לט. כיצד להתייחס לניסיון מום או כיעור פנים
כלל גדול יהא בידך – חשיבות האדם לא נקבעת לפי מה שבני האדם מחשיבים, אלא לפי מה שהקדוש-ברוך-הוא מחשיבו.
אנו נמצאים בעלמא דשקרא. וכן בעולמנו – עולם השקר – אדם גבה קומה, יפה תואר ומראה, הוא המאושר והחשוב, ומשתייך לשכבה העליונה בציבור.
אולם כבר ראינו אצל שמואל הנביא, כשבא להמליך את אחד מבני ישי, ונתן עינו באליאב, אחי דוד, וסבר שמואל שוודאי עליו נתכוון הקדוש-ברוך-הוא להמליכו, ומיד אמר לו ה' בנבואה (שמואל א' ט"ז, ז'): "אל-תבט אל-מראהו ואל-גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב".
והוא סוד גדול, שאם יתהלך עמו האדם, לא תמצא העצבות אצלו את מקומה, שהרי מדרכו של עולם, למי יש לאדם לעשות חשבון אם לא לחכם הגדול ביותר או לגיבור או לעשיר הגדול ביותר, או לכל מי שיותר בעל יכולת, הלא לאל אחד שכזה כל העיניים נשואות.
ומי יותר גדול ומועיל לאדם יותר מבוראו? ואם כן, כל החשבון שלך יהא עד כמה אני חשוב ונושא חן בעיניו, ולא עד כמה אני חשוב בעיני בני אדם קרוצי חומר, מעוטי יכולת, שאין עומדים לו לאדם בשעת צרתו, מחלתו ועוניו.
שים עיניך מהו המודד את מדת חשיבותך ונשיאות חינך בעיני ה', ה' הלא לא מביט על מראה מכוער או יפה, שלם או בעל מום, אלו אינם ההבטות של ה' יתברך שלפיהן הוא מחשיב את האדם או משפילו. הבטתו יתברך על לבו הטהור וכישרון מעשיו של האדם, שלמות ויפי נשמתו, ולא על שלמות ויפי גופו מביט ה', ולא על פיהן נקבעת מהות האדם, כך שמצבך דוקא מאפשר לך לצמצם את יחוד מעשיך לנשיאת חן בעיני המקום בלבד ללא פניות, וכמה בנקל לך להתיחד עם קונך אחר שאינך משתווה עם השקר שבעולם, והדלת של עולם השקר נעולה בפניך ולעומתה דלת עולם האמת פתוחה לפניך.
ועוד תתבונן כמה ניצל אתה מגאוה וגסות רוח בה נופל הנאה והחסון, כמה יצרו הרע של זה הנאה חזק ותקיף עליו בגאוה ובתאוה וכמו שאומר רש"י (תענית ז' ע"ב): "אי אפשר לנאה להשפיל דעתו", ואתה זוכה למתנה הגדולה ביותר – לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, להיות תמיד רצוי לפני ה'. ומה גם ששקר החן והבל היופי, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, מעשי האדם המה הקובעים אם יתרחקו הבריות ממנו או יתקרבו אליו ולא יופיו של אדם.
בהיותי שבור ורצוץ כל הימים – ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים, נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים – העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גמור מכישלון בעוון.
(אגרות "חזון איש" ח"א קנג)
מ. חיזוק האמונה למתנסה בקשיי פרנסה או מהתמוטטות עסק
נסיון העושר קשה מניסיון העוני, אומרים חז"ל. המעלה הגדולה ביותר המקרבת את האדם לבוראו הלא היא לב נשבר, וכנאמר: "קרוב ה' לנשברי-לב". וכמה רחוק העשיר ובעל עסק משברון לב. ולעומתו כמה קרוב העני, או היורד מנכסיו ללב נשבר. כל עזותו וגאוותו נדעכת, ונעשה אהוב לה'.
כמובן, כל זה אם יודע לנצל את משברו לטובה, ולא לבעוט ביסוריו.
ובפרט כמו כן יש כאן כפרת עוונות התלויה ביסורים באופן הנעלה ביותר, שהרי אומרים חז"ל (שמ"ר, לא, יא): כל היסורים בכף מאזניים אחת, והעוני בכף שניה, מכריע את כולם. אם כן, בזה מזדכך ומתנקה מעוונותיו. זמנו יותר מאפשר לו לעסוק בתורה, לעסוק במצוות, ולמלא חובתו בעולמו, מה שאין כן העשיר והמרבה בעסקים, אובד הוא אחר ממונו.
ולגבי שפלותו בעיני בני אדם, בעקבות עוניו או ירידתו מנכסיו, יתבונן במה שכתבתי בקטע קודם, שלא מה שבני אדם מחשיבים, כן היא מידת חשיבות אצל הקדוש-ברוך-הוא, ואם בני אדם מחשיבים את העשיר ומבזים את העני, אצל הקדוש-ברוך-הוא זהו בדיוק להפך.
ואף אדם שנהג יפה בצדקות וחסידות בזמן עושרו, אל יצטער כשניטל ממנו עושרו, והוא על פי מה שאמר ה"חפץ חיים", שכשסטודנט משתלם במקצוע מסוים, עובר ללמוד עוד מקצוע, ואם השתלמת אתה ועמדת בניסיונות העשירות, רוצה הקדוש-ברוך-הוא להשלימך בעמידה בניסיון העוני, כדי שתהא מושלם בכל סוגי הניסיונות, והכל תלוי בגלגוליו ובתיקוני נפשו של האדם. והחי באמונה וביטחון, ויודע שה' מנהיגו ואין שום טבע ומקרה בעולם, אין מאושר כמוהו. וראה עוד בספרנו "נחמת ישראל" עמ' סא, בעניין מעלת העניות.
ובפרט בסוף הימים, מובא על כך בתיקוני זוהר שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף הימים, והקב"ה ימיר להם את עונש המיתה המגיע להם מחמת עוונותיהם בעונש העוני ובכך ינצלו ממוות ומיסורי גוף ונפש אחרים. והארכתי בזה בפרק מיוחד לנושא זה בספרי הנקרא "עקבתא דמשיחא".
פעם האריך הרב שמחה זיסל, הסבא מקלם, בתפילת שמונה עשרה, ובינתיים בא אחד שהיה צריך לו. האיש חיכה עד בוש והלך לו, ואחרי שסיים הרב שמחה זיסל תפילתו סיפרו לו על האיש. ענה במנוחה ואמר: אם הוא צריך לי – הלא יבוא בחזרה, ואם נאמר שלטובתי הוא בא, אז גם אינני מצטער. כי ממה נפשך: אם טובה זו אמיתית היא ונגזרה עליי, הרי היא לא תמנע ממני בין כך ובין כך, וההוא שהלך ולא הייתה לו סבלנות לחכות, סימן שאין זה לטובתי האמיתית.
