לה. נס קיום האומה
דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (לה, יח): "אודך בקהל רב בעם עצום אהללך". ובשעה שהכניס את ארון הברית, היה מכרכר ומפזז כאחד האדם בתנועות של שמחה ובדיחות, עד שאשתו המלכה מיכל בזה לו בלבה, וענה לה דוד המלך ע"ה (שמואל ב' ו, כא-כב): "לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אתי נגיד על עם ה' על ישראל ושיחקתי לפני ה'. ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". הלא לא זכיתי לכבוד ולמלכות – רק בגלל שאני מתבטל לה' ומודה לו שהכל ממנו.
וכאן מדובר בדוד מלך ישראל, שלא היה כמוהו מי שהראה גבורות וניצחונות לעם ישראל, והבין שכל כוחו וניצחונותיו הם רק בגלל ששם שמים שגור בפיו ואינו מניח אפילו לרגע לחשוב שכוחו ועצמתו מהווים המה אפילו משהו סיבה לניצחונו, והעיד הוא על עצמו באמרו "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיניי ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני" (תהלים קלא, ב). ודרשו חז"ל, "לא גבה לבי" – כשהרגתי את הדוב ואת האריה במו ידיי ושיסעתי אותם, אלא חזרתי למרעה כאילו לא קרה דבר. "ולא רמו עיניי" – כשהרגתי את גלית הפלישתי. וזה נורא למתבונן! כל ישראל מודאגים ומתוחים מי יהא גיבור האומה שינצח את גלית הפלישתי, כי הרי בזה יהא תלוי ניצחון האומה, כפי שסוכם עם הפלשתים. קם לו דוד מהצאן, ובגבורה ובעוז קולע אל ראש הפלישתי לעיני כל ישראל ולעיני כל הפלישתים שעמדו אלו מכאן ואלו מכאן. גבורה ואומץ כזה לא היה מסוגל שום אחד מישראל לעשותו, ועוד מובטח המנצח בבת המלך שאול ובעושר גדול, ובכל זאת לאחר מכן שב הוא להיות רועה את צאנו ומעיד על עצמו "לא רמו עיניי". נורא!
אנו חיים כאן במדינת ישראל חמישים ושתיים שנה, הראנו ה' ישועות ונסים לאין ספור. מוקפים אנו באויבינו בנפש – שכל רצונם לכלותינו ולשתות את דמינו, ולצערנו מרימים הם דגל מדינת ישראל בהכרזה מלאה של "אין לנו חלק באלקי ישראל", שהרי מיום הקמת המדינה לא היתה בתקשורת שום הכרת הטוב לבורא עולם. ההתנכרות וההתכחשות לכוחו של הקדוש-ברוך-הוא כל כך בולטת ומוגזמת, עד שאפילו לא רואים לנכון גם להזכירו כבדרך אגב. לקחו את הכל בשבילם וענדו את עטרת הניצחון לראשם מבלי לתת חלק ולו אפילו משהו לאדון העולמים.
אין אנו באים בזה לעוררם, אחר שאין לנו קשר דיבור ושמיעה אתם, אולם הכואב הוא – שהמינות והכפירה שבדבריהם חדרו לליבותנו.
ולראיה אספר לכם סיפור שנזדעזעתי ממנו מאוד. פעם הייתי באיזו שמחה. ישב לידי אחד מבעלי השמחה, יהודי שומר מצוות, מתפלל, שומר שבת, ונתגלגלה שיחה על השפע שיש היום, ברוך ה', ומצויה היום ברכה גדולה של מזון וכו', והכניס הלה בשיחתו דברים שנבהלתי מלשמעם: היום אנחנו עם הכח והצבא החזק ביותר בעולם. וממשיך הוא להתפעל ולומר: אתה יודע, הטייסים שלנו היום הכי טובים בעולם, אין לנו מה לפחד מהערבים, הטייסים שלנו הם המובילים היום את כח חיל האוויר בכל הארצות. והמשיך להסביר לי הכיצד טייס אחד משלנו יניס אלף וכו'.
אמרתי לו: סלח לי, חכמינו תיארו אותנו – עם ישראל – "ככבשה בין שבעים זאבים", ומדבריך אני מבין הפוך – שאנו "זאב בין שבעים כבשים"…?!
האיך אפשר שיהודי מאמין יעלה על דעתו שקיומנו הוא בדרך הטבע ויש לייחס את הסיבה והתהילה לצבאנו ולמכשור הנשק שבידינו, היש אפיקורסות גדולה מזו?
ויותר מזה – הבה נשאל כל יהודי: הרי יודע אתה שמסביבנו מיליוני ערבים המבקשים את נפשנו, האיך מניח אתה את ראשך על הכרית ומסוגל לישון כאשר מבקשים את נפשך?! כל אחד באמת ובכנות יתבונן מדוע באמת מסוגל הוא להיות רגוע ושליו, הלוא רוב רובם של האנשים תחושת שלוותם תהא נובעת מסיבה: מה יש לפחד? יש לנו צבא, יש חיילים ונשק ששומרים עלינו, יש חיל אוויר וכו' וכו'. וכמה מאתנו באמת מניחים את הראש לישון בשקט רק בגלל שיש שומר ישראל והוא הוא ההגנה האמיתית ולא "צבא ההגנה לישראל", שאינם אלא כפופים ונתונים לגזירת שמים, וככל אשר ירצה האל ברוך הוא כן יהיה? והכישלונות יוכיחו היאך אותו צבא – אליל – נכשל – לא מעט בדברים פשוטים כידוע ואכמ"ל, ולולי ה' שהיה לנו כמעט כסדום היינו כעמורה דמינו.
המינות חדרה לבתינו ושטפה את מוחותינו.
ואלו הם דברי הרב בעל "אור המאיר" שאמר לתלמידיו: באחרית הימים, משופרי דשופרי כמותכם יתפוצצו מפיהם דברי כפירה ואפיקורסות. ומסביר בספר "שומר אמונים" הכיצד ייתכן, ועונה: תהא אמונה במדינה ובפוליטיקא, בכוח וצבא, רחמנא לצלן. ומי לא נכשל בזה היום? וכמה מחויבים אנו להינחן באמונה פשוטה כדי שלא להיסחף אחר המינות המשתוללת בפרהסיא ובחוצפה נוראה ללא שום הרגשת מרד ובגידה. אדרבא, מתביישים להיקרא ולקרוא בשם ה', מתביישים לכפור באלילויות הכוח והצבא והמדינה, ולא מתביישים לכפור בכח אלוקי ישראל.
