פרק ח – שכרו של הדבק בהשגחה
הזכרנו למעלה שמדריגת צדיק אמיתי נקבעת לפי אמונת האדם בהשגחה, ולפי יישומו את אמונתו לנהוג בה הלכה למעשה, דהיינו להסכים לרצון ההשגחה בכל פרט אשר יארע לו לקבלו באמונה ובהסכמה ובטוב לב מתוך ידיעה שהכל לטובה, וכמו כן שידיעתו זו שהכל לטובה תביאהו לחוש בכך כאדם המקבל טובה, ואף שכלפי חוץ נראה הדבר כרעה, ועל כך מצינו בחז"ל שהשכר הוא לאין קץ, ומעט מן המעט משכרו של המאמין נבאר בפרק זה.
מצינו בדוד המלך כשקללו שמעי בן גרא והניחו דוד מתוך אמונה, "הניחו לו ויקלל ה' אמר לו קלל", שפרסמו הכתוב לנצח בהנהגתו זו, וכן פרסמו הכתוב לנצח את הנהגתו של יוסף הצדיק שנהג בתשלום טובה תחת רעה כלפי אחיו, והכל מתוך אמונת ב' הסעיפים שהזכרנו לעיל, האחד שהכל בהשגחה והשני שהכל לטובה, שהרי אמר: "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים", זהו כנגד סעיף א' שהכל בהשגחה ואין מקריות, וכן עוד אמר: "אתם חשבתם עלי לרעה והאלקים חשבה לטובה" זהו כנגד סעיף ב' שהכל לטובה, ופרסמו הכתוב ליוסף הצדיק לנצח בזה.
והנה אמור יאמר האדם עתה אני מבליג בכל כוחי, שומע עלבוני ושותק, מקבל באהבה כל ארועי המאכזבים, ובכן הלא הכל ביני לבין בוראי, האם גם איש אשר כמוני יהא מקומו בין אנשי המעלה כדוד המלך ויוסף הצדיק שמפרסמם הכתוב לנצח, היוודע טבעי בעולם בין הצדיקים והחסידים, או כשם שאיני נחשב כאן בין בני אדם למאומה כן למעלה מה תהא דרגתי ומה מעלתי, ומי יזכירני כלל להחשב בין אנשי מדה זו שדבק אני בה כשם שדבקו בה הם.
בוא וראה על כך מה שמובא בחז"ל (ויקרא רבה ל"ד ) אלמלי ידע אהרון שיכתבו עליו "וראך ושמח בלבו" – היה יוצא לקראת משה בתופים ובמחולות. אלמלי ידע ראובן שיכתבו עליו "ויצילהו מידם" – בכתפיו היה טוענו ומוליכו, אצל אביו, אלמלי ידע בועז שיכתבו עליו "ויצבט לה קלי" – עגלות פטומות היה מביא לרות ומאכילה.
ועתה כל מעשים טובים שישראל עושים מי כותבם? אליהו הנביא כותבם והקב"ה חותם.
ולבסוף מהנעשה מספר זה שבו כתובים כל מעשיהם הטובים של עם ישראל, על כך נאמר (קהלת יב, יג) "סוף דבר הכל נשמע" וגו' וראה התרגום עתידין כל פתגמיא דבני נשא לאתפרסיא וכו'.
עתידין כל מעשיהן של בני אדם להתפרסם, ואין זה סתם פרסום לשם פרסום – אלא להתענג כל אחד בעונג הראוי לו לנצח וידעו כולם על מה ולמה זכה כל אחד ואחד לאותו עונג.
כך שכמו שדוד המלך התפרסם על שתיקתו מקללת שמעי, ויוסף על שלמו טובה תחת רעה, כן עתיד להתפרסם כל אחד ואחד על שבירת כעסו וזעמו, ועל קבלתו את הנהגת ה' בתום לב, כדוגמת וידום אהרן, שנתפרסם לנצח על שתיקתו בקבלת יסוריו הנוראים במיתת שני בניו, וזכה על כך שנתיחד עמו הדיבור (רש"י, ויקרא י' ג').