(מגדולי המוסר דנוברדוק)
מא. חיזוק האמונה והשמחה לאמהות המתמוטטות מנטל גידול הילדים הקטנים
כלל פשוט ומוסכם: דבר יקר – עולה ביוקר.
ומה יש יותר יקר לאדם מלראות האושר הגדול ביותר בחייו שאין כמוהו – והוא בן ובת הולכים בדרך ה', מחונכים בדרך ארץ כלפי הוריהם וכלפי כל אדם? מה יש יותר אשר לאדם, כשפוגש אותו חברו, ואומר לו: אשריך, איזה בן יש לך, מתמיד, ירא שמים, אשרי יולדתו! היש ערך השווה לזה?!
עומדים אתם לגדל דור הממשיך את תפארת עם ישראל. אמנם נכון, לא תמיד התוצאות הן כמו התקוות, אולם כעת, כשהבנים קטנים, ודאי זוהי תקוותכם. ואדם משקיע בעסק, אפילו שאינו בטוח בוודאי בתוצאותיו, אלא משקיע, ושווה לו להשקיע, על הקווי והסיכוי שבעזרת ה' ייתכן ויגיע.
ועוד, מה לנו לחשוב על סוף עתידו של אותו ילד? נראה יום יום את הרווח היומי; אותו בן הולך לתלמוד תורה ללמוד, והלא אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. לא משתלם להשקיע את ההשקעה היומית בלבד עבור התוצאה היומית בלבד? כל יום שהבן הולך לתלמוד תורה וקורא א' ב' ג', בונה עולמות, ומקיים את כל העולם כולו.
לו היית, את האמא, צריכה להכין סנדוויץ' לאיזה אדמו"ר גדול או לאיזה צדיק בעל מופת, יום יום, באיזו שמחה היית עושה זאת? ולא היית נותנת זכות זו לאף אחד בכל מחיר. ולמה קשה לך להכין את הבן, ולשלחו בשמחה, בתופים ומחולות לתלמוד התורה? הרי בהבל פיו פועל הוא יותר מרב פפא ואביי, כמובא בגמרא, שהבל פיהם של תינוקות חשוב יותר מתורתו של רב פפא ואביי. לרב פפא ואביי לא היית מוכנה להשקיע עבור תורתם?! עכשיו הלא את מקבלת תוצאות לא פחות טובות…
ועוד תתבונני את, האם, כמה מקנאים בך אותם שאין להם ילדים ולא זכו להיפקד? כמה מוכנים הם לקבל פי כמה וכמה מסבלך עבור שיהא להם בן או בת! ואת, שזכית בפיקדון נפלא, יקר זה, קשה לך לגדלו?! ובפרט אם בעלך בן תורה, אשריך יותר ויותר, שהרי בגידול הבנים לתלמוד תורה את מאפשרת לו ללמוד תורה בהשקט ושלווה, וחלק כחלק לך בתורתו.
וידוע מה שאומרת הגמרא (ברכות י"ז ע"א): נשים במה יזכו לתחיית המתים, הרי אינן עוסקות בתורה? ומתרצת הגמרא, שיש להם חלק בתורת בניהם ובעליהן. אם כן, את כאן בונה לך את זכות קימתך לתחיית המתים. היש אוצר יקר מזה?!
ועוד, כל הצלת האדם בחייו ולאחר מותו, הם בניו ובנותיו שהולכים בדרך ה', ולאחר 120 שנה שלך, תצטרכי את עזרתם, שיצילוך מכל מרעין בישין, וכמה ישתלם לך כל השקעתך.
ובהקשר לזה ישנו סיפור נפלא מאמו של ר' אליהו לאפיאן, שהייתה אם לעשרה ילדים, והיתה שם בחוץ לארץ תקופה קשה בכלכלת הבית. ורבים הוציאו בניהם מהישיבות שיעזרו להוריהם בפרנסה, ופנו לאמא של ר' אליהו ואמרו לה: יש לך עשרה בנים, תוציאי אחד או שניים מהם לעבודה, ויקלו מעליכם קצת עול הפרנסה. והשיבה: עכשיו איך שהוא אני יכולה להסתדר, ואיני צריכה את עזרתם של בניי, את עזרתם אני אצטרך לאחר 120 שנה שיצילוני מגיהנם, ולאז אני שומרת את אפשרות עזרתם, וזאת רק על ידי שיגדלו לתורה ויראת שמים.
וחייבים לחזק את האמונה בהשגחה פרטית, שכל ילד וילד ואופן גידולו נגזר מלמעלה וזהו האופן שצריכים הורים אלו דוקא לגדל ילדים אלו דוקא, והיא טובתם האמיתית, כי ההשגחה הפרטית קובעת מדוע ילד זה יפול להורים כאלה דוקא, והיאך יהא גידולו בנקל ובקושי, והכל במשפט צדק של גזירת שמים, משפט הצודק לילד ולהוריו גם יחד – "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו".
* כשהבן מתפלל ומקדש ה' ברבים, פודה אביו ואמו מגיהנם. (רמ"א יו"ד סימן שעו)
* "וחיו את בניהם ושבו" (זכריה י, ט) – ששבו האבות מלירד לגיהנם בזכות בניהם שחיו. (נשמת חיים)
* וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם. (כל בו)
מב. חיזוק האמונה והשמחה לאיש שנפלה בחלקו אשה רעה, או להפך
הגמרא ביבמות (ס"ג) אומרת: "הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה" (ירמיה יא) – זו אשה רעה וכתובתה מרובה.
ומה יש יותר לנחם אדם זה מאשר דברי הגמרא (עירובין מ"א ע"ב) שאינו רואה פני גיהנם. אולם בכל זאת עליו לדעת, שזכות זו – כשהיא רעה אליו מטבעה ומאופייה הקשה והגרוע, אבל אם הוא המגרה את הריב בבית וגורם לה לכעוס עליו ולקללו ולבזותו, אין זה בכלל. כן כתב בספר "שומר אמונים".
ולכן ישתדל הוא בכל יכולתו לעשות את המוטל עליו ולהתבונן יום יום בהתבוננות ספרי מוסר, כי אם לא יחזק עצמו, מי יחזקהו בניסיונות קשים ומרים אלו? אבל אם ישב עם עצמו יום יום ויקרא בספרי מוסר מהי מעלת היסורים, מהי מעלת השתיקה בשעה שמבזים אותו, הרי בזה מכין תבלין ליצר הרע, הם דברי חז"ל ותוכחתם, כמו שפירש החיד"א.