בשנתו האחרונה של ה"סבא מנוברדוק" זצ"ל, בשנות החירום, כשהמלחמה הייתה מתלקחת בכל תוקפה, היא מלחמת האזרחים עם הבולשביקים הפולשים, והרב ז"ל עמד פעם במוצאי שבת קודש וכוס הבדלה בידו וידיו אמונה וחזקות ושקולות ללא כל זיע וניד ואף טיפת יין אחת לא נשרה מן הכוס והוא בנעימת ההבדלה, כדרכו בקודש, ובאותה שעה היו השודדים יורים ומפציצים בחצרו, וכל התלמידים הסתכלו בהדרת קודשו של הרב זצ"ל איך ביטחונו לא נזדעזע ולא ניתר אף לרגע גם בשעה איומה כזו.
("המאורות הגדולים")
לו. אמונת ההשגחה גם בענייני רוחניות
יסוד גדול מלמדנו ה"חובות הלבבות" בשער הביטחון (פ"ד), כי ההבדל בהנהגת הביטחון בין עניינים גשמיים וחומריים לרוחניים הוא כך – שבענייני החומר אין ביד האדם מאומה, הן בהשתדלות והן בתוצאה. כלומר, גם על איזה עסק להחליט, באיזו עבודה לעבוד, מה לקנות, מה למכור – הכל בגזירת שמים, וכל שכן שהתוצאה הסופית לאחר מעשה בוודאי היא תוצאה מהגזירה כפי אשר נקבע מראש. אולם בענייני רוחניות – הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הבחירה אמנם ביד האדם לרצות ולבחור בטוב ולהשתדל על הטוב, אולם התוצאות של ההצלחה אינם ביד האדם גם ברוחניות.
יסוד זה כמה יכול לעזור לאדם שבא בתואנה: השתדלתי להשיג מצווה מסוימת, או עסקתי בתורה, שקדתי, ולמה חבריי ורעיי מוצלחים יותר ממני, למה חבריי מעיינים או בקיאים בתורה יותר ממני, למה חבריי מצליחים בכוונת התפילה יותר ממני או מצליחים בזיכוי הרבים ובגמילות חסדים יותר ממני אחר שאני לא פחות מהם בוחר בטוב ומשתדל להשיג הישגים גדולים ולא עולה בידי כמותם?
ההצלחה ברוחניות והתוצאות של ההשתדלות אינם בידי האדם. על האדם מוטל להשתדל ולעשות את אשר ביכולתו, אולם הצלחת החלק המעשי – עד כמה ומתי, תלוי הוא בידי שמים.
ולכך אין שום ענין לכעוס כאשר לא הצליח בתוצאותיו הרוחניים, ומה שיש למאמין לנהוג כאשר לא עלה בידו חפץ ושאיפה רוחנית להוציאה לפועל, הוא לבקש ולהתפלל לה' שיזכהו להוציא לפועל את שאיפותיו, ויאמין שטרם יש לו זכות להוציא לפועל את רצונותיו, וכמו אדם שרצה לקום מוקדם ממיטתו, הכין שעון מעורר, מינה חבר שיעוררהו ועשה השתדלות כראוי ולבסוף לא העירוהו לא השעון ולא החבר, אין לו לכעוס כלל, אלא להתפלל לה' שיזכהו לבל יפסיד תפילה או השכמה, אולם מכאן ועד לכעוס אין שום היתר בדבר.
כך שתורתנו היא "דרכיה דרכי נועם", וגם את המחדלים יש לקחת בישוב הדעת ולא בלחץ ומתח ולא בכעס.
ובפרט לפי המבואר בספר "שבט מוסר" (סוף פכ"ג) ומקור הדברים הם מדברי בשם האר"י הקדוש, שבעצם כל אדם בא לתיקון מסוים בעולם, ומן השמים בונים ויוצרים אותו בתכונות ובכוחות המתאימים לו לצורך תיקונו, ועליו להבין מתכונותיו ומנטיותיו על אילו דברים בעיקר עליו להתמקד והם עיקר צורך ביאתו לעולם.
ולמשל, מובא שם בספר "שבט מוסר", אדם הנוטה למידה רעה מסוימת במיוחד או נמשך לתאווה מסוימת במיוחד, ידע שעליה בעיקר צריך הוא לעבוד, כיוון שעל כך עיקר ביאתו לעולם. זה בחלק ה"סור מרע". וכמו כן בחלק ה"עשה טוב" – למה שלבו נמשך ביותר ויש בחשקו ללומדו או לקיימו, כגון שנוטה יותר לעיון, או לבקיאות, או לתפילה בכוונה יתרה, או לגמילות חסדים, או לזיכוי הרבים, ומאידך יש לו מפריעים על דבר זה לקיימו על אף חשקו ושאיפתו לכך – זהו סימן שעל זה צריך להשקיע עצמו ולא לשים לב למעירים והמלגלגים המטרידים אותו לכוונו לכיוון אחר.
וכמו כן אין לו לאדם להישבר ולהיחלש בדעתו בראותו הצלחת חבריו בתורה ומצות מה שאין ידו משגת כמותם, אחר שלא תדע מהו תיקונך ומהו תיקונם, על מה באו הם לעולם ועל מה באת אתה. כמובן יש לקנא קנאת סופרים ולשאוף להתעלות בראותו את חבריו עולים עליו. אומנם אם מקנא הוא קנאה חיובית, אין זו סיבה לחלישות הדעת, אלא אדרבה, זה מביאו להתעלות כמותם ולצעוד במסילותם, אולם המקנא קנאה רעה והינו צר עין בגדולת חבריו, הרי קנאה זו תביאהו לייאוש וחלישות הדעת.
