סומא, ישתבח בך השם יתברך.
לגאון מוילנא נפטרה בת לפני חופתה. לאחר כמה ימים באה אליו אמו בחלום ואמרה לו: אם היית יודע מה שזכית על ידי שקיבלת את הדין, היית רוקד בלווייתה יותר מחופתה.
המדרש אומר: ארבע תשוקות הן: אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר (בראשית ג, טז): "ואל אישך תשוקתך"; אין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחבריו, שנאמר (בראשית ד, ז): "ואליך תשוקתו"; ואין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ, שנאמר (תהלים סה, י): "פקדת הארץ ותשוקקה"; ואין תשוקתו של הקדוש-ברוך-הוא אלא על ישראל, שנאמר (שיר השירים ז, יא): "ועליי תשוקתו" (ב"ר כ.).
הגר"א מוסיף תשוקה נוספת: כאשר אדם נלקח לבית עולמו ורואה כמה אפשר לזכות בעולם הבא באמצעות זה העולם, נכנסת בו תשוקה לרדת שוב, והוא מוכן לסבול כל היסורים שבעולם בכדי שיוכל לזכות לזה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל: דבר אחר "דום לה' והתחולל לו" (תהלים לז, ז) – צפה להקדוש-ברוך-הוא, דכתיב (איכה ג, כו): "טוב ויחיל ודומם וגו"', ואומר (תהלים מב, יב): "הוחילי לאלקים" – אם הביא עליך יסורין, אל תהי מבעט בהן, אלא הווי מקבלן כחוללים [מלשון חליל].
סיפר הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: בשכנותו של המהר"ל מפראג היה גר ילד חירש-אילם בן שמונה אשר לא ידע ולא הבין מאומה. פעם אחת הגיעה לפני המהר"ל שאלה קשה ביותר על כשרותו של עוף. ביקש המהר"ל לקרוא לאותו ילד ושטח בפניו את השאלה. משסיים המהר"ל את דבריו, פתח האילם את פיו, ולהפתעת הכל פסק את ההלכה ומת.
פשרו של דבר, אמר אחר כך המהר"ל, כי בילד זה נתגלגלה נשמתו של גדול פלוני אשר חי בתקופה שלפניהם. גדול זה הקפיד תמיד שלא לפסוק שאלות בהלכה מבלי לעיין היטב בדבר. רק פעם אחת אירע שבאה לפניו שאלה בערב שבת בשעה מאוחרת, ואז פסק הרב מבלי לעיין כדרכו. כאשר נפטר ובא בפני בית דין של מעלה, נמצא שמקרה יחיד זה היווה פגם בשלמותו. אי לכך ביקש הרב לרדת לעולם הזה עד שתזדמן לו שוב אותה השאלה. בקשה נוספת היתה לו, והיא – שירד באופן שלא יוכל לחטוא. שתי בקשותיו נתקבלו: הוא ירד חירש-אילם עד שנשאל את השאלה, ואז שבה נשמתו לצור מחצבתה.
הוסיף הגר"י זילברשטיין שליט"א וציין, שכל הילדים הפגועים הנם גלגול של נשמות צדיקים גדולים במיוחד אשר ניתנה להם האפשרות לרדת ולתקן. ("לקח טוב")
שכנה של אם שנולד לה תינוק עם תסמונת דאון, הציקה לה ואמרה: "עכשיו רואים את פרצופך האמיתי. במשך כל השנים העמדת בפנינו פני צדקת. עכשיו שנולד לך ילד כזה, הראו לנו משמים מי את באמת…"
במצוקתה פנתה האם אל המשגיח הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, והסיחה את מר לבה לפניו. בשמעו את סיפורה, אמר לה המשגיח: אילו ידעת כמה טוב לך שנולד לך ילד כזה, היית יוצאת לרחובה של עיר ורוקדת מרוב שמחה…
*
הורים שנולדה להם בת עם תסמונת דאון, פנו אל הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א בשאלה מה עליהם לתקן במעשיהם, הואיל וברור להם, שאם נולדה להם בת כזו, בוודאי יש עליהם תביעה משמים. השיב להם הרב: "לתקן?! הרי זו זכות לקבל ילד כזה, מה יש אפוא לתקן?"
נ. דרך האמונה למתנסים בהפלת נפלים
כתב בספר "שיעור קומה" לרבנו הרמ"ק ז"ל (אות נד, ההשגחה הה'): יש כמה מיני מיתה – הראשונים הם הנפלים ממעי אמן, והם אותן הנשמות שנתחייבו גם כרת וגם מיתת בית דין ונכרתו פעם אחת, ועדיין יש להם לטעום טעם מיתה – יתגלגלו בעוברים וימותו. וכיוון שנתחייבו טעם מיתה, הרי זה טעם מיתה אליהם, וגם אמן נתחייבה באותו צער, גם אביהם שהולידם נתחייב בייסורין אלו, ונמצאו "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" (תהלים יט, י).
"מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" (איכה ג, לט), פירש רש"י בגמרא בקדושין (פ:): אומר הקדוש-ברוך-הוא, מה יש לו לאדם להתרעם עליי על הקורות אותו אחרי כל החסד שעשיתי עמו, שהשארתיו בחיים ולא הבאתי עליו מיתה – "גבר על חטאיו"?! – וכי גבר על חטאיו שלא חטא לי ובצדקתו הוא חי?! עד כאן. וזהו שיש לאדם לחשוב, שהיסורים הפוקדים אותו בממון וכו' הרי הם כופר נפש עליו להשאירו בחיים, כי חפץ בו ה' שיחיה.
נא. דרך האמונה למתנסים בצער "השכחה"
מי שהוא בטבע שכחן, שזה גורם לו צער הרבה, שזה נמשך מכח שכחה אשר שר השכחה ממונה על זה להשכיח מבני אדם לימודו וכן מה שצריך לעשות, וזה הצער שמגיע לו – על ידי זה מתכפרים עונותיו. לכן, עכשיו, בדור הזה שנתרבו הקליפות, לכן נתרבתה השכחה [כי באם האדם מזכך נפשו, הולך ממנו השכחה, כידוע פירוש הצדיקים "אין שכחה לפני כיסא כבודך" – כי גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד, ומי שעוסק בתשובה כל כך עד שמגיעה עד כיסא הכבוד, אז אין לו עוד שום שכחה].
ולכן, מי שהוא בטבע שכחן, לא יתלה זאת במקרה או בחולשת הטבע או בחולשת העורקים והעצבים כדרך העולם, הגם כי באמת אלו דברים גורמים השכחה, כאשר יעיד החוש, אבל עם כל זה ידע וישכיל, כי בשעה שנגזר עליו הצער או החולשה, חס וחלילה, שבסיבת זה נתגלגל ונתהווה לו שכחה, ואם נחלשו, חס וחלילה, כלי הזיכרון, ממילא הוסר חוש וכוח הזיכרון, שהוא אחד משלשה [ויש אומרים ארבעה] חושים וכוחות שבכלי המוח, ואז באותה שעה נגזר בשמים כמה פעמים ביום ישכיח אותו, כי כל יום ממספר ימיו הוא עניין בפני עצמו ממש. ואם האדם משים זה האמונה בנפשו ואומר בכל פעם שהוא בהשגחה עליונה למרק עוונותיו, אז לאחר אריכות ימיו ושנותיו נמתקים ממנו הרבה עונשין בלי שיעור, כי בכל פעם שאירע לו צער מהשכחה, מודה לה' על זה ומבקש כפרה על עוונותיו, אז מצטרף בהמשך הזמן לחשבון גדול.
וכן אם הולך בדרך וטעה והלך למקום אחר, ואפילו בעיר – שטעה מרחוב לרחוב או שטעה מבית לבית – יאמין בהשגחה פרטית.
מעשה היה אצל הבעל-שם-טוב זיע"א שטעה פעם אחת ורצה ליכנס לאיזה חדר ונכנס למרתף וציווה לבדוק המזוזות, ושאל אותו איש אחד: וכי באם טועים מחדר למרתף צריך לבדוק מזוזות? והשיב לו, כי אין שום מקריות בעולם, ואם כך סיבבו בשמים שטעיתי למרתף, מסתמא צריך לבדוק המזוזות. כי זה היה דרכו של הבעל-שם-טוב זיע"א – שכל דרכיו היו באמונה פשוטה. (שומר אמונים ח"א עמ' קלג)
נב. "ערום ראה רעה ונסתר"
על האדם להיות חכם בענייני רוחניות לא פחות מהסוחר בענייני מסחרו. כל סוחר פשוט מעדיף להשקיע מעט, וכביכול להפסיד מעט על מנת להרוויח הרבה, כי עדיף להפסיד מעט כעת מאשר להפסיד הרבה לאחר זמן.
כן הוא בעניין היסורים – ערום ראה רעה ונסתר. פירושו – כשרואה ראה, נמלט על 'נפשו' ועושה תשובה, ולא אומר מקרה, חס וחלילה, כדי שלא יצטרך לקבל 'תזכורת' אחרת, ולרוב – יותר חריפה.