וכן להפך – אשה שנפל בגורלה איש רע, עליה גם נאמר שלא תראה פני גיהנם, וצריכה היא להשתדל בסבלנות מרובה לסבלו ולכבדו, ויזכו למה שנאמר: "ברצות ה' דרכי-איש גם-אויביו ישלים אתו". ומי הם אויביו? "אויבי איש אנשי ביתו".
וידעו שהכל מעוונותיהם, וזהו תיקונם בהשגחה פרטית, וברצות ה' מעשיהם על ידי תשובה ומעשים טובים, יתהפכו הלבבות לאהבה ושלום.
כי הכל מושגח בפרטיות, כמה יסבול האדם מאשתו או האשה מבעלה, כמה בזיונות, כמה מריבות, וכשלוקח זאת באמונה ובשתיקה בא הוא בזה על תכלית בריאתו לעולם.
וגם אם תחשוב: לו היתה לי אשה טובה, הייתי צדיק יותר וכיוצא – גם זו מחשבת טעות, כי מי אמר לך שהקדוש-ברוך-הוא רוצה את עבודתך הנראית לך? אולי, וכך, מסתמא, חפץ הוא יותר בעבודתך זו, ודווקא כך, בתוקף נסיונותיך.
כל שהקדוש-ברוך-הוא חפץ בו, מדכאו בייסורים, שנאמר (ישעיה נג, י): "וה' חפץ דכאו". (ברכות ה)
מג. חיזוק האמונה לאדם שהינו "קורבן" לביקורת ולביזיונות תכופים וליחס עוין בחברה
ראשית עליך להתחזק מאוד, ולא ליפול במחשבתך, שאם בני אדם אינם מחשיבים אותך הרי שבאמת אינך שווה כלום. זו טעות!
יחסי ציבור לפי כלליהם, כלל וכלל אינם כללי התורה. מה שנחשב לפי כללי התורה, זהו ממש להפך ממה שנחשב לפי כללי בני אדם בעולם השקר.
ואם הנך רואה שאתה משתדל להיות תואם עצמך לחיובי התורה וסר למשמעתם, הרי שאין חשוב כמותך לפי כללי התורה, שהם כללי ה' יתברך, שעובד, כביכול, לפי כללי תורתו. ואם כן, מה לך ליפול מכך שלבני אדם יש כללים נגד התורה?
והרחבנו נושא זה לעיל בפרק זה (אות לט) בסובלים בכיעור גופם ופניהם.
ובפרט מעלת הביזיונות, מי יכיל מעלתם, והנה לך קטע ממעלת הביזיונות:
מובא בספר "קול בוכים" על הפסוק (איכה ג, ל) "ייתן למכהו לחי ישבע בחרפה" [ודבר זה יצא מפורש גם מפי האר"י ז"ל, ומובא דבריו בכמה ספרי יראים], וזה לשונו: וכמו שהיה מרגלא בפומיה דמורי זלה"ה [הוא הרמ"ק], שהיה אומר שבכל התשובות שבעולם, המעלה שבכולם למרק החטאות והזדונות והפשעים, היא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים, והיא מעולה יותר מכל מלקיות וסיגופי תעניות שבעולם, כי אם יסגף עצמו לבד, ייחלש ויבטל מדברי תורה למאן דלא אפשר ליה, ונקרא חוטא, וכן במלקיות וכיוצא. אמנם, במידה זו של סבילת עלבונות, תאכל ותשתה ותעבוד, והעוונות מתכפרים. ומבינתך חדל, כי הגע עצמך – שיאמרו לך: תרצה שיבוא לך הפסד ממון, נפילת בתים? תשיב: לא. ואם יאמרו לך: תרצה לקבל עליך מיתת בנים? תשיב: חס ושלום, אלא אתה ה' תשמרם. ואם יאמרו לך: תרצה שיכך ה' בשחפת ובקדחת בקרירי וחמימי – מיד ירוץ לבך, ותשיב: רחמנא לצלן. וכן אם יאמרו לך על המיתה ועל גיהנם ועל הגלגולים הרעים – על הכל תשיב: חס וחלילה. אם כן, תאמר לי: בחייך, החטאות והפשעים שחטאת ושעוית ושפשעת ופגמת במעלות הרמות, בעשי'ה ויציר'ה ובריא'ה ואצילו'ת, כפי מחצב נשמתך, מיום היותך על האדמה – במה יכופר? והזקן הכסיל בכל יום רודף אחריך עד החרמה, כי אין לו מלאכה אחרת, ומעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת קרינא ביה, והסאה הולכת ומתמלאת, ותרדמת ה' הופלה ולא תיעור משנתך.
ואם גברו חטאתיך לטעום ביאות אסורות, לילה ויום לא ישבתו מחשבותיך, ומכל עבירה נעשה קטגור, ועולות אגודות מוטה ומקטרגים, כמו שאמרו זיכרונם לברכה: עולה ומשטין, עולה ומקטרג. והדיין הקדוש והישר, אוזניו קשובות לקול קטרוגיהם, ולא ייתנו דמי להם, עד שיבוא מלך הכושי [מלאך המוות], וחרבו שלופה בידו. ואמר איש הדמים: המלך דיבר עלה אלי ההרה, וגופך רדה השכבה את ערלים. מאי איכא למימר, מה תשיב על תוכחתו? – לכן, זאת העצה היעוצה מאת ה' צבאות – יצאה לאמור (איכה ג, ל): "ייתן למכהו לחי ישבע בחרפה", כמדובר, ובזה לא יניחך ה' לעולם, וזהו "כי לא יזנח לעולם ה"', (שם לא).
וכן מובא ב"שערי קדושה" לרבנו חיים ויטאל (ח"א שער ו): ואם עיני שכל לך, היה לך לחפש מי שיצערך, כי חיים אתה מבקש לך.
ב"תומר דבורה" (ספ"ב) כתב: החלק השלישי מהדרך להתרפא מחולי הגאווה – שיחשוב על עוונותיו תמיד, וירצה בטהרה ותוכחת ויסורים, ויאמר: מה הם היסורים היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת ה' – אין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו כוחו ואונו בחלאים, ולא ימנעו אכילתו ומלבושו, ולא ייענש, חס וחלילה, בחייו וחיי בניו במיתה. אם כן, יחפוץ ממש בהם, ויאמר: מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקיות המחלישים כוחי מעבודת ה', יותר טוב אסתגף בביזיון בני אדם וחרפתם לי, ולא יסור כוחי ולא ייחלש. ובזה, כשיבואו העלבונות עליו, ישמח בהם, ואדרבה, יחפוץ בהם.