וכן נתפרסם אהרון על ששמח בגדולתו של אחיו ולא קינא בו וכנאמר: "וראך ושמח בלבו" שבזכות זה זכה לחושן על לבו (שבת קל"ט ע"א), שכמו כן שמחה זו מהיכן היא הלא מאמונה ברורה בבורא שהוא הבעל הבית על העולם וכל הנהגתו היא הנהגה ישרה ואמיתית.
וכמו כן נתפרסם ראובן באומרו: "ויאמר אליהם ראבן אל תשפכו דם וגו' למען הציל אותו מידם", וכתב הרשב"א בתשובות (סימן תתקפ"א): מכאן שראוי לכתוב ולפרסם עושי מצוה, שהרי התורה פרסמה מצות ראובן שחשב להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו.
כך עתיד להתפרסם כל אדם על שתיקתו ובלימת פיו ולבו מלהרהר על ה', ועל קבלתו יסוריו באהבה מתוך אמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, כי מבלי אמונה זו שתיצמד לאדם לא יוכל בשום אופן שאת סבלו מבלי להטיח דברים ולפחות מלהרהר ולזעום על ה' או על הסיבות הגורמות ומסובבות לו הנזק או הצער, לשתוק באמת זהו רק מתוך אמונה בה' שהכל ממנו, רק בכך יוכל אדם להסיר מעצמו ההקפדה הכעס הנקמה השנאה, וכן את הקנאה והתחרות כדוגמת אהרן הכהן ששמח בגדולת אחיו ונשקו, ואמרו במדרש רבה שמות (פרשה ה', י"ג), "…אבל נשיקה של אהרון נשיקה של אמת", ששמחו כל אחד בגדולתו של אחיו.
והיאך אפשר להסיר קנאה, אם לא ע"י אמונה בהנהגת ה', ובהשגחתו הפרטית, וכי יוכל אדם שאת סבל שכזה, הנה אהרון האח הגדול, נביא וכהן, ומה חסר לו מלהיות מנהיג לכלל ישראל, ולא קינא בכך שבחר ה' במשה, ואף שמח בלבו, והראיה שלא דבר קל הוא, צא וראה משכרו של אהרון, מה זכה בשביל כך? שהחושן היה נישא על לבו, לב טהור שכזה, נקי ובר לבב מכל קנאה זהו הלב שעליו ראוי לשים את החושן עם השם המפורש, כי זהו מקום נקי הראוי ליתן בו את שמו של הקדוש-ברוך-הוא, והוא המקום שממנו תצא הוראה לשואל באורים ותומים.
פרק ט – מידה כנגד מידה
מובא במדרש רבה שמות על פסוק "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם", באותה שעה הראה לו הקדוש-ברוך-הוא למשה את כל האוצרות של מתן שכר המתוקנין לצדיקים, ואומר לו משה להקדוש-ברוך-הוא: האוצר הזה של מי הוא? ועונהו הקדוש-ברוך-הוא: של מגדלי יתומים, עוד שואל משה: והאוצר הזה של מי הוא? ועונה הקדוש-ברוך-הוא: של עושי מצוות, וכן כל אוצר ואוצר, ששואל משה למי הוא – עונהו הקדוש-ברוך-הוא. ואחר כך ראה משה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה האוצר, שנאמר וחנותי את אשר אחון – למי שאני מבקש לחון, ורחמתי את אשר ארחם – למי שאני מבקש לרחם".
והנה נתבונן, הכי קל הוא לזכות בדין עם הקדוש-ברוך-הוא?! והלא מובא בגמרא בערכין (י"ג ע"א) תניא, רבי אליעזר הגדול אומר אלמלא בא הקדוש-ברוך-הוא עם אברהם יצחק ויעקב בדין – אין יכולין לעמוד מפני התוכחה, ופירש"י שם: מפני התוכחה – שהיה מוכיח להם מעשיהם. והנה מצינו (חגיגה ד) בשמואל הנביא שהיה ירא מיום הדין הגדול וקרא למשה רבנו שיעיד עליו ששמר על כל התורה כולה.