המאמין השלם יודע ומבין שטוב לו להקדוש-ברוך-הוא עבודתו והשתדלותו יותר מכל אילי נביות של אחרים, אחר שעושה הוא המוטל עליו – וזה מה שעולה בהישג ידו, ואף שעולה לו מעט ובקושי להשיג תוצאותיו, שמח הוא בחלקו ואינו מתלונן, וכמובא ב"ספר התניא", שאלו הטרודים והסחופים ומשתדלים הרבה ומשיגים מעט – זהו תיקונם, ועושים בזה נחת רוח לבוראם יותר מאלו היו להם תכונות ואפשרויות לעשות הרבה יותר, כי חשוב לו להקדוש-ברוך-הוא שיעבדוהו אלו בתנאים קשים ומאמצים על אף הישגיהם המועטים יותר מאשר אילו היו בתנאים נוחים וכישרונות ומשיגים בקלות הישגים גדולים יותר. וראה עוד מעניין זה לקמן פרק כז.
ומהרח"ו הק' כתב בשער הכוונות והביא זאת גם הרש"ש זצוק"ל ב"נהר שלום", שלכל אדם יש תפקיד משלו ואין אדם יכול לתקן את מה שחבירו יוכל לתקן, וזה לשונם הטהור: "ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה", דהיינו החלבנה שריחה רע שהיא בחינת האדם הפחות שבישראל יוכל לתקן מה שלא יוכל לתקן ה"לבונה" זה שהוא המעולה שבישראל. וראה בספר "עבודת ישראל" להרה"ק מקוז'ניץ על פרקי אבות פרק ד' משנה ג' דברים גבוהים בזה היאך יתכן שיופעל תיקון מסוים על ידי רשע בשעת מעשה טוב שעושה – שלא היה יכול להיות נפעל ואפילו על ידי צדיק גדול, והוא מנסתרות ה'.
בשלהי החורבן הנורא של שנות תרצ"ט-תש"ה, נכנס אצל רבי יצחק זאב מבריסק אחד מגאוני וגדולי צדיקי ירושלים ואמר לו: הלא רבנו גדול הדור, אם כן, מן הראוי היה שיושיב בית דין מיוחד של גדולי הדור ברשותו, ובית הדין הזה יוציא פסק שעל המשיח לבוא. ויען רבנו הגרי"ז זצ"ל ויאמר: אנחנו חייבים לעשות כל מה שהקדוש-ברוך-הוא מצווה אותנו בתורתו הקדושה ולא להגיד דעות להקדוש-ברוך-הוא מה עליו לעשות.
(פנינים על נהרות רבנו הגרי"ז)
בהקשר להמדובר באות זו שגם בעניני רוחניות התוצאות המה מגזירת שמים – ידיעה זו תציל אותנו מפיתוי גדול של היצר והוא לכעוס "לשם שמים".
יש לדעת, אין לכעוס אף ברוחניות ואף שנאמר בגמרא (ברכות ה' ע"א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", הדברים אמורים לאדם שהוא אדיש ואטום, ולכך אומרת הגמרא תתעורר – תרגיז יצרך הטוב, ומאחר שאתה המרגיז יצרך עליך הרי שאתה שליט על רוגזך, כי העובד על עצמו להרגיז יצרו עליו ולצאת מאטימותו – שמצווה הוא על כך להרגיז יצרו, באופן זה הרי יהא הוא השליט על כעסו להיות שהוא המפעיל את הרוגז, אולם רוגז שהוא טבעי, וככל תופעות הכעס המצויות אצל בני האדם לכעוס ממקרי העולם, בוודאי אין מידה זו של הכעס בשליטתם, וכעסם עשוי להכשילם בעוון ובטעות.
בפרק זה נביא מאמרים וסיפורים שאין לכעוס אף לצורך דברים רוחניים. (מהספרים "סדרת המידות").
ה"לשם שמים" אינו מתיר כעס
"ויאמר ה' אל משה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם החלצו" וכו'. פירש רש"י: אף על פי שששמע משה שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר. כלומר, כל זריזותו למלחמה היה בדיוק בכוונה ההפוכה מנגיעה עצמית. כי הרי מתוך זה ממהר להביא עליו את פטירתו.
אומר רבי יוסף יוזל הורביץ הסבא מנוברדוק: ידוע שאצל צדיקים יום אחד לחיות, אין לשער ערכו ורוממותו. אם כן נביטה, כשחוזרים מהמלחמה, ומשה רואה שהשאירו את הנקבות בחיים, ואם כן לא נגמרה המלחמה עדיין, ויוצא איפוא שיש לו למשה עדיין שהות לחיות, ומה עושה משה? – "ויקצוף משה על פקודי החיל… החייתם כל נקבה" הרי זה כעס בטהרת הכוונה לשם שמים, ונקי מכל פירור ואבק של נגיעה עצמית.
ואף על פי כן, מגלים לנו חז"ל, שגם על כעס זה נענש, ונעלמו ממנו הלכות גיעולי כלים. ומעתה נכפיל באלפי פעם את הקל וחומר, כמה יכולה לגרום הקפדתנו וכעסנו שמעורב בו, או שכולו "נגיעות", כמה פוגמים ומזיקים הם. הוי, כמה הורס הוא הכעס! (חיי המוסר א', קע"ג. ועיי"ש בהמשך).
חידושו של אליהו
אמר לו אליהו לרב יהודה: לא תרתח ולא תחטא (ברכות כט). מפרש רבי יוסף חיים מבבל: ודאי שלא הוצרך אליהו לצוות לאותו צדיק לרסן את מידת הכעס במילי דעלמא, שנחשב כעבודה זרה.. אלא חידש לו, כי בעת למדו לפני התלמידים, ועלול הוא לבוא לידי כעס, אל יתיר לעצמו היות וכעסו לשם שמים ובעסק מצוה, אלא גם שם זה מגונה. (רב פעלים, ברכות).