ומעשה נפלא לזה מסופר על הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל (מובא בספר "עת מלחמה"). המעשה היה עם הגאון ר' דוד אוירבך ז"ל שזכה לשמש להגאון ר' איסר זלמן זצ"ל, ומעשה שהיה כך היה: הגאון ר' איסר זלמן היה הולך מהישיבה לביתו בליווי של הגאון ר' דוד אוירבך, הנזכר לעיל, וכשהגיע לביתו מהישיבה, דרכה של הרבנית היה להכין לר' איסר זלמן כוס חלב על גבי הפתיליה, והיה זה ממש צורך גמור לבריאותו, ואמרה לו שישגיח וישים לב שבעוד מספר דקות יוריד לכלי הבישול מעל גבי האש. ומובן, דהגאון ר' איסר זלמן, בהיותו ראשו ורובו שקוע בתורה הקדושה, שכח מהחלב, ומרוב בישול גלש החלב מהסיר ונשפך כולו, ומיד נזכר ר' איסר זלמן דשכח לכבות האש. והגאון עמד רועד כולו מפחד, ואמר לר' דוד: מה זה עשה לי כן האלקים? מה עבירה עברתי היום דמהשמים מענישים אותי מיד על המקום? והתחיל לחפש ולחשב בדרכיו, עד אשר נזכר דאולי בשל כן הדבר. כי היה יהודי תימני יושב בפתח היציאה מישיבת "עץ חיים", וכל יום היה הרב עובר ונותן לו פרוטה, וכנראה – חשב לעצמו – היום לא שמתי לבי לאותו יהודי ועברתי מבלי לתת לו הפרוטה. ושיער לעצמו, דהשווי דהחלב שנשפך היה בשווי הפרוטה שלא נתן, ולכן נענש מידה כנגד מידה. ומיד ציווה לר' דוד, הנזכר לעיל, שירוץ ויתן להיהודי את הפרוטה שלא נתן. וכשחזר ר' דוד וסיפר לר' איסר זלמן שפגש היהודי ונתן לו הפרוטה, מיד נרגע הגאון זצ"ל והיה שקט בעצמו. עד כאן המעשה.
הבה ונתבונן במעשה זה ונלמד לעצמנו איך אדם גדול ניגש למצב בחיים, דלא קיים אצלו שום חשבון אחר מאשר חשבון דשכר ועונש, ואם נגרם לו נזק, אפילו פעוט כשווה פרוטה, אינו מייחסו למקרה, אלא תובע לעצמו ומיד מתקן הקלקול.
והוא על דרך מה דנעשה בהשבטים בפרשת מקץ (בראשית מב, ט), דהעלילו עליהם דמרגלים אתם, ערוות הארץ באתם לראות. והתגובה הראשונה שלהם היתה – לא כיצד נפטרים מהעלילה של הגוי, ולא כיצד מתחמקים ובורחים מהסכנה, דידוע הרי דהיו גיבורים גדולים והיו מסוגלים לכך, כדאיתא בפרשת ויגש, אלא מיד אמרו (שם כא): "אבל אשמים אנחנו". ובמצב כזה אין שום עצה לברוח, דאף במצב דבריחה אין הם גורמים להוריד האשם מעליהם. וכעת היה כל החשבון שלהם כיצד לתקן את מעשיהם ואיזו התייחסות אל מלכות שמים חייבים הם לקבל על עצמם בכדי לתקן החטא. ועלינו ללמוד מהם כיצד אנשים גדולים ראו להתייחס על כל מעשה ועל כל מקרה, וכיצד היא גישת החיים למצב בו נתבעים משמים על דבר פלוני, ומיד לחשוב על מה אנו נתבעים. עד כאן.
פעם תקף את הסבא מקלם כאב רגליים קשה, והיה מצטער והולך ומעיין למה באתו הצרה הזאת, ולבסוף פשפש ומצא שקיצר פעם בהליכתו האיטית להיכנס לסוכה ולא הלך בזריזות.
(המאורות הגדולים)
נג. למתנסים בסבל בלבול מחשבות טורדות ומציקות
נאמר בפסוק (דברים לז, יז-יח): "ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה".
וכידוע אמרת הבעל-שם-טוב: פוחד אני מקללה זו שנאמרה לדור של אחרית הימים שילקו בחשך של הסתרה כפולה, וכנאמר: "ואנוכי הסתר אסתיר" – הסתרה כפולה.