עולם הזה הוא הפך עולם הבא. שפלות העולם הזה תגרום להם [לישראל] גדולה לעתיד לבוא, בימות המשיח ובתחיית המתים – גם לגופם, ובעולם הבא – לנפשם. (מנורת המאור אות שב)
ודע עוד שבזיונות זהו לאו דוקא בזיונות וחירופים שדמו של אדם נשפך בהם. כל מילה של פגיעה ואפילו קטנה, יש בה כפרה גדולה, ולפעמים ימצא שאומר אדם לחבירו מילה אחת או הערה אחת שלא במקום ובזה משפילו ומעליבו, ובכך מביאו לידי כעס גדול וצער גדול, בזה נהיה לאדם כפרה גדולה ממילה קטנה, וכמה השקעה זו טובה היא המפיקה רווחים לאין שיעור, שהרי בכך אין נדרש מהאדם אלא לשתוק בלבד, ולהאמין שמן השמים שילחוהו עלי לומר לי מילה זו. וכמאמר דוד המלך כשקללו שמעי בן גרא: "הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו". ומה זכה בכך? אומר החיד"א (בספר מתוק מדבש אות ט'): להיות רגל רביעי שבמרכבה. הנה לך לראות שבשביל שתיקה קטנה זוכה למעלה גדולה לאין שיעור – להיות בצוותא מרכבה לשכינה עם האבות הקדושים.
בזיונות רבים לאין שיעור סבל בחייו רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משפיע רוחני דישיבת מיר ופוניבז', ותמיד השתדל להתעלות. מעשה ונכנס אליו פעם תלמידו ומצאו שרוי בשמחה יתרה. הרהיב התלמיד ושאל את רבו: לשמחה מה זו עושה? השיבו רבי יחזקאל: אדם אחד ביזה אותי ביזיון גדול מאוד, וה' עזרני ולא השבתי לו מאומה, על כן אגיל ואשמח מאוד!
(חוברת מעלת התפילה י"ד)
מד. התבוננות כללית על היסורים
מעלות הייסורים רבים המה, אולם בכללות יש לומר עליהם, אשר הם "הצלת נפשות", ונמנה כמה ממעלותיהם ומתוצאותיהן המבורכות של היסורים.
הבט!
כמה גרמו לך הייסורים להתקרב אל ה';
כמה גרמו לך הייסורים קשר עם הקדוש-ברוך-הוא, אתה אליו והוא אליך;
כמה – בגלל הייסורים – הנך מוכרח להרים עיניך להשם יתברך.
ולא עוד, אלא פעמים רבות הייסורים כל כך תוקפניים, עד שאם אתה מעט תסיח דעתך מהביטחון והאמונה בו יתברך, מיד תרגיש שהנך נופל, ולא מחזיק מעמד רגע. ואם כן, זכית למצב שבו אתה צריך להתמיד את התקווה והתלות שלך ברבונו של עולם, לילה ויום.
כמה התעלית בתיקון מדותיך על ידי היסורים;
למדת להיות סבלן. למדת להיות עניו – לב נשבר;
למדת להרגיש כאב הזולת, אחר שהרגשת זאת עליך. למדת לרחם על הבריות;
למדת לההביל את ענייני החומר, ולהתבונן יותר על תכליתך;
למדת להיות למוד סבל, ויודע להתמודד ולעבוד את ה' בכל מצב;
למדת להבין שאין האדם יכול לעשות ביכולתו כלום, ואין כלל כוחי ועוצם ידי, אלא הכל בגזירת אל עליון.
וביותר, אם, חס ושלום, המדובר במחלה כל שהיא נוראה שתקפה אותך באופן שנדרשת לנס – כמה למדת אתה ולימדת אחרים שצריך רק להתפלל לה' וחשובה התפילה, שהרי אמרו רז"ל: למה האמהות היו עקרות? – כדי שיתפללו. הרי שחשוב לה' לייסר בן אדם רק כדי שיתפלל אליו, ואין החיים ביד האדם, וזכית שעל ידך מתעוררים אנשים לתשובה ולפחד מה'.
וכמו שראיתי סיפור על הגאון ר' יונה יוסף ארנטרוי זצ"ל שחלה במחלה הנוראה והידועה והיה צורח מכאביו, והיו בני ביתו רוצים לסגור החלון שלא יישמעו צעקותיו. אמר להם: תפתחו החלונות, אדרבה, שישמעו בני אדם כאביי וצעקותיי, ויראו שהעולם בוגד, ויום אחד צריך האדם לעלות לבוראו ולתת דין וחשבון, וישובו מהר בתשובה ולא ימתינו, פן יאוחר.
וכן עליך לדעת, יסורים לא תמיד באים על אדם רע, הרבה פעמים באים על אדם טוב, לתועלתו, ולגלות לו את פנימיותו האמיתית, כי איננה מתגלה רק בשעות קשות, ורק אז יודע האדם כיצד להשלים את חסרונו.
וביותר, אם זכית שעל ידי יסורין למדת כיצד להדריך אחרים הסובלים גם הם מיסורים, ולהיות אתה "הקרבן" של "אין חכם אלא כבעל הניסיון", ומתוך הרפתקאותיך הרבות הנך מלומד מלחמה, היודע "ללמד לבני ישראל קשת" כיצד יתמודדו גם הם ביסוריהם, והנך מזכה הרבים שאין כדוגמתך, שהרי אין יותר חשוב לפני ה' כמשמח ומחזק לבותיהם של ישראל.
וזה כמסופר בגמרא (תענית כב.) שאליהו הנביא גילה לר' ברוקא שישנם באותו שוק שעברו בו רק שני בני אדם שהם בני עולם הבא, והראה לו אותם. הלך רבי ברוקא ושאלם מה מעשיהם. השיבו לו שהם בדחנים, שמחים ומשמחים בני אדם עצובים.
ואין חולי קשה כחולי העצבות ודיכאון הנפש, וכמו כן אין לך מצווה גדולה כהמרפא חולי נפשות אלו ומעודדם. ומובטח הוא להיות בן עולם הבא, וזאת יכול לעשות רק איש אשר כמוך שסבל ונחלץ מסבלו, ללמד לשמח ולחזק אחרים הסובלים ולעודדם עדי יצאו מצרתם.
הגאון ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל היה אומר: עיקר וקושי הניסיון להתגבר על היסורים הוא רק בתחילת העבודה שצריכים להתגבר על העוקץ של היסורים, ואילו לאחר מכן, כשהקדוש-ברוך-הוא עוזר ועוברים את השלב הקשה, ההמשך כבר נקל הרבה יותר בסייעתא דשמיא, וכעין מה שאמרו חז"ל כל ההתחלות קשות, וסוף הישועה לבוא בסייעתא דשמיא.