ומי אם כן אינו זקוק למתנת חינם, מי יכול לומר על עצמו שהנו מושלם במדה מסוימת או שכבש בשלימות תאווה מסוימת, ומה אם כן יכולה להיות תקוה לאדם אם לא שיזכה לאותו אוצר של מתנת חנם.
ובאמת יש להבין, מהי משמעות אוצר זה, וכי יש חינם בעולם הגמול. והלא כל מטרת ביאת האדם לעולם היא על מנת שלא יהא שכרו בחינם, ומה תרוויח הנשמה בקבלה מאוצר של מתנת חינם שהוא "נהמא דכיסופא".
ולישב קושיא זו נבאר עוד ענין תמוה המובא בחז"ל (יומא כ"ג ע"א): "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על פשעיו", והוא תימא, וכי יש וויתור על מעשה רע אשר יעשה האדם, והלא חז"ל אמרו(בבא קמא נ' ע"א): "כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וותרן יוותרו חייו". ואם כן אדם זה המעביר על מידותיו ומוחל לאנשים על עלבונו, היאך בשביל כך זוכה בזה שיעבירו לו על כל פשעיו שהוא לכאורה ענין של ויתור. שהרי מן הראוי היה שאומנם יקבל זה המעביר על מידותיו שכר מושלם על העברתו במידותיו, אולם מה ענין שבשביל כך יעבירו לו על פשעים אחרים, וכי באיזה מצוה מצינו שהיא מכפרת על עוון אחר, כל מצוה יש לה את שכרה, אולם שהמצוה שאדם עושה תכפר לו על עוון אחר זאת לא מצינו.
אלא התשובה לכך היא, שישנה הנהגה אצל הקדוש-ברוך-הוא בה מנהיג הוא את עולמו, והיא הנהגת "מידה כנגד מידה", כלומר כאשר האדם נוהג במדה מסויימת בהכרח שישולם באותה מידה, ולכך, כאשר נוהג האדם במידה זו של העברה על המידות, ומוחל וסולח למרעים לו, ואינו עומד עליהם לריב עמהם, מוחל וסולח להם ואף אם לא בקשו את מחילתו כראוי בהכרח שתהא הנהגת שמים עמו כמו כן, להעביר לו על פשעיו ואף שלא נעשתה בקשת מחילתו כראוי.
והנה בזה תתישב גם תמיהה דלעיל, דהיאך מקבלים אנשים מאוצר של מתנת חינם, והלא תכלית ביאת האדם לעולם הוא בשביל שלא יהנה בחינם בעולם הבא.
אולם התשובה היא שבעצם זהו בחינם ולא בחינם, בחינם – הוא מפאת שאין בו מספיק מעשים טובים ומושלמים שיצדיקו לו את שכרו, ואולם מאידך זכאי הוא לכך בדין ולא בחינם לקבל שכרו מושלם ואף שאין מעשיו מספיקים, והוא משום שכן הוא נוהג עם בני אדם להיות מעביר על מידותיו, ואף שמעשי בני אדם אתו ברע, עם כל זה מקבל הוא זאת באהבה ומשיב טובה תחת רעה, כן בדין שיגמלו עמו, להעביר לו על כל פשעיו, כך שאין זה נחשב לוויתור, כי מדין הנהגת "מדה כנגד מדה" בדין הוא שיזכה.
ובכן, מי אינו רוצה לבוא זכאי בדין של מעלה, מי אינו ירא וחרד מעומק הדין שאפילו אברהם יצחק ויעקב לא יכולים לעמוד בו, ובפרט שיודע האדם את עצמו שאין בו לא תורה כראוי ולא חסידות וכו' וכו', וכאומרנו בווידוי יום הכיפורים: "ושום מעשה טוב לא עשינו", היינו בשלמות.