ומבאר דבריו ה"שומר אמונים": ישנו הסתר פנים שמסתיר ה' פניו מהשגחתו מהכלל או מהפרט, וממילא נלקים אנו בצרות ויסורים, אלא כאשר יודעים מי מונח מאחורי המכות הללו – שהלא היא היד הרחמנית של הקדוש-ברוך-הוא – עדיין אנו בתוך הסתרה אחת בלבד שהיא המהווה את עצם היסורים. אולם כשנחשך אור האמונה ומתעלם ונסתר מאתנו מי מונח מאחורי מכותינו וסבלנו ורואים אנו את יסורינו כמקרה וטבע העולם, זהו הליקוי הקשה ביותר שנקרא: הסתר אסתיר – הסתרה כפולה. אם כן, הסתרה אחת היא המהווה את עצם המכה, והסתרה שניה – מי מונח מאחרי המכה.
אדם שקם על חברו ודקרו במחט עד זוב דם רב ממנו, בוודאי שיקום המוכה בזעם ובחמה להשיב לו מנה כגמולו, אולם אדם ההולך לרופא ומתאונן על מחלתו, והצעת הרופא אינה אחרת מאשר להזריקו זריקה במחט גדולה וכואבת – מהי תגובתו של החולה לאותו רופא?
"תודה לך, אדוני הרופא, על זריקתך! כמה אני צריך לשלם? צריך לבוא שנית לזריקה או די בזריקה אחת?"
המוכה הראשון לקה ללא תכלית או תועלת, אולם האחרון כמו כן לקה, אבל במודעות ברורה שזהו לתועלתו, לרפואתו. המכה היתה מידו הרחמנית של הרופא. וכמו כן לעניין נושאנו – סבל רדיפת מחשבות טורדות – אמנם אין בידך לעצור את ההסתר פנים הראשון ולמנוע את ביאת יסוריך מעליך, אולם בידך הדבר שלא ללקות בהסתר הכפול, שהיא ראיית פני הדברים כמקרה וטבע העולם, אלא בידך להתבונן, שמונח מאחרי יסורים וסבל המחשבות השוטפות ברצוא ושוב ללא מנוח ידו הרחמנית של הקדוש-ברוך-הוא שבחר בחכמתו הגדולה דווקא ביסורים כאלה ליסרך, כי הבנתו הגדולה והנשגבה ראתה לנכון שבכך הוא כיבוס נשמתך בדוקא. ולכן, למעשה:
כשנתקף הנך בהתקפת שטף מחשבות דמיוניות, פחדים, חרדות, שכב לך על מטתך או שב בניחותא וברוגע במקום שקט, ותתרכז במחשבה כזו: 'יודעני, ריבונו של עולם, שמחשבות אלו המשתוללים ומתרוצצים בקרבי הינם שלוחיך, ואתה הרחמן מונח מאחריהם, ואין כאן שום מקריות וטבעיות כלל, כי אין שום כוח מלבדך בעולם כלל, ואתה הוא השליט על הכל.' ותשתדל להעמיק במחשבה זו ככל האפשר – במחשבה בלבד, אף מבלי להוציא בפה שום הגה, כבר בכך תיחלץ בצורה מהירה – לפחות זמנית – מהתקפתך.
מקור הדברים הוא בדברי הבעל-שם-טוב, שקבלה ממנו מסורה ביד תלמידיו, כשנתקף אדם בצרה ואין הוא יכול להיחלץ ממנה, אזי אפילו אם לא יתפלל ולא יוציא הגה מפיו אלא יתרכז במחשבה בלבד במחשבת "אין עוד מלבדו" – תכף ייפרדו כל פועלי אוון ממנו.
וכן מובא בספר "תולדות אדם" פרשת ויגש: איתא בספרים הקדושים ובשם הבעל-שם-טוב ז"ל, כי בעת שחס וחלילה הדין שורה על האדם – לא יתפלל על ביטול הדינים כי אם במחשבה, כדי שלא יוכל לקטרג המקטרג, חס וחלילה.
וכן מובא בספר "מדרש פנחס" (אות קנז): שמעתי משמו של הבעל-שם- טוב ז"ל, כשבא על האדם, חס וחלילה, איזו צרה וצר לו מאוד – אין לו תקנה רק שיבטח בחסד עליון בל ימוט, ואז לא יעשה שום דבר ושום רפואה כלל – רק לבטוח, ואפילו שלא להתפלל להקדוש-ברוך-הוא ולא ילך למקווה וכדומה – רק לבטוח כנזכר לעיל. עד כאן לשונו.
ומעיד הרב "שומר אמונים" על עצמו (מאמר השגחה פרטית פרק ד): ואני השפל הכותב גם בעצמי, בחנתי זאת כמה פעמים, והיה לפלא זאת העצה מהבעל-שם-טוב זי"ע, והוא עניין הפלא ופלא למי שיזכהו ה' להתחזק בעת כזאת בביטחון. עד כאן לשונו.