מה. משבר המצוי אצל בני התורה שאינם מסתפקים בהצלחתם בכותלי בית המדרש
אותה מידה אומללה הנזכרת לעיל בדברי ה"מסילת ישרים" יכולה להימצא אפילו בין כותלי בית המדרש, חס ושלום. נטה אוזנינו לדברי אחד מגדולי דורנו:
פעם אחת נכנס בחור אצל הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל. אותו בחור לא ראה סימן יפה בלימודו ושקע בעצבות, ובא לבקש מהגאון הנ"ל עצה ותושייה. ענה לו הגאון: אתה יודע למה יש בחורים שפתאום מאבדים את החשק בלימוד, ונכנסים למשבר? – יש לזה סיבה אחת: מפני שבשעה שלומדים, חושבים על הכבוד, כי התלמיד רוצה שראש הישיבה יחזיק ממנו, ושיכבד אותו, וכואב לו שחברו יודע יותר ממנו, ושחבריו שואלים שאלות טובות בשיעור והוא איננו שואל, וכל זה גורם לו צער, והקנאה אוכלתו.
אבל דע לך, שהאמת היא שלומדים תורה רק בשביל דבר אחד ויחיד: שאחרי מאה ועשרים שנה באים לעולם האמת, עולם הנצח, ושם לא תופס שום חשיבות, שום עניין שבעולם, לא רכוש ולא נכסים, ולא שום דבר, רק דבר אחד ויחיד: תורה. ושם, כל המשא ומתן הוא רק בתורה, ושם יבחנו כל אחד ואחד על ידיעותיו בתורה, ויאמרו לו: עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית, וכל התורה שבן אדם לומד כל ימי חייו, צריך להיות רק לתכלית זה: שלא יבוש ולא ייכלם לעולם ועד – בעולם האמת הנצחי.
וכאשר לומד לתכלית הזו בלבד – אז לא אכפת לו שום ענייני כבוד, ושום קנאה לא תעלה על לבו, ולא יהא אכפת לו אם מחזיקים ממנו כאן, ואם מכבדים אותו כאן, שום דבר לא אכפת לו, כי כל מחשבותיו נתונים רק להוסיף עוד ועוד תורה לעולם שכולו תורה, ואז אין לו משברים ותמיד הוא בשמחה… (תמצית לשון פניני רבנו הקהלות יעקב, עמ' ט).
הגאון ר' יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל גילה, שגם התורה הקדושה יכולה להיות נתפסת כקרדום לחפור בו ולהשיג עליונות חיצונית, חס ושלום. וכאשר נדמה לאדם שהוא לא הצליח להשיג אותו "הישג", הוא שוקע בעצבות.
הרב קנייבסקי זצ"ל מוסיף עוד נקודה ביסוד הנ"ל בספרו "חיי עולם" (פרקים י"א וי"ב). נעתיק מעט מדבריו המאירים: רבים מהתלמידים חושבים, שעיקר ההצלחה בלימוד היא כשיכול לחדש חידושי תורה. אם להמציא קושיה ממקום למקום, או לתרץ איזו קושיה שהאחרונים זצ"ל נשארו בצריך עיון. וכשאין זה עולה בידו, חושב עצמו לבלתי מצליח, ולבו עליו כואב. [וכל זה בא בעבור שהחברה רוחשת כבוד בעיקר למי שיותר חריף ויותר מפולפל, ויכול לחדש חידושי תורה.] ובאמת זו טעות – כי לחדש חידוש או סברא ישרה, אינו אלא סעיף אחד מכישרון הלימוד, ועיקר הצלחה בתורה היא הבנת הסוגיה היטב, לכל פרטיה וטעמיה. זה נקרא תלמיד חכם מופלג וראוי לעלות לגאון ולתפארת. וכתב בספר שאילתות (בשם מרן הגר"ח מוואלאזין): חידושי תורה נקרא – כל מה שלומד יותר ומתבררים הדברים ומתחוורים אצלו, וכשחוזר יותר, נתבארו טעמים ופירושים, וזה אצלו חידושים.
הגאון ר' שלמה וולבה מאריך עוד ביסוד הנ"ל (מבואר במכתב בספר עלי שור ח"א עמ' לז): מה מאד אני מרגיש איתך את צערך על הלימוד ש'אינו הולך'… בבואך לישיבה אולי היו לך דמיונות מופרזים על עצמך וכשרונותיך. אבל יום יום ראית יותר ויותר שכישרונות של אחרים – מגרעות אצלך… וביום אחד נתמלאה הסאה. הנך חש בעצמך כי אין לך כלום, לא כישרון ולא הצלחה ולא תקווה, רק אפיסת כח, עצבות, צער. הרגשה זו נקראת – קנאה. ותהא זאת נחמתך, ידידי, כי כל צעיר סובל מקנאה…
המכיר את עצמו ויודע תכונותיו, ויודע כי מה שחננו הבורא יתברך – מתנה גדולה היא, ואם רק ינצל את כוחותיו, יגיע לכל מעלה חמודה, וישיג בתורה הקדושה מה שבורא עולם רצה שהוא ישיג, ובאופן שהבורא עולם רצה שישיגהו – אדם זה אינו סובל עוד מקנאה. אבל הצעיר, אשר טרם מכיר את עצמו ותכונותיו הכרה מפוכחת וברורה – הינו מביט על עצמו בעיניים לא לו. הוא מודד את עצמו בקנה המידה של חברו, מה שהוא רואה אצל חבריו – זהו בעיניו הטוב, והוא רוצה להיות כמוהם. לכן, המגע עם החברים מעמיד אותו תמיד על גבולות שכלו וכישרונו, והוא רואה עצמו לא מתוך עצמו, אלא מהגבולות, ושם הוא רואה אצל עצמו יותר את השלילה. זוהי בחינה של "רקב עצמות – קנאה", הנגוע בקנאה הוא מזניח את הטוב והחיובי אשר חננו ה' עד כדי "רקב עצמות", ורק מעלותיהם של אחרים, חבריו וסביבתו, הן מעלות בעיניו…
הן הקדוש-ברוך-הוא הבוחר בתורה, נתן לך כל הכוחות הדרושים כדי שתקבל חלקך בתורה. תוכל לברך בשמחה רבה בכל בוקר: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שעשה לי צורכי", גם בגשמיות וגם ברוחניות. כל מה שצריך לי בכדי למלאות תפקידי בעולם, כל הדרוש לי לזכות לחלקי בתורה – הכל הוא יתברך נתן לי!
*
וכדי לחדד ענין חשוב זה נוסיף עוד כמה פרטים למחשבה.