ועוד מעשה ידוע ממהרח"ו תלמיד רבנו האר"י הק', שפעם ראה האר"י במצחו סימן עוון הכעס, ואמר לו שאף שהיה זה לדבר מצוה שלמד עם אחיו וקצף עליו על שלא הקשיב ללימודיו, עם כל זה היה צורך לתקנו כי פגם הוא. (שער רוח הקודש)
הכעס בערבי פסחים
ישראל שמחים הם במצוות, וחרדים עליהם שלא יחמיצום. ובפרט באפיית המצות, ביעור חמץ ונקיון הבית בערב פסח. וכיון שגדולה היא החרדה הזריזות והזהירות במצוות אלו, עלולים מאד לבוא איפוא מתוך התרגשות – להתרגזות והרמת קול איש על אחיו כדי לזרזו, ולגעור בו שאינו מהיר כדבעי. ואולם הכעס והגערה לעולם אסורים. ואין לך מצוה שבגללה מותר לאדם לצאת מגדר של מנוחת הנפש, עד כדי שתינטל ממנו הארת פניו ויכעס על הזולת. ולכן הזהירו חכמי הנפש את העוסקים במצוות חג הפסח, אזהרה מיוחדת, שחלילה לא תהא מצוה הבאה בעבירה, שאף הכעס חמור כתערובת איסור חמץ.
ואמר צדיק אחד בדרך צחות: לפיכך נסמכו הכתובים "אלהי מסכה לא תעשה לך – את חג המצות תשמור" (שמות לד), להזהירך על הכעס בשעת עשיית המצוות, שהרי כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ואמר הכתוב כשאתה בא לקיים מצות "את חג המצות תשמור", אני מזהירך תחילה – "אלהי מסכה לא תעשה לך", אל תיכשל בשום עבודה זרה, ולא בכעס הדומה לעבודה זרה… (ספר התודעה עמ' ע"א)
לא תקטירו ממנו
"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה"' (ויקרא ב). "שאור" הם שמרים המטפיחים את העיסה – רמז לגאוה. "דבש" סתם הוא דבש דבורים שיש לה עכס (ארס) אותיות "כעס", לרמז לנו כי שתי מידות הללו גאוה וכעס, לא תקטירו ממנו אישה לה', שאפילו לדבר מצוה ולכבוד ה', לא ישתמשו במידות מגונות אלו. (רחמי אב).
אתרוג פסול – ומידות מהודרות
לרבי יחיאל מיכל מזלוצ'וב היו תפילין יקרות שנפלו לו בירושת אביו רבי יצחק המגיד מדרוהוביץ. תפילין הללו היו יקרות לו מכל יקר. חסידים העשירים רצו לקנותן ממנו בכסף רב, והוא למרות מצבו הכלכלי הדחוק לא אבה לשמוע ממכירה זו. אשתו הציקה לו מאד מאד מידי פעם למכור את התפילין לצורך פרנסתם, כי היו לו גם תפילין אחרות לתפילה, אך הוא עמד על דעתו ולא מכרן.
שנה אחת לא היו אתרוגים בנמצא והנה הגיע פרוס חג הסוכות, ובזלוצ'וב אין אתרוג. בערב החג, והנה איש אחד הביא למכירה אתרוג יפה ומהודר, ודרש בעדו סכום גדול. נמלך רבי מיכל בדעתו, ומכר את התפילין של אביו, ובכסף קנה את האתרוג ומיד הלך לביתו בשמחה והאתרוג בידו. וברצונו לספר לאשתו על המציאה הגדולה שנפלה בחלקו, כדי לשתף אותה בשמחתו ולהרנין את לבה. אך אשתו תחת שמחה, קצפה עליו מאד, ואמרה: הכל אומרים עליך שהנך צדיק גדול, אבל איזה צדיק אתה? קשה לב ואכזר! בני ביתך רעבים ללחם ובכל זאת את התפילין המהודרות לא מכרת. אך עתה בשביל אתרוג יפה כן מכרת התפילין? מרוב בהלה נפל האתרוג וניטל הפיטם שלו ונפסל.
רבי מיכל אף הגה של תלונה לא הוציא מפיו, ואף סימן של קפידה לא הראה, אלא עמד ואמר: רבונו של עולם! תפילין אין לי! אתרוג כבר גם אין לי! אבל לידי כעס לא אבוא, ואת שלום ביתי לא אפר! והריני מקבל גזירותיך באהבה. בליל החג נתגלה לו אביו המגיד בעל התפילין, וגילה לו שהמעשה האחרון מאי-קפידתו, עשה רושם גדול בשמים, יותר מהמעשה הראשון של קניית האתרוג במסירות נפש… (אגדה ומחשבה ביהדות ג' מפי האדמו"ר מהוסיאטין).
בטל רצונך מפני רצונו
רבי יעקב יצחק הורביץ המכונה "החוזה מלובלין", רצה פעם לקום בהשכמה, יותר משאר הימים, כי היה צריך לתקן איזה ענין גדול. ציוה לבני ביתו, שיקדימו לו את ארוחת הערב בשעה מוקדמת. בני ביתו משום מה התעצלו, ולא די שלא הקדימוה, אלא הביאוה מאוחר מתמיד. ומכך נגרם שנשתבשה כל תוכניתו של החוזה. פנה ואמר: מן הראוי היה שאכעוס על בני ביתי, אבל חשבתי, הרי כל כוונתי בקימה באשמורת הבוקר, היתה לעשות רצון קוני, והנה גם עתה – רצון קוני הוא שלא אכעס… (רחמי אב עמ' ח: לקוטי הרמ"ל)
בואו חשבון
ושוב מעשה ב"חוזה" מלובלין, שמשמשו שכח להכין לו על יד מיטתו מים לנטילת ידים. בהקיצו משנתו ורצה ליטול, ראה שלא הוכנו המים והחליט לנזוף בשמשו שעל ידי הזנחתו הוא מבטלו מנטילת ידים על יד המיטה. בו ברגע שנכנס השמש, נזכר במאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". אמר בלבו: האם כדאי בשביל נטילת ידים לעבור על איסור עבודה זרה? עצר ברוחו ולא נזף. (סיפורי חסידים, מועדים 27).
נסיון גדול- בטלית קטן
רבי מרדכי האדמו"ר מנישכיז, השתוקק להשיג טלית קטן מארץ ישראל, ובקושי רב עלה בידי החסידים להשיגו. אחד התלמידים אמר לרבי שהוא רוצה לתפור את הטלית. הרבי הסכים ונתן לו לתופרה. אותו תלמיד קיפלה כדי לחתוך את בית הצואר, וטעה וקיפל אותה יותר מהצורך, וחתך שני בתי צואר. כשנוכח מה שעשה, נבהל ונזדעזע, וגם ירא היה מהקפדת רבו שכל כך הרבה טרחות ויגע עד שהשיג טלית מארץ ישראל, ועכשיו בא הוא וקילקל אותה לגמרי. כשגילה התלמיד לרבי בפחד ורעדה מה שעלתה בידו, אמר לו הרבי: מה אתה מפחד? הרי באמת צריך שני בתי צואר לטלית קטן, האחד – כנהוג, והשני – לנסות את מרדכי (הרבי) אם יכעס… (סיפורי חסידים פר' מטות).