וכמו כן מובא בספר "פורת יוסף" (פרשת מקץ): שמעתי ממורי זלה"ה הבעל-שם-טוב זי"ע, כי בידיעת האדם שהשם יתברך מלוא כל הארץ כבודו, וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך שמו, אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי אוון. עד כאן לשונו.
וכמו כן מבוארים הדברים וברורים ב"נפש החיים" (שער ג פי"ב): ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו בו שום רושם כלל – כשאדם קובע בלבו לאמור, הלא ה' הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא – כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל. עד כאן לשונו.
ואני, כותב שורות אלו, דיברתי עם כמה שסבלו מכך ומסרתי להם זו העצה, והודו לי מאוד על גודל הצלחתה הפלא ופלא.
ומבוארים הדברים יפה ונפלא גם בדבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין (מחשבות חרוץ ז ע"ב): שעל ידי האמונה מתבטלין הדמיונות שווא.
ומביא זאת הגאון הצדיק והמקובל רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א בספרו "ונכתב בספר": כי האמונה היא למעלה מן השכל, ואילו הדמיונות שווא והפחדים המה למטה מן השכל. ואם כן, השכל אינו יכול לענות כסילים כאיוולתם, כי הדמיונות והפחדים המה למטה ממנו. ואם כן, מה העצה? להפעיל את הכח שהיא למעלה מן השכל, והיא האמונה. כי שכל כאן לא יעזור, ורק על ידי כן יוכל להתבטל ממנו כל דמיונות השווא וההבל המפחידים ומבעיתים את האדם, כיוון שהמה מחשבות למטה מן השכל, והוא בא עליהם לא בדרך השכל אלא בדרך שלמעלה מן השכל, והיא האמונה הפשוטה שאין עוד מלבדו והוא יתברך מונח בתוך אותן מחשבות ומתדבק בו, ואזי יתפרדו ממנו כל פועלי אוון.
"תאמינו לי, אחיי, כי אם לא זו הידיעה שבכל תנועה אלופו של עולם והשגחתו יתברך על כל פרטות ועל כל תנועה, כבר ימים רבים הייתי אובד מן העולם, אשר עברו עליי מן הדוחק ועוני וטלטול וצער וגלות וחרופין, ואחרון הכביד חלישות הדעת, וה' עזרתי לי שאיני מרגיש בזה, כי ידעתי שבכל תנועה אלופו של עולם, וכשאדם מאמין באמת שאין שום מציאות בלתי ה' יתברך, אזי כאילו וכו' נמתקין ומאירין במדרגות החסד ה' באמונה, ואין צריך לא לזעקה ולא לתפילה, אלא על ידי ביטחון ואמונה מיד הם חסד ה' ואין מורגש שום צער ויסורין".
(הרב מקאמרנא, ספר "זוהר חי" פרשת וארא)
נד. "איוולת אדם תסלף דרכו"
במשל מאלף מלמדנו ה"חפץ חיים" למה דומה הכסיל, שאין רואה אלא את שעתו בלבד ואינו רואה את הנולד. למה הדבר דומה? לאותו כפרי שהיה מוכר לבן עיר שקי חיטים לרוב, ולצרך ידיעת מניין שקי החיטים קבעו ביניהם, שעל כל שק שמכניס הכפרי למחסן העירוני – יטיל העירוני פרוטה נחושת לקערה, ולבסוף ימנו את הפרוטות, וכמניין הפרוטות כן מניין השקים, וכפי זה ישלם העירוני על כל שק ושק, וכן התחילו. והנה יצר הכפרי הסיטו, בהיות העירוני טרוד בסחורה, לגנוב מדי פעם מהפרוטות שבקערה ולהכניס לכיסו. בוודאי טיפשות גדולה זו, שהרי לבסוף, כשימנו את הפרוטות שאין להם ערך, שהם רק בתורת סימן למניין השקים – יחסרו פרוטות, ויקבל מעט יותר עבור סחורתו בשקים.
לכך דומה האדם שרואה כך את שעתו הרגעית ולא מחשב עתיד, וכלשון רבנו יונה, שהכסיל דומה למי שאמרו לו: אכול ושתה – ולמחר יגרס השופט בחצץ שניך, וכמו שנאמר בפסוק (ישעיה כב, יג): "אכול ושתו כי מחר נמות", ולכן אמרו: איזהו חכם? הרואה את הנולד.