אנו רואים בגדולי ישראל שהיו מופלאים ועצומים בתורה וחסידות, ועם כל זה אי אפשר לומר שהמקובלים שהתעסקו והתעצמו בתורת הקבלה היו גדולים בפשט כמו גדולי ההוראה והפסק, וכמו כן גדולי ישראל בתורת הנגלה לא השיגו בקבלה כחכמי הקבלה, וכמו כן היו שהתעצמו בתחום ההלכה ולא בפלפול, והיו שבפלפול יותר מבהלכה, וכמו כן היו שהתעצמו בחסידות ביותר – ואחרים בתורת המוסר ביותר, כמו כן חלקם בעיון – וחלקם בבקיאות, וזאת רק מכך שראו את מכשורם ותכונות נפשם שחנן אותם הבורא, והבינו שזהו היעד המבוקש מהם והשקיעו בו את כוחותיהם.
אדם לומד יפה עיון ומשתדל להעמיק בלימודו – מה עושה יצר הרע לבלבלו? בא ואומר לו: חבל, חבל שאתה משקיע כל כך בעיון, ראה את חבריך שעוסקים בבקיאות דף אחר דף בגמרא, סימן אחר סימן בשו"ע, וכיוצא. וכשלומד בקיאות במרץ והתלהבות בא יצרו ואומר לו: חבל, חבל שאתה משקיע בבקיאות, ראה את חבריך המעיינים ומתעמקים בלימוד. וכך האדם נופל מכל חשקו בלימוד התורה. וכמו כן בקלות, חס וחלילה, יכול להיכשל בקנאה ושנאה מתוך צרות עין.
וכמו מעשה ששמעתי פעם מאחד משגיחי הישיבות שבא אליו פעם אחד הבחורים הטובים בעיון שבישיבתו, ואמר לו שיש לו קנאה בחבר אחר המוצלח מאוד בבקיאות. והנה יום קודם בא אותו הבקי למשגיח והתלונן שיש לו קנאה באותו המעיין שבא היום ומתלונן על עיונו…
זהו עבודתו של היצר – לגזול את האמונה מהאדם, כי המאמין יודע שתכונותיו וחשקו במה שלבו חפץ זהו בהשגחה פרטית, ועליו לנצל את הכוחות שניתנו לו בדוקא ולא לחמוד ולהתאוות כאשר לרעהו.
לסיום – התבאר לנו כי מידת הכבוד היא אשר הפכה את הרדיפה אחר הידיעה והחכמה לשם ההצלחה המדומה והתחרות החברתית, וכן הוא בכל תחומי החיים – הכבוד הוא אליל האנושות. לו היו בני אדם בוחנים את הצלחתם בקנה מידה של אמת, כי אז קל היה להם יותר להיחלץ מהשפעת העולם הרועש והרוגש, והיו מרפים מאותה תחרות אין סופית, והיו משיגים את האושר האמיתי אשר האנושות בורחת ממנו במרוצתה.
וכתב הרב רוח חיים (אבות ו, ו): יכול אדם להספיק בלימודיו בשעה אחת של שמחה יותר מהרבה שעות של עצבות (וראה עוד מענין זה בפרק זה אות לו).
וכאמור לעיל בשם החובות הלבבות (שער הבטחון פ"ד), שברוחניות, אף שהמוטל על האדם ההשתדלות שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אולם התוצאות המצליחות זהו בגזירת ה', ולכך טועה האדם המצטער ומתאנח על מה שלא נתבקש שהמה התוצאות המצליחות, על האדם להצטער ולהתאנח על מה שמוטל עליו שהוא ההשתדלות ותו לא.
בירושלים הייתה מתגוררת אלמנה צדקנית מסורבלת ביסורים ורתוקה למיטתה שהיתה זקוקה לטיפול מיוחד. המהרי"ל דיסקין זצ"ל היה נוהג בכל ערב חג לעבור דרכה ולברכה בברכת החג. פעם אחת, כאשר בא מהרי"ל לביתה, והנה להפתעתו האלמנה מבקשת ממנו שיברך אותה באריכות ימים… המהרי"ל תמה ואמר: לשם מה זקוקה זקנה בעלת ייסורים לאריכות ימים, בזמן שכל גופה מסורבל בייסורים ואפילו להתפלל ולברך איננה יכולה [מחמת ניקיון הגוף]…? האלמנה ענתה, שפעם בשבוע, כאשר באה האחות ורוחצת אותה, ומיד לאחר מכן הרי היא מצליחה לחטוף איזה ברכה בנקיות, אם כן, כדאי לה לחיות בשביל ברכה אחת בשבוע אשר אין ערך למתן שכרה.
("לשכנו תדרשו")
מו. איזהו מאמין? היודע את רצון ה' ממנו זה עתה!
לא פעם קורה לאדם שהוא מחליט: אני עכשיו רוצה לישון כמה שעות, כדי שיהיה לי כח ללמוד אחר כך תורה! והנה נכנס הוא למיטתו לישון, נרדם, ולאחר זמן קצר אשתו או אחד מבני ביתו הרעיש והפריע את מנוחתו. מצוי וטבעי מאוד שדבר זה יגרום לקצף ולעצבנות, ובפרט כשמחשבתו לכאורה צודקת: איך לא חשו לבטלני מתורה?
וכמו כן, אדם מבקש מבני ביתו להכין לו האוכל בזמן, כדי שלא ייגרם לו ביטול זמן או ביטול תורה, ולא עשו כרצונו, דבר הגורם לכעוס.
או כמו כן מצוי מאד שיכעס האדם כאשר בא הוא לנוח ואז דוקא השכן החליט לקדוח בקיר בקול רעש גדול, או השכנים מלמעלה מפריעים ביותר, או ילדי השכונה משחקים מול חלונות ביתו וכיוצא, ובכך הופרעה מנוחת האדם, ובפרט כאמור שבשל כך נטרד הוא מלימוד תורה ומתפילה כראוי.
יסוד גדול עלינו לדעת:
לא מה שאנו מבינים ורוצים לעשות נחת רוח ליוצרנו, הוא מה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה לקבל את הנחת מאתנו. הרבה פעמים הנחת שהוא רוצה לקבל מאתנו הוא לא מה שאנו רוצים לתת לו, אלא מה שהוא מבקש מאתנו, ומה לנו לעשות אם לא לכבד את רצונו?
הלא תבין, שרצונו יתברך ממך זה עתה שתתמודד עם ניסיון הכעס שלך, על כך שעוררוך משנתך, או על שלא הכינו מאכלך בזמנו, וזה רצונו של הבורא ממך, וחשוב לו יותר איפוק כעסך מתוך אמונה שאין עוד מלבדו יותר מאת אשר היית משיג בלימודך אחר שינה או אחר אכילה זו, והדבר הוא פשוט, שהרי אין שום הגיון שיחפוץ ה' שעתה תכעיסנו בכעסך על מנת שתצטיין לו לאחר מכן בלימודך, פשוט הוא שרצונו שתתגבר עתה על הנסיון העומד בפניך.