מצוה הבאה בעבירה
מספרים על רבי מנחם מנדל בעל ה"צמח צדק" האדמו"ר מלובביץ, כי מעולם לא כעס, וכאשר בא היצר והראה לו פנים של היתר, שעל דבר כזה "מצוה לכעוס", עמד וחשב: הרי על כעס אמרו חז"ל שהוא מהעבירות החמורות וכאילו עובד עבודה זרה, ואיך נאמר על עבירה שהיא מצוה? ולא קטנה שאלה זו משאלת היתר עגונה ושאר ספיקות מסובכים, כי הרי עלי להכריע אם בגלל "המצוה" מותר עלי לעבוד עבודה זרה… ובודאי כי שאלה כזו צריכה הכרעה ועיון רב. ולכן היה מצריך עצמו לעיין תחילה בש"ס ובשולחן ערוך, והיה אם מצא אחר העיון שעל דבר זה מצוה לכעוס – כעס. ומעתה יבין כל אדם מאליו, כמה יכול היה לכעוס, אם עיין תחילה בש"ס ושולחן ערוך… (תורת המידות עמ' רנח)
משהו חמץ ומשהו כעס
מושל ברוחו היה רבי ישראל הגר האדמו"ר מויזניץ, ונזהר שלא לכעוס בכל מצב שהיה. ומעשה בשעת אפיית מצותיו בערב פסח, ראה אחד מאנשיו התקצף תוך כדי זריזות האפיה. הוכיחו ואמר לו, כי גם עכשיו אסור הכעס. הצטדק האברך ואמר: הרי חמץ הוא במשהו ובשביל כך אני כועס… החזיר לו הרבי: האמן לי, משהו כעס גרוע יותר ממשהו חמץ. (קדוש ישראל א', רמה).
לז. כיצד יתייחס המאמין לניסיון משבר "ילדות קשה" המשפיע לרעה בהשאירו משקעים גם בבגרותו
עלינו לדעת כי השגחת הקדוש-ברוך-הוא על נבראיו בהשגחה פרטית ופרטי פרטית, ובפרט על הבני אדם.
הכל בהשגחה עליונה – בן זה לאיזה הורים ייוולד, להורים דתיים או חילוניים, להורים עשירים או עניים, להורים מאושרים או מדוכאים, חולים או בריאים, להורים אשכנזים או ספרדים או כל עדה אחרת. וכן מתי ימותו הוריו, וכו'. כל פרט ופרט בהשגחה פרטית לפי צורך גלגולה ותיקונה של אותה נשמה. וחייב אדם להסכים בלבו למצבו, ולדעת שזהו תיקונו, וזהו הטוב עבורו, ורק זה מה שיביאהו לתכליתו הנרצית והנדרשת ממנו.
ובפרט יתבונן אדם, כשנולד להורים שבורים, דבר שגרם לו ילדות קשה, שהרבה גדולים וצדיקים צמחו וגדלו דווקא מתוך משבריהם וגליהם שעברו עליהם. זהו שנתן להם אתגר להילחם עם נגף העצבות והייאוש על ידי התחזקות בתורה ואמונה, וזהו דווקא שנתן להם להתעלות מעלה ומעלה. ואדרבה, אילו היו נולדים בפינוק ובאושר, לא היה להם שום דחף להתקדם ולפתוח עיניים על משברי החיים.
ואמנם אלה שלא ידעו לנצל את עברם הקשה, נפלו נפילה אחר נפילה, עד שכמעט לא הייתה להם תקומה. כך שאם תדע לנצל דווקא את מצבך הקשה שאליו נקלעת, לבסוף תצא מאושר, מחוסן בפני כל נגפי החיים. ואין לך יותר טוב מחנוך האמונה והביטחון שה' יתברך אתך בכל מצביך, ומאתו עבר, הווה ועתיד של האדם. ואם רצונו שתעבדהו בתנאים שבראך והעביר עליך, הרי שזהו תקונך דווקא.
ויותר עמוק מזה יש לך לדעת, שאתה בעצמך רצית את מצבך קודם שנבראת, ויובן לך זה על פי משלו של ה"חפץ חיים" זצ"ל.
"ניסיון העושר קשה מניסיון העוני", וישא ה"חפץ חיים" משלו ויאמר:
ראובן העשיר, הגיבור והיפה, פרנס היה בעירו, אולם אלים היה אותו ראובן, בז לעניים, מטיל אימה יתרה על אנשי עירו, מתגאה בעושרו, בגבורתו, וגם מתפתה ליצרו, בהיותו יפה-תאר המסלסל בשערו. וכה עברו עליו ימים ושנים עד שנתבקש לבית דין של מעלה. אמנם מעשים טובים היו בידו גם כן, אולם לא הכריעו את כף הזכות להכניסו לגן עדן. ומשמים יצא פסק, שעליו לחזור לעולם ולתקן מעשיו.
שואל ראובן לפני בית דין של מעלה ואומר: באיזה אופן אחזור לעולם השפל? עונים לו הבית דין: עשיר, גיבור ויפה, כמו שהיית פעם שעברה! מתחנן ראובן ובוכה, וטענה בפיו: ריבונו של עולם, הלא אם אחזור לעולם כמצבי הקודם, הרי ששוב אקלקל בעושרי, בגבורתי וביופיי, ואם כן, מה הועלתי בחזרתי בגלגול? אנא, ריבונו של עולם, השיבני לעולם השפל הזה עני ובעל מום ומכוער, כדי שאהיה צדיק גמור. אולם בית דין של מעלה טוענין, ובצדק: בהחלט לא, לפי שהרי קלקלת בעושר, בגבורה וביופי, אם כן, עליך לתקן כמו כן בעושר, בגבורה וביופי, ואם לא כן, כיצד תיקנת את קלקלתך?