כלה שעיניה יפות אינה צריכה בדיקה (תענית כג.). כלה – כנסת ישראל, אהובה, אחותי, רעייתי, יונתי! כשבת-עין, נקודת יהדות, אמונה בידיעה ברורה ובעיניים יפות שאין שום מציאות דבר קטן וגדול בלתי לה' יתברך – אז אין צריך בדיקה, ואין מידת הדין בודקת אחריו, כי באמונה שלמה כורת כל הרע, ומעלה הקדושה עד עתיק יומא.
(זוהר חי, שמות יח)
נה. הפחד והחרדה – יצר הרע ולא חולי
ידועה אמרת רבי אהרן הגדול מקרלין זיע"א: אין מצווה מפורשת בתורה להיות בשמחה, ואין עבירה מפורשת בתורה למי ששרוי בעצבות, אולם למדרגות שהשמחה יכולה להביא את האדם, שום מצווה לא יכולה להביאו. ולטמטום הלב וצמצום המוח שהעצבות יכולה להביא את האדם, שום עבירה לא יכולה להביאו.
העצבות התוקפת את האדם, וכמו כן הפחד, יש לראותם לא כחולי, אלא כפיתוי היצר להפיל את האדם, וזה לא אחר מאדם שיצרו תוקפו לגזול או לכעוס או לדבר לשון הרע, כי כמו כן יש סוג יצר הרע התוקף את האדם להתעצב ולדמיין לעצמו דמיונות ולא ללכת בתמימות ובאמונה פשוטה.
אלא שברור הוא שאין האדם נתבע לסלק פחדיו וחרדותיו בקצב מהיר כל כך כמו לסלק את יצרו המפתהו לגזול או לכעוס, אולם בעיקרון כמו שאתה מבין, שכשהיצר מסיתך לעבור על איזו שהיא עבירה, הפתרון הוא לחפש דרכים על פי דרך התורה ועצות חז"ל להינצל ממנו, והכל בישוב הדעת ובמתינות, כמו כן על יצר המטיל עליך מחשבות פחד וחרדה יש לטפל בו בדרך עצות מהתורה ומדברי חז"ל במתינות וביעוץ עם חכם בישראל.
אל יפול לבבכם מבגידת הזמן, שאין הזמן שולט על המתחזק עצמו בביטחון חזק ואמונה יתרה בשמחת הלב.
(יסוד העבודה מכתב נב)
נו. אל תיפול בעיני עצמך
אומר היה הרבי מקוצק זצ"ל: אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה – אל תאמר: לכשאתפנה מכל טרדותיי ובלבולי המטרידים, אז אשנה ואעסוק בתורה ובמצוות, שמא לא תפנה – שמא לעולם לא תפנה, ורוצה הקדוש-ברוך-הוא שתעבדהו דווקא מכך שהינך טרוד ומבולבל, כי חשובה לו עבודתך מתוך טרדה וטירוף הרבה יותר מעבודתך מתוך נחת ושלווה.
וראיתי בספר "שומר אמונים" שמביא בשם "התניא", שבדורות של עקבתא דמשיחא תהיה נבחרת סוג עבודת ה' מתוך עניות וטירוף הדעת בדוקא, ואצל הרבה אנשים תהא עבודה זו דווקא תיקון נפשם יותר מאשר יעבדו את בוראם מתוך נחת ושלווה. ואמנם שבכך מתמעטת עבודתם לכאורה, ונדמה להם שאילו היה להם יישוב הדעת היו עובדים את ה' ביותר, אולם זו טעות! כי אם לפניו יתברך גלוי וידוע שכך טוב יותר עבור תיקון נפשך לעבדו במעט איכות והרבה סבל יותר מאשר הרבה איכות ומעט סבל – הכנע לרצונו ועבדהו כרצונו ובטל רצונך לרצונו.
והגלויות יוכיחו, שהנה אף שבעקבות הגלויות מעדו ישראל וירדו מהתורה והמצוות, וכמו שבגלות מצרים מצינו שעבדו עבודה-זרה, ובגלות בבל נשאו נשים נכריות, ובגלותנו זו הארוכה ירדנו עשר מעלות אחורנית, ועם כל זה מאמינים אנו שהגלות מכפרת ומתקנת ונסתרים דרכי ה', כן הוא בגלות הפרטית של כל אדם ואדם באשר הוא, יאמין שביסוריו מתקן הוא יותר מאשר בשלוותו, אחר שכך בחר לו ה'.