אין אנו יכולים להחליט להקדוש-ברוך-הוא מה לדרוש מאתנו, אין ברשותנו לתת לו מה שאנו רוצים כשהוא רוצה אחרת.
נכון, יש כללי התורה מהו רצון ה' מאתנו, ואנו צריכים להשתדל בהם. אבל אם אנו רואים שקורה לנו, שלא לרצוננו, דבר לא צפוי, סימן שכעת זה רצונו מאתנו.
וכמה נחת רוח יעשה אדם לבוראו כשיחשוב: "ריבונו של עולם, רציתי לעשות נחת רוח לפניך בעסק התורה לאחר השינה ולאחר האכילה, ועכשיו שאני רואה שרצונך והנחת שלך שיפריעו לי מהשינה, או שלא יכינו את האוכל בזמן, ובכל זאת שלא אכעס, אדרבה ואדרבה, אעשה רצונך כרצונך ולא כרצוני".
זהו דרך אמיתית שיכולה למנוע אדם מהרבה כעס ומריבות, והוא כלל "ביטול הרצון" הנאמר ב"אבות" – "בטל רצונך מפני רצונו", לבטל רצוננו במקרים שקורים לנו, ולראות שכולם בהשגחה פרטית, ולתאם עבודתנו אליו, כפי רצונו המתגלה אלינו במקרה המפתיע אותנו, שאינו כלל לפי תכניותינו, אבל הוא לפי תכניתו יתברך, כך שאל לנו לכעוס ולהתמרד עם המניעות החוסמים בפנינו אף את עבודתו יתברך, והארכתי בזה לעיל בפרק זה באות לו, בהסבר ובסיפורים נפלאים.
הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, כאשר בתו היחידה היתה בימי נעוריה והיתה חולה אנושה ונוטה למות, שעה ששעותיה היו ספורות, נתיישב לכתוב תשובה מסובכת בהלכה לשאלה שעמדה על הפרק בקהילה אחת, ונימוקו עמו: מאחר שראה שקיצה קרב, ואז לא יוכל לענות על השאלה למשך כל ימי השבעה, לכן הזדרז לכתוב בשעות האחרונות כדי שבני אותה קהילה לא יצטרכו להמתין שבוע ימים.
("לשכנו תדרשו")
מז. חיזוק באמונה למתנסים באיבוד יקיריהם
רבים מהמאבדים יקיריהם נשארים לפעמים שנים במצב רוח קודר ונשקעים במרה שחורה, ופעמים רבות פוגע הדבר עד חוסר תפקוד לצרכים המינימליים.
באמת קשה מאוד לרדת לעומק כאבם של ההורים השכולים או של בני הזוג המאבדים את בן זוגם, אולם עליהם להתבונן ברווחים הרבים הנגרמים להם כתוצאה מכך.
ראשית יש להתבונן בדברי הגמרא(ברכות ה' ע"ב) המספרת על רבי יוחנן ששיכל עשרה בנים, וכשנפטר לו בנו האחרון, קברו, והשאיר עצם קטנה ממנו בכיסו. וכשהיה הולך תמיד לנחם אבלים, היה אומר: זהו עצם מבני העשירי, ולכן תתנחמו גם אתם מצרתכם.
כמו כן יש לנו לומר, רק אותם שכולים יכולים לנחם שכולים אחרים, ואם יד ה' פגעה בכם, הרי שיש בכם את הכח וההזדמנות להיות מגיבוריו, מנאמניו וממקבלי גזירותיו, ולשמש דוגמה של אמונה וביטחון מושלם בה', ואם בכם בחר ה' ליסרכם הרי שאתם ראויים לקדש שמו ומחוזקים די הצורך לכך. ועליכם להתחזק באמונה ובשמחה, ולהראות לה' יתברך ולעולם כולו את חוזק אמונתכם בה', וממכם ילמדו אותם חסרי כח וחלושי הלב, והיה זה שכרכם, מלבד השכר הפשוט על יסורים אלו שמועילים לעצמכם, להיות נקיים לפני ה' ואהובים לפניו.
וכמו שמצינו, כשניחם משה רבנו לאהרן על מות בניו, ותגובת אהרן הייתה: "וידום אהרן", שקיבל דין שמים בשתיקה. ואומר המדרש: בזכות וידום אהרן, שלא הרהר על ה' יתברך, זכה שנתיחד עמו ה' בדיבורו עמו פרשת שתויי יין (רש"י ויקרא י', ג'). וודאי כמו כן גדול שכרם של המקבלים בדומייה ובאמונה. ובזאת ייבחנו אם אכן קיבלו את יסוריהם בשמחה – כאשר חוזרים למהלך חיים רגיל, ומעתה מתקשרים עם הקדוש-ברוך-הוא ביתר שאת ודבוקים בו יתברך יותר, הרי שהיסורים עשו את תכלית רצון גוזרם, ובפרט כשהיה אסונם באופן שהשיבו נפש בניהם ובנותיהם בטהרה ללא חטא, וייחשבו בניהם ובנותיהם אלו להם לעתיד לבוא בתחיית המתים כמובא בדברי הרמ"ק והנה לך דבריו.
כתב בספר "שיעור קומה" לרבנו הרמ"ק ז"ל (בהשגחה ז'): בגמרא במסכת ברכות (פרק קמא) אמרו: אם היו לו בנים ומתו – הנה הם יסורין של אהבה, ואם לא היו לו בנים כלל – הנה הם יסורין שאינם של אהבה. והעניין, שיש יסורין שהם על עוון, ופעמים באים באהבת ה' ובחמלתו על האיש ההוא שנתחייב הוא עצמו מיתה, ומתכפר לו במיתת בניו, ולכן יתן לו בנים וימותו ביד פשעו ויכופרו עונותיו, והרי אלו הם נשמות גם הם מצידם שהיו ראויות להסתלק אל הזמן הנועד ההוא לסיבת הגלגול, וגזר חכמתו על הנשמה ההיא שתבוא – כבן – לאיש ההוא. והאיש ההוא – אם חייב מיתה כמה פעמים, יתן לו הקדוש-ברוך-הוא בנים אלו, ובמיתת כל אחד ואחד מהם יקבל צער מר כמוות ויכפר עליו כאילו קיבל את המוות, והם – מזבח כפרה. והיינו יסורין של אהבה על כמה דרכים: הא' – שפורע חובו ומתכפר. הב' – חזרה בטהרת אותם הנשמות, כשחוזרים בטהרה לשמים בלי עוון. הג' – לתחיית המתים יקומו וייחשבו לבניו. הד' – שזוכה בחינוכם במצוות, מה שאין כן מי שמתייסר במה שאין לו בנים, שאינו זוכה בשום אחד מאלו. עד כאן לשונו. ומובא זאת גם בספר "אילימה" (עין כל תמר ה' פרק לא).