וראובן בוכה ומתחנן, ומפעיל את כל מלאכי סנגוריא שלו, מליצי ישר, וכן זכות אבותיו, ומעורר רחמים מרובים על נפשו, שישוב לזה העולם עני, בעל מום ומכוער, כדי שלא יפול שוב ביד יצרו. והנה לאחר בקשות רחמים וזכויות רבות, שוב דנים בית דין של מעלה: האם להיענות לבקשתו הקשה של ראובן? ואחר דיון רב, מצאו לו זכות, שאכן מסיבות שונות מגיעה לו הזכות הגדולה ביותר – לרדת שוב לזה העולם, עני, בעל מום ומכוער. והנה במזל טוב בן נולד לנו – ראובן, בא מחדש לעולם, אולם נכה ברגליו. ולאחר שנים גדל ראובן, והנה פרנסתו קשה, עניות שוררת בביתו, והוא גם מוכה שחין ומיוסר.
יום אחד רואה ראובן את מצבו הנורא ובוכה, וטענתו לשמים: ריבונו של עולם, מה נשתניתי מכל בריות העולם, להיותי עני, בעל מום? מה הריעותי ומה פשעתי? רשעים יותר ממני יש לך בעולמך ומצבם שפיר ממצבי! ומקלל את יומו ויום היוולדו, ולפעמים גם מטיח דברים קשים כלפי מעלה. ואינו יודע כמה סנגורים ומליצי ישר היה צריך הוא עצמו להפעיל כדי לזכות ליפול למצב כזה.
כך היה אומר ה"חפץ חיים": לעולם אל יתאונן אדם על מצבו, ואף אם קשה ונורא הוא, דשמא הוא עצמו ביקש והתחנן ליפול למצב כזה, וזכה ונענו לו. ואם כן, מה יש לו לטעון? אין לו אלא רק לקבל ולהתמודד באהבה עם מצבו.
ועוד אומר ה"חפץ חיים": כל אדם נברא בכוחות הנדרשים ומתאימים לבעיותיו, והיה אומר: אם ניקח את כל אופני ייסורי העולם ונפרשם על השולחן, ונשאל את אותו יהודי המיוסר: במה הוא בוחר, הרי שיבחר בדיוק ביסורים הפוקדים אותו, ולא יבחר משהו אחר, כיוון שיראה כוחותיו תואמים בדיוק לייסוריו שלו, ולא לייסורי חבריו.
אל תתעמק כל כך בבעיות שעברו עליך בעולם הזה. לי היו כל הנתונים להישאר עם הארץ אם הייתי משים לב על בעיות עולם הזה. היודע אתה אילו צרות היו לי בעולם הזה? הרי היו שנים שחייתי בדקדוקי עניות, היינו עורכים שולחן שבת בלחם שחור, ומלבושים וכו', כמה צער גידול בנים וכו', ואם הייתי מתעמק בכל זה לא הייתי לומד אפילו דף אחד.
(מדברי מרן הסטייפלר)
לח. כיצד יתייחס המאמין לניסיון אכזבת חנוך בניו
אפשר באמת לומר שייסורי הנפש והאכזבה הגדולה ביותר שיכולה להפתיע את האדם, היא לראות את פרי עמלו – אלו בניו – שעליהם עמל ויגע, "ויקו לעשות ענבים – והנה – ויעש באושים".
אין יגיעה לריק ולידה לבהלה כיגיעת ולידת הבנים והבנות לריק ולבהלה.
חזקיהו המלך – אומרים חז"ל – לא נשא אשה, כיוון שראה ברוח קודשו שעתידים לצאת ממנו בנים רשעים.
אם כן, פשוט שעד כמה שקשה ומצער להיות ללא בנים, עד שאמרו חז"ל שמי שאין לו בנים חשוב כמת, אבל עדיף מצב זה מאשר להביא בנים רשעים. וזה היה פשוט לחזקיהו המלך, עליו השלום.
אשה עוברת צער העיבור וההריון תשעה חודשים. ולאחר מכן צער הלידה, וזאת עוד כלום, מחכה לה צער גידול הבן שנים רבות: החלפות טיטולים, קימת לילות, נדודי שינה מכל בכי או שמיעת קול משונה של התינוק, אשר יש בידו להקפיץ מהמיטה את אמו או אביו.
וזאת – אם הכל תקין. ואם, חס ושלום, הילד חולה, או, חס ושלום, חולני, דבר הגורם טיפולים וריצות לבתי חולים, הוצאות כספיות וכו' וכו'.
ולאחר מכן חינוך הילד, ההשתדלות המרובה כדי שיהא חרוץ בלימודיו, הכרוך בהשקעה כספית, חינוכית, המלאה אכזבות.
ובסך הכל – גידול הילד אינו עולה בקלות.
וכל זה מתוך ציפייה ותקווה שיגדל ילד זה לתורה ויראת שמים, מחונך במידות טובות.
והנה גדל אותו ילד ומעוות דרכו, סוטה מדרך הישר, בועט ברבו, באביו ובאמו, מלא בחוצפה, ללא דרך ארץ, ובפרט, חס ושלום, כשהמדובר בחטאים ומכשולים אחרים שנפל אותו בן במכמרות היצר…
היש לתאר צערם של אותם הורים?!
חייהם – חיים?!
מאכלם – אוכל?!
שנתם – שינה?!
שבתם – שבת של עונג?!
היאך יישנו על מיטתם?! היאך יאכלו מאכלם?! היאך ישבתו שבתם מתוך עונג ושמחה, כשבנם או בתם אי-שם בועטים בתורה ומצוות?!
על זה אמרו חז"ל (ברכות ז' ע"ב): קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג.
באמת, נעתקים מהפה מילות עדוד ושמחה לאותם הורים. במה ננוד להם, ובמה ננחמם?
עם הכל עוד אפשר איכשהו להתמודד, ולהפעיל את האמונה בהשגחה ולהתאמץ להתבטל לרצון ה', לחיות במנוחה וברגיעה כמו שבאמת כן מחייבת אותנו אמונת ההשגחה והבטחון להתבטל לרצון ה', ולהסכים עם רצון ההשגחה.
אולם מה עושים כשהדבר מגיע בסטיית הבנים והבנות, היאך מתמודדים עם בעית נשירת הבנים והבנות מדרך ה'. היאך כאן אפשר להשתמש עם האמונה כדי לחיות ברגיעה ובשלווה וכאילו הבנים עובדי ה'.