והנה בכאן מצאנו עצה פשוטה ונפלאה לזכות בדין על אף קטרוגה של מידת הדין, והוא המבואר ב"מכתב מאליהו, (ח"ה עמ' 532) והנה לך לשונו באחד ממכתביו למקורביו:
"ידוע תדע אהובי, כי יש ברכה ויש חנינה, ברכה היא מצד החסד והרחמים, אבל חנינה הוא באה גם מצד הדין, פירוש שהיא מחויבת גם ע"פ תוקף הדין…
ותוכן הענין הוא כי כאשר האדם סובל לשם שמים, וסובל בעומדו בנסיון ומקבל סבלו באהבה, כי ירגיש את עצמו מאושר שהביא קרבן כזה לפני קונו, ובזה הוא זוכה ע"פ מדת הדין ממש כי יחוננו עושהו וירבה ויוסיף לו כל טובה בעוה"ז ובעוה"ב, וטעם הענין הוא שהרי כל דיניו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה, וכשהאדם מהפך מדת הדין – היינו היסורים והצער – למדת הרחמים – היינו שמקבל באהבה, ואז הרי מוכרח כי מדה כנגד מדה תהיה שגם ע"פ הדין הגמור תהפך לו מדת הדין שלמעלה למדת הרחמים
הרי דהמאמין באמונת ההשגחה ושהכל לטובה, ואינו מהרהר אחר מעשי ה' והנהגתו, ומרוצה הוא ושבע רצון תמיד ממצבו, ולעולם מילתו על לשונו: אם בעיניך ה' טוב – בעיני לא כל שכן?! ואף שהרבה מציפיותיו ותקוותיו מתאכזבות – לעולם הוא שבע רצון מהנהגת ה' עמו, ולעולם אינו מטיח דברים כלפי מעלה ושמח במצבו, זהו התכלית בבריאת האדם, ועוד שם שזוכה כמו כן, מדה כנגד מדה יהא הקדוש-ברוך-הוא שבע רצון ממנו, והיינו אף שהקדוש-ברוך-הוא היה מצפה ממנו ליותר תורה יותר מעשים טובים ומידות מתוקנות – יקבלהו הקדוש-ברוך-הוא כמות שהוא בפנים מאירות, כך שבדין הוא שיזכה מאוצרו הגדול של הקדוש-ברוך-הוא – אוצר מתנת חינם, שאומנם חינם הוא ביחס למעשיו שאינם מספיקים, אולם מגיע לו זאת מן הדין. וכיוצא בדברים אלו נמצא כתוב גם בספר "נתיבות שלום" והנה לך דבריו הנפלאים:
ובהשתלשלות המדרגות אנו מוצאים עוד דרך כיצד יכול האדם להגיע לבחינת אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אף על פי שאינו במדרגות הנ"ל, ושיתמלא על ידו רצון השם יתברך אשר חפץ בבריאת העולם להיטיב לברואיו. והוא על פי מאמר בן זומא (אבות פ"ד) איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ויש להבין דמילא אשריך בעוה"ז ניחא לפי שהוא שמח בחלקו, אולם מה ענין אשריך לעוה"ב?
ועומק הרעיון בזה שהאדם השמח בחלקו עושה בזה רצון הבורא יתברך בבריאת העולם, וכמאמר הרה"ק מאפטא זי"ע: תכלית הבריאה שיהודי יהיה שמח ומרוצה בהנהגת הבורא אתו. ביאור דבריו הקדושים כי מאחר שתכלית רצונו יתברך שמו בבריאת העולם היה כדי להיטיב לברואיו, אם כן ודאי זה רצונו שיהודי ירגיש את הטוב הזה שהקב"ה מקור הטוב מתנהג עמו… יהודי השמח בהנהגת הבורא, ממלא את רצון העליון בבריאת העולם, על כן מלבד שאשריך בעולם הזה טוב לך גם לעולם הבא.