כתבנו זאת, כי פעמים רבות הסובלים מטרדת מחשבות, בכך אינם פנויים לתפילה ולעבודת הלב, ולא די בכך – אלא גם חושבים בסבלם כי ה' עזבם ואינו חפץ בהם ודחויים המה מאצלו, ונחשבים בעיני עצמם ככלי נשבר שאין בו שום תועלת, וממילא מתרשלים גם ממה שיש ביכולתם לעשות ונופלים לייאוש נורא. זו טעות! וכפי שהבאנו מדברי קדוש עליון, שפעמים רצון ה' אפילו בעבודה באיכות קטנה ומתוך סבל רב יותר מעבודה באיכות מרובה ומתוך נחת ומרגוע.
ויותר נכון, שעליך – הסובל מטרדת המחשבות וחוסר מרגוע – לחשוב מחשבה זו: 'לו הייתי בשלווה ומרגוע, וכי הייתי מנצל זאת לעבודת ה' כראוי? הלא יודע אני, כשהייתי במצבי רגיעה ושלווה, הכי ניצלתי זמן זה כראוי לתורה ולתפילה? הלא לדאבון לב בזבזתי זמני השלווה והרוגע לשטותי והבלי עולם, לשחוק וקלות ראש, ואם כן, מה אני כי אתאונן שה' עזבני ואינו חפץ בי ומרחיקני מאהבתו ויראתו בכך שלבי אינו עמי?' ולכך חֲשֹׁב, אדרבה, בכך שדווקא חפץ ה' בך – מדכאך בייסורים, כדי שמתוך שברון הלב תנוס אליו ותתקרב אליו – מה שאינך מסוגל לעשות לו יהיו השלווה והרוגע אצלך.
וזהו מה שאמר הכתוב (ירמיה ב, ל): "לשווא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו". אמר הקדוש-ברוך-הוא: אני התכוונתי במכות שנתתי לקרבם אליי, ואילו הם – לא לקחו מזה את המוסר הנכון, ואם כן, המכות היו לשווא. והרי שבכך האדם סובל בחינם – גם הוא מוכה ומיוסר, וגם אינו מפיק את התועלת שרצה הקדוש-ברוך-הוא ביסורים אלו. אולם החכם מבין שהיסורים המה תמיד לתועלת ולקרב בלבד, ואף שנראים היסורים כמרחיקים ודוחים את האדם מקונו, כי האמת אינה כך, אלא שזו תקופת מעבר לזיכוך ולתיקון, והעובדה – שאלו שזכו והעבירו תקופה זו באמונה ותמימות – בדוק ומנוסה מרבים שסבלו בכך – הגיעו למדרגות נפלאות וזכו להציל את עצמם וגם רבים אחרים איתם, כי אין חינוך יותר טוב מההאלצות להתמודדות עם הסבל והניסיונות. וכי מתי ישנה הזדמנות לאדם לנצל כוחותיו? הלא רק כאשר הוא זקוק להתמודד עם סבלו, אחרת כוחותיו ויכולתו מבוזבזים ואינם מנוצלים כלל, ובכך שזכה וניצל כוחותיו, יש בידו להיות מורה דרך גם לאחרים שאינם מאמינים בכוחם ויכולתם להוכיח להם שהדבר אפשרי.
"עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" – אומר רבי רפאל שמשון הירש זצ"ל, "חשבונות רבים" המה אויבי השמחה שרכשו בני האדם לעצמם על ידי חשבונות רבים.
החיים המה פשוטים וישרים לאיש הפשוט והישר, אלא שבני האדם המה המסבכים את עצמם בנטותם מהישרות של החיים, ולזאת בקשתנו בימים הנוראים: "אבינו מלכנו! כתבנו בספר ישרים ותמימים!"
נז. שמחה אמיתית לעומת שמחה מדומה
מי יפאר ומי יתאר גודל מעלותיה של ה"שמחה" כמה טובה היא לגוף ולנפש יחדיו. קשה לקנותה ככלי זהב, ונוח לאבדה ככלי זכוכית. אמת, שלא כל אחד יכול לקנות מידה מופלאה זו, אולם עלינו – לכל הפחות – לברוח מאויביה של השמחה.
הפסוק אומר (תהלים צז, יא): "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
ויבואר על פי מה שהסביר הרב רפאל שמשון הירש זצ"ל: "עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט) – 'חשבנות רבים' המה אויבי השמחה שירשו בני האדם לעצמם על ידי חשבונות רבים.
רבים המה אויבי השמחה, מהם החשבונות הרבים שבקשו בני האדם ולא הציבו להם את דרך האמונה והתמימות בה', אלא בקשו לשית עצות בנפשם ולפתור בעיותיהם בדרך סיבות מקריות וטבעיות בלבד, ומה' רחק לבם.