היאך אפשר שלא להיות בכעס ומתח כשהבנים והבנות מסרבים בחוצפה ובתוקף מלציית להורים חמים וטובים הרוצים באמת את אחריתם הטובה של בניהם ובנותיהם, והמה מקשים עורף להסחף לרחוב הקולקל שיכולים המה שם לאבד את עולמם.
האם לבעיה זו אין פתרון מרגיע על פי התורה והאמונה, האם בבעיה זו צריכים ההורים להיות באמת נימוקים ונרקבים בעמל בניהם ובנותיהם הסרבנים, מה הדרך של האמונה יכולה להועיל במקרים כאלה, הלא בכל המקרים והארועים המאכזבים כמה שהמה קשים כמו בריאות פרנסה עלבונות וכיוצא עוד אפשר להבין שמוטל עלינו לשתוק להסכים לרצון ה' להירגע כאילו והכל בסדר כי כל מה שה' עושה הוא לטובה, אולם מה יש להירגע ולהשלוו במצב שהבנים והבנות מכעיסים המה את ה' ובוגדים בתורה, מביישים ומחרפים את הוריהם במעללם, במראיהם, הזה רצון ה'?! אם כן היאך יש להשלים על מצב כזה, ואם תאמר שאין עצה לזה, היתכן, היתכן שתשאיר התורה פינה לאדם להרקב בה ללא מוצא, היתכן שאין בתורה פתרון למשהו בחיי האדם, ובפרט לבעיה כזו הנוגעת לצפור נפשו של ההורה הנאכל ונמוק מעמל בניו, היתכן שבמקרה כזה אמרה תורה שימותו אבות בעמל בניהם, והלא "לא יומתו אבות על בנים" כתיב.
היאך יכולים להיות אב ואם להיות רגועים כשהבן ובפרט הבת באים מאוחר בלילה מבלי לדווח על כלום. היאך אפשר להיות ההורים רגועים כשיודעים שבניהם ובנותיהם נסחפים לקלקול שברחוב, והחבר'ה שברחוב סוחף את בניהם ובנותיהם פרי גידוליהם שעמלו עליהם בכל נפשם ומאודם והנה "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים".
ובפרט היאך יהיו רגועים הורים שבנם שהיה עמל בתורה ויגע בה בכל כוחו, והנה יום אחד פנה עורף ומתמרד ובוחל לבו בתורה וחפץ להשליך עול תורה מעליו וחפץ במטעמי העולם.
ולצערנו כמה הפתעות של אכזבות כאלה נוחלים הורים טובים ויראים, בלית ברירה ולאונסם ממש נכנס המחשב לבית, ומי יודע מה רואים שם הבנים והבנות. וכמו כן מחזיקים הבנים פלאפונים מידיעתם של הוריהם או שלא מידיעתם, מכשיר קטן המעותד לפורעניות גדולות.
בכוונה הארכנו בתיאור הצער הגדול של אכזבת החינוך, ראשית על מנת להשתתף ולהזדהות עם הסובלים מכך, ובעיקר כדי להראות את כוחה של האמונה שגם במצב מביש ומחפיר שכזה, שכפי הנראה אין במה להתנחם עליו, גם כאן לא השאירנו הבורא ללא פתרון, כי האמונה היא פתרון לכל.
ובכן היאך יש לגשת עם אמונה למצב שכזה.
ראשית עליהם לדעת:
אנו בדור האחרון, דור המכנה עקבתא דמשיחא, דור שניבאו לנו רבותינו את נבואת בן קם באביו, בת קמה באמה, כלה בחמותה, חוצפא יסגי וכו' וכו'. כך שכבר כאן ראו רבותינו את הגזירה הקשה והנוראה של הדור האחרון זה, גם בקללה הגדולה ביותר הזו, של בגידת הבנים באבות.
הרי שזו גזירה! והראיה שתופעות אלו של התדרדרות הבנים והבנות על הרוב אינם בשליטת בחירתם, אם זה מפני גילם הצעיר או מפני שדעתם חסרה ועדיין אינם בעלי הכרה מלהבין את ההשלכות ממעשיהם הקלוקלים והינם כשיכורים המרחפים ללא מחשבה והתבוננות כלל, והוא כאמור משום שחייבים המה לעבור שלב כזה, וכמו שיבואר עוד להלן.
ואפשר, כיוון שהיא הקללה הקשה ביותר, מרומזת היא בנחמה של הגאולה: והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.
הרי שקיבלנו בנבואה שבדור האחרון יתרכזו נשמות כאלה שיצטרכו לבוא על תיקונם אולם בדרך השלילה. דהיינו, יוולדו המה בתכונות קשות ומרדניות, כי זהו מחמת עברם הקודם שהושרשו ברע, ולכן הוצרכו כך להיוולד, ואת ראשית דרכם יעשו באותו רע שהיו למודים בו והושרשו בו, אולם מכך יבואו לשוב בתשובה שלמה, כשהרע בעצמו יהדפם בהדף קשה, ומתוך הרע הבוגד יראו את האמת, וכמו שהיה בכל הגלויות שלהבדיל ניסו רשעי ישראל להידמות לגויים, ומה היו התוצאות? קבלנו מהם מכות הדף והכונו ופצעונו, ולא הועילו לנו החנופה והשקר. כמו כן בפרטות אותם צעירים וצעירות ששורשם רע מחמת שכן השרישו בעצמם ובנפשם קודם בואם לעולם, יוכרח לצורך תיקונם לבוא באותו מצב דווקא וממנו לצאת.
עלינו להבין, בנים ובנות אלו מסכנים הם, צריכים אנו לרחם עליהם, ואין לנו אלא להתפלל עליהם ולעורר עליהם רחמים מבעל הרחמים, המה באו לצורך תיקונם במצבם הירוד דוקא, או ירוד מלכתחילה, או שהיו במצב טוב והתקלקלו, כי כן נצרך תיקונם דווקא להיות כך. וכגון שבפעם קודם נשמתם היתה באופן זה של עליה בתורה, ואחר כך בבחירתם פרשו, ולכך היאך מתבצע תיקונם של אלו? צריכים המה עתה לחזור לאותו מצב, להצליח בתורה ולאחר מכן לנשור כדי לשוב לאותה מציאות ממש שהיו בה קודם, ומאותה מציאות נצרכים עתה לשוב ולתקן עצמם והוא מנסתרות ה' אלוקינו.