ומהאי טעמא מובן הא דמקובל מפי ספרים וסופרים שמדת שמח בחלקו היא השער לכל דבר שבקדושה. ולהיפך, העצבות, היינו אם אינו שמח בהנהגת הבורא, היא השער לכל דבר שבטומאה רח"ל ומביא לכל העבירות. כי השמחה בהנהגת הבורא יתברך שמו בעולמו היא היא תכלית רצון העליון בכל הבריאה, והאיש השמח בחלקו הוא הממלא תכלית זו. ואיתא ב"תורת אבות" שהמקבל בשמחה ואהבה את הנהגתו יתברך אתו בכל המצבים, מקבל הקב"ה ברצון התנהגותו הוא, איך שמתנהג, מידה כנגד מידה. נמצא שעל ידי זה זוכה להיות טוב לו גם בעולם הבא.
וכן מובא ב"שומר אמונים" שהגה"ק רבי חיים מצאנז לעולם היה מרגיל את תלמידיו "שלא לרצות", כלומר, לעולם תתרצה במה שיש לך אולם אין לרצות את מה שאין לך, כי מה שאין לך זהו רצון ה' שלא יהיה לך, דאילו היה רוצה שיהיה לך היה נותן לך.
וכשמרגיל אדם עצמו בכך עד שנהפך לו הדבר לטבע להיות מורגל שלא לרצות אלא באשר ירצה ה', מזכה הוא את עצמו בזכות הנפלאה הזאת להיות רצוי לפני ה' באשר הוא, וזוכה הוא שירצה בו ה' ויחפוץ בו בהתעלמות מחסרונותיו מידה כנגד מידה – כשם שנהג הוא להתעלם בחסר שהיה לו ולהתרצות בהנהגת ה' עמו.
ובזה יובן בקשתנו בתפילה: "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם", שהוא תמוה, מה נצרך לנו לבקש שכר טוב עבור הבוטחים בשם באמת, וכי חשיד קוב"ה לקפחם עד שנצרך שנתפלל עליהם, ועוד מדוע מתפללים אנו לשכר טוב רק עבור אלו שאחזו במצות הבטחון ולא באיזה מצוה אחרת, ועוד מהו בקשת "ושים חלקנו עמהם", דעל פי פשוטו בקשתנו היא שישים ה' חלקנו עם הבוטחים בו באמת, מדוע בקשתנו שיהא חלקנו עם המצטיינים במידה זו דוקא, וכי חסרים מצוינים אחרים המצטיינים במידות אחרות?
ועוד מה בעצם בקשתנו שיהא חלקנו עמהם, הלא אם נזכה להיות בעלי בטחון יהא חלקנו עמהם גם מבלי שנבקש, ואם לא נזכה לדרגה זו, מה תועיל בקשתנו על כך?
ועל פי הנ"ל יובן, דבעצם הבוטחים בשם ה' צפויים המה לשכר מעבר למגיע להם, וכנ"ל מדין "מידה כנגד מידה", ולכך בקשתנו עליהם דוקא ולא על צדיקים אחרים הזוכים בדין מצד מעשיהם שעליהם אין לנו צורך לבקש, אולם על הבוטחים בה' נצרך להם תפילה להיותם מקבלים שכרם ואף כשאין מעשיהם מספיקים, ולכן אלו נצרכים לתפילה שיקבלו שכרם מושלם, ויעברו בהצלחה את מבחן הזכיה לזכות בשכר טוב, ואף שאין מעשיהם מספיקים – לא יהיו שום קטרוגים עליהם.