*
על הצדיק רבי נחום מהוראדנא זצ"ל מסופר (בספר "תולדות מנחם" עמ' קד) כי פגעה בו מידת הדין פעמים רבות, כי מתו בניו יוצאי חלציו על פניו, ויצטער הצדיק מאוד. אף אם חייה נפשות רבות בתפילתו – נפש בניו לא חייה. ותתאונן עליו אשתו הראשונה במר נפש – וידום הצדיק ויקבל באהבה ולא ענה דבר. אך אחרי אשר עברו ימי האבל, דיבר על לבה דברים טובים, דברי ניחומים, ויאמר: הטוב אני מאהרן קדוש ה' אשר מתו בניו הצדיקים נדב ואביהוא בחייו, או הטוב אני מרבי יוחנן שמתו עליו עשרה בנים?! הלא קראת ב"צאינה וראינה" מאמר חז"ל "דין גרמא דעשיראה ביר", בקרובי ה' יקדש שמו הגדול והקדוש, וזאת היא לנו לכפרת עוון, כי רבות חטאנו לפניו. מלבד זאת, נגלו לה' כל תעלומות עד סוף כל הדורות, ולו ידע כי מיוצאי חלציהם פרי צדיק פרח שושן וענפי הדס, אז לא בא הכורת עלימו, אך גלוי וידוע לפני כיסא כבודו כי לא יצא צדיק וקדוש ממעיהם. ברוך המקום שלקחם השמימה ויקטפם בעודם באיבם, ועלינו לקבל באהבה וברצון את מוסר ה' ולהודות לשמו כי בנינו יורשי גן עדן הם (ב"ק לח), ותשבע בצחצחות נפשם בין צדיקי עולם ונשמתם תתענג על נועם ה'. יהי שמו הגדול מברך.
כאשר מת על הצדיק בנו השבעה עשר, רחמנא לצלן, באו רבים לנחמו. וכה היה דברו: כי האיש המאמין והחרד עליו לקבל באהבה את כל הייסורים והצרות הבאים עליו, ועוד הוא צריך לשמוח עליהם, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וזהו סימן טוב לו. בכל זאת עליו לבקש את ה', כי לימים הבאים לא יביא עליו ה' עוד צרות וייסורין, אולי, חס וחלילה, יחלש כח ביטחונו. ואמר, למשל, אם יתרחב מסחרו של איש, אז ירווה נחת. בכל זאת, האיש המבין יישמר מזה, כי לפעמים מרוב התרחבות והתפתחות מסחרו יוכל לבוא במצוקת כסף ולעשות שמיטה לנושיו. ובדרך זו ביאר את דברי בן ישי (תהלים כה, טז): "צרות לבבי הרחיבו" – הצרות נתנו הרחבה ללבי, כי זהו סימן טוב לי, בכל זאת אתחנן לפניך כי לעתיד "ממצוקותיי הוציאני" – תשמרני לבל אבוא, חלילה, לידי מצוקה.
האדם אינו חייב אלא לקיים את מה שצותה עליו התורה, ובמקרה דנן חובת האב היא לעסוק בפריה ורביה – להינשא ולהוליד בנים. ובין אם הבנים חיים ובין אם לאו – יקבל את שכרו, והקדוש-ברוך-הוא עושה מה שהוא חפץ לטובת האדם. ודעו, כי גם אם הלך הבן לעולמו, הוא לא נאבד מן העולם. כשם שאם הבן עקר מקום מגוריו לעיר רחוקה עדיין לא נגרע מאומה מהיות בנו – אף כאן, וסופו של דבר שההורים יתקרבו אל בנם ויהיו עמו בעולם הנצח שנים אין ספור.
זאת ועוד, יתכן שאילו היה הנפטר נשאר בעולם, היה סובל מצער וממחלות שונות, ואפשר שהיה סוטה, חס וחלילה, מדרך הישר, ואז היו ההורים מעדיפים את העדרם מן העולם על פני מציאותם העגומה. עתה בטוח הבן מכל נזק ופגע, ובמותו יצאו לקראתו להגן עליו מכל צר ומסטין כדי להכניסו לגן עדן.
כיוון שכך – מדוע להרבות בבכי יותר ממה שקבעו חז"ל (מועד קטן כז) "שלושה לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת", ולעבור על דברי חז"ל ולהיענש על כך? ואין כל תועלת בריבוי הבכי, כי את אשר נעשה אין להשיב, ואין לאדם לעשות אלא את ציווי ה', כי לשם כך בלבד באנו לעולם, וה' הטוב עושה את מה שהוא חפץ בעולמו. (מובא ב"לקח טוב")
לאחר ה"שבעה" מפטירתו של ר' אברהם זצ"ל, בנו העילוי של ה"חפץ חיים", כשה"חפץ חיים" הסתגר בחדרו, שמעוהו אומר: שטן, שטן! רצונך להפריע לי באמצע עבודתי בחיבור ה"משנה ברורה" – לא אשמע לך! הריני ממשיך בעבודת הקודש!
כאשר חזר בעל ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל מהלוויית בנו אריה לייבש'ל [שנפטר בגיל שבע שנים והלווייתו הייתה בשעת בוקר מוקדמת לפני תפילת שחרית], אמר את הדברים דלהלן:
הולך אדם לתומו לדרכו ולפתע הוא חש במכה חזקה בגבו. הוא פונה אחורה כדי לראות מיהו המכה. הוא נוכח לדעת כי ידיד נפשו הוא אשר נתן לו את המכה כאות אהבה וחיבה. אין ספק שגם אם מתחילה סבור היה לכעוס על המכה – עתה יקבל זאת באהבה, ואדרבה, ישמח על גילוי החיבה של ידידו-אוהבו. אף אני – הוסיף בעל ה"דברי חיים", ואמר – קיבלתי היום מכה איומה. כאשר התבוננתי ממי קיבלתי מכה זו, אמרתי לעצמי: הרי הבורא יתברך הכני, הבורא שאני כל כך אוהבו. אם כן, בוודאי אקבל זאת באהבה ושמחה.
בסיימו דברים אלה פתח מיד בעבודת הקודש בתפילת שחרית והכריז בקול: "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, שירו לו זמרו לו.."
(מובא ב"לקח טוב")