וכמו ששמעתי פעם מהצדיק רבי ישעיה אריה קליין זצ"ל, מזקני הדור הקודם, פירוש על פסוק "עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי", שאומר דוד המלך ע"ה: ריבונו של עולם, יודע אני 'עד אנה תשכחני נצח', ויודע אני גם 'אנה תסתיר את פניך ממני', והוא – 'עד אנה אשית עצות בנפשי'. דהיינו, כל זמן שאשית עצות בנפשי ואחפש דרכים מסיבות הזמן בעצות שונות. אבל כשאחליט שאין לי שום עצה אלא רק לזעוק אליך ולהבין שרק אתה יכול לעזור לי – אז ידעתי כי ישוב חרון אפך ממני וכבר לא תשכחני ולא תסתיר פניך ממני. והוא מדרך מדתו של הקדוש-ברוך-הוא – מידה כנגד מידה, כשאדם שוכח מהקדוש-ברוך-הוא, הרי שהוא במצב 'עד אנה ה' תשכחני נצח', וכן כשהוא מסתיר פניו מהשם יתברך ומחפש עצות, הרי הוא במצב 'עד אנה תסתיר את פניך ממני', אבל כשמסלק את העצות מנפשו – סר ממנו היגון והאנחה.
עד כאן דיברנו באדם שמחפש את דרכי רפואתו בסיבות טבעיות והולך ומבקש עצות להיחלץ ממצבו ומן ה' יסור לבו.
על אחת כמה וכמה שטועה הוא האדם והולך מפח אל הפחת בבקשו את רפואת נפשו – השמחה – בשדות זרים, שמחה של הוללות, שמחה של עריות, וחושב שבכך יביא מזור ותרופה לנפשו הכואבת.
מובא בספרים הקדושים, שרוב מכאובי הנפש – הדיכאונות, הפחדים וחוסר יישוב הדעת, נובע מפגם הקדושה, כגון: הסתכלות על נשים, תערובת אנשים ונשים, שחוק וקלות ראש, שיחה עם נשים, וכמו כן חוסר צניעות לאשה הנכשלת ומכשילה את הרבים, הן הנה היו לבני ולבנות ישראל לפוקה ולמכשול ליטול את שלוות נפשם ומרגועם.
ומובא בגמרא (סנהדרין ע"ה פ"א), מעשה באדם אחד שחלה באהבת אשה אחת, ואמרו הרופאים, שרפואתו שידבר עמה. ואמרו חכמים: ימות, ואל ידבר עמה ואפילו מאחורי הגדר.
ידעו חכמים כי הדיבור עם האשה הוא האויב הגדול לנפש, וגם אם למראית עין יביא לאדם רפואה לנפשו החולה – סופו שיחלה במחלת נפש קשה ממנה עד כדי שכדאי לו שימות, כי עתיד הוא לסבול בעוון זה יסורי גוף ונפש קשים מסבלו של עכשיו.
אנשים הולכים לפסיכיאטרים להירגע ולהתרפא מדיכאון נפשם, ופעמים תשובתם אליהם לילך למקומות בילוי, להסתכל בסרטים ובמראות אסורות. אוי ואבוי! היאך אפשר להתרפאות מהמחלה בהלעטת חיידקי המחלה בעצמם? הלא אלו גורמי חליי הנפש החדים ביותר, הפוגעים ישירות בנפשו ומוחו של האדם לטמטמו וליטול ממנו את בינתו ויישוב דעתו.
לכן, הרוצה לזכות לשמחה, ייזהר ויישמר מחיקויי השמחה, וידע להבדיל בין שמחה אמיתית לבין שמחה מדומה, שסופה תוגה, תאניה ואניה. כל מצווה, כל חסד, כל התעסקות בתורה, הם הם בכוחם להביא את השמחה האמיתית לאדם. חיזוק באמונה, זהירות מחטא, תשובה שלמה, תפילה מקירות לב בשפיכת הנפש לה', המה העצות היעוצות, מפי ה' יצאו על ידי עבדיו הנאמנים, וכנאמר: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב, מצוות ה' ברה מאירת עינים", "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב – שמחה".
והנה, כל מי שימצאהו מקרה בלתי טוב מפגעי הזמן, השם יצילנו, והוא משלמי הדעת, בוודאי לא תמצאהו הרעה, כי אם בעת השכחה והפסק הדבקות, וכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה. ולפי ערך השכחה ופחיתות ואריכות זמנה, חס וחלילה, תהיה ערך מקרה ההיא, הרחמן יצילנו.
("פרי הארץ" מכתב ל)