וכבר ערכתי לזה קונטרס מיוחד הנקרא "את עמלנו…" וראה שם שביארנו מנפלאות הבורא בתופעה זו של הנושרים והסוטים מדרך ה' המצוי במיוחד בימינו.
והוא בהשגחה עליונה מדוע וכמה ילדים יפלו דוקא להורים כאלה וכאלה, וזהו תיקוננו אנו כהורים לקחת זאת באמונת ההשגחה.
והמוטל עלינו הוא:
א. לראות בעמלם תיקון וכפרה לעצמנו.
ב. להזהר מכעס ורוגז, וזאת בכך שנדונם לכף זכות ונרחם עליהם.
ג. לקחת זאת באמונת ההשגחה ולא להתמרד על רצון ה'.
ד. להשתדל לקרבם באהבה ובחום ולא להרחיקם.
ה. לא לראות את כבודנו ובשביל כך לנקוט באמצעים הפוכים מלקרבם, אלא לראות את כבוד שמים ולסבול בושתם וחרפתם ולסובלם עד שישובו.
ובעצם באם לא ניקח גם את אכזבת החינוך באופן הנכון על פי האמונה לא רק שחיינו יהיו חיי סבל וירקבו עצמותינו מיגון ודאגה, אלא גם נבוא מכך לטעויות הרסניות ביותר באופן גישתנו לפתרון הבעיה, ובמקום לתקן נקלקל ביותר.
אין לשער כמה הורים הורסים במו ידיהם את אפשרות פתרון הבעיה בגלל גישתם בצורה הלא נכונה, ניגשים המה בחוסר סבלנות, בעצבנות, בביקורתם באופן המשניא את המבקר, לא משתמשים עם "הימין מקרבת", אלא דוחים בב' ידים את בניהם ובנותיהם במריבות ומחלוקות, משפילים אותם, ובכך ממרידים את הבנים לפשוע יותר, ולעשות להכעיס ממש, ולשנאות את התורה ודרכיה.
לו היו מובילים עצמם לפתרון בעיה זו עם המורה דרך שהוא האמונה, פני הדברים היו נראים אחרת, וכמו שכאמור הארכתי בזה בקונטרס "את עמלנו".
ולכן, הורים שבאמת השתדלו כפי יכולתם למען חינוך בניהם, וודאי יש להם סיבה להצטער, אבל לא להרגיש רגשי אשמה שהם בעיקר עוכרים ופוצעים את מצב רוחו של אדם, ולהבין שזו גזירה נוראה, שהיא נגזרה מן השמים, שאינה תלויה בהם.
וגם הורים שלא כל כך השתדלו מספיק ומרגישים רגשי אשמה, צריכים ליזהר לבל ליפול לעצבות ולמרה שחורה ולעצבנות, שלא יועיל להם, ולעשות במקום זה מה שכן יועיל, והוא מעתה להשתדל בתפילה, בסבלנות בקירוב הבן והבת בדרכי נועם, כי המתח והעצבנות רק ירחיק ויאבד כל סיכוי מאותו בן או בת לחזור למסורת אביהם. ורק הסבלנות והשמחה, ובפרט הקירוב והאהבה הם עדיין נותרו לסיכוי להשיב לב בנים על אבות.
ובפרט כאמור שבעיקר הסיבה לכך היא הגזירה לצירוף נשמות אלו שיתרכזו בדורנו.
ועוד, הלא אם על עבירות הקשות ביותר שחוטא אדם אסור להיות בעצבות וליפול למרה שחורה, וכל חובתו להשתדל מעתה לתקן ולעשות את אשר ביכולתו – כמו כן תיחשב עבירה זו של מחדל בחינוך הילדים עבירה ככל העבירות שתקנתה הוא רק בהשתדלות לתקן מכאן ולהבא ככל האפשר, ולא ליפול לעצבות ומרה שחורה, דבר אשר לא יועיל ולא יציל.
אפשר לספור את הבתים שזכו שיהיו כל בניהם ובנותיהם הולכים ישר ולא סוטים מדרך התורה. לדאבוננו, כמעט אין בית אשר אין שם מת, שלא סטה מדרך ה'. זו קללת הדור האחרון, ועלינו ההורים להחזיק מעמד, לשמור עצמנו ולמלאות חובותינו בעולמנו, ולא לתת לקללה זו להמיט חורבן גם עלינו. ובפרט שיש לנו עוד בנים ובנות לגדלם. וכמו כן לא אבד הסיכוי להחזיר את בנינו האובדים, וזאת רק אם לא נתייאש ונפגין את אזלת ידינו, אלא אדרבה, נצפה לרחמי שמים מתוך תקווה, אשר לא ידח ממנו נידח.
ועלינו להעביר על מידותינו, ולהיזהר לבלתי הביא את בנינו למכשול איסור החמור של זלזול בכבוד אב ואם, אלא שהדבר תלוי באיזה שלב של התדרדרות נמצא הבן, ופירטנו בקונטרסנו "את עמלנו" הדרכה ועצות היאך לנהוג עם הבן בתופעה זו של "הנשירה" בכל אופני השלבים בו הוא נתון.
ולעידוד נפלא יהיו לנו דברי האור החיים הקדוש (במדבר כה, א), וזה לשונו: חכמי הקבלה גילו לנו, שלא ידח ממנו נידח מכל ניצוצי הקדושה, וכולן לבסוף יזכו למקום שממנו באו, והגם שיריע איש ישראל, אף יצריח נפשו, [כלומר, הגם אם הגיע איש הישראלי לדיוטא התחתונה בעוונותיו], סוף כל סוף יחזור לשרשו.
מעשה בכהן אחד שהיו לו עשרה בנים – שישה בנים וארבע בנות, והיה בכל יום משטח ומלחך עפר בתפילתו שלא יצא שום פסול מזרעו, ולא היו ימים רבים עד שבא עזרא הסופר והעלה את ישראל מבבל, וזכה אותו כהן לראות כמה דורות מזרעו משרתים בכהונה גדולה.
(תנא דבי אליהו פרק יח)