ועוד מוסיפים אנו לבקש "ושים חלקנו עמהם", עמהם דוקא, להיות כי דלונו מאד ואין בנו מעשים כראוי, ולכן מבקשים אנו שנזכה אנו באותו אופן שזוכים הבוטחים בה' באמת, שאף שאין במעשיהם כראוי מכל מקום זוכים הם לשכר כצדיקים וחסידים מפאת בטחונם בה' שמאמינים בו שהכל לטובה, כן מבקשים אנו ושים חלקנו עמהם – שנזכה על אותו אופן, כי אין לנו סיכוי אחר לצאת זכאים בדין מלבד אופן זה, ולכן שנזכה להיות בעלי בטחון בה' כראוי כדי שנהיה גם אנו מכללם שזכו אף כשאין מעשיהם מספיקים, כך שבקשתנו להיות בעלי בטחון ולא על השכר גרידא, והוא אומרנו לאחר מכן "ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו", דהיינו שבכך שתשים חלקנו עמהם, להיות כמו כן בטחוננו בך – לעולם לא נבוש, כלומר אף שיהא לנו על מה להתבייש מפאת דלות מעשינו, מכל מקום לא נבוש כי בך בטחנו, ובכח הבטחון שהוא בעצם אמונת ההשגחה ושהכל לטובה וכמו שיבואר להלן שמהות הבטחון הוא שהאדם בוטח בה' ומאמין ובוטח בו באשר ינהגהו שהכל לטובה, ובשביל כך לא נבוש, מידה כנגד מידה, כנגד זה שאנו בוטחים בשמך באמת ומתרצים באשר ה' מתרצה, כן יתרצה ה' בנו באשר אנו, ולא נבוש כמבואר לעיל.
הרי שרק מסיבה זו יש לאדם להתלהב מאד לרכוש מידה זו של אמונה בהשגחה פרטית ושהכל לטובה, שהרי בזה מבטיח אדם עצמו לנצח להיות רצוי לפני ה' ולהיות במחיצתן של צדיקים וחסידים ולא ליבוש, ואף שמפאת מעשיו עצמם יש לו במה ליבוש.
ולא דבר קל, שהרי כמה קשה יהא לאדם לעתיד לראות עצמו מבחוץ, וחבריו עובדי ה' בפנים, מתענגים מזיו השכינה לצד רבוי מעשיהם ותורתם בכמות ואיכות, ואילו הוא דל המעשים אינו מורשה ליכנס במחיצתן, והנה הדבק במידה זו של "הכל לטובה", ותמיד שמח ומרוצה בכל מצב, וכמו שנפרט לקמן היאך לנהוג במדת האמונה בפרטי פרטים של כל הקורות אותנו בחיי היום יום, אזי זוכה שללא בושה – יושב גם הוא במחיצתן של צדיקים ועובדי ה', והבורא מסוכך עליו באור שכינתו שלא יבוש ולא יכלם אלא יחוש כאחד מהם ואף להיותו רחוק מהם מצד מעשיו ותורתו, מכל מקום יזכה לזה מצד דין הנהגת "מידה כנגד מידה".
הכי לא שווה תענוג נצח שכזה במחיצת צדיקים וקדושים לוותר בשבילו על פעוטות של עולם הזה, הקפדות כעסים זעמים וזעפים ותרעומות על שטותי העולם, ובו בזמן שהאדם בוודאי ירגע לבסוף מזעמו לאחר שעה או שתים, ולמה אם כן שלא יזדרז להתאושש מהר מאכזבותיו מתוך אמונת "הכל לטובה".
ועוד לנו לראות שהפתרון היחיד כדי שלא לבוש בעולם הבא הלא: "כי בך בטחנו", וכן אומר דוד המלך ע"ה: "בך בטחתי – אל אבושה", כי באמת שלא לבוש בעולם הבא הוא קשה מאד להינצל ממנה, וראה בתחילת ה"אידרא" שהתפלל רשב"י "שלא ייעול בכיסופא קמך", כי יתכנו הרבה צדיקים שיצאו זכאים במשפטם לבל יענשו בגיהנם וביתר עונשי עולם הבא, אולם שגם ינצלו מבושה הוא קשה מאד, שהרי כל עונש ועונש שיענש הצדיק בעולם הבא יש בו מן הבושה ובכלל מאתים מנה, ולכן גם אם יזכה וינצל מהעונש – שלא לקה במאתים, שגם לא ילקה במאה – שהוא הבושה – לזה צריך זכות גדולה מאד, ואילו לבוטחים בשם ה' באמת מובטחת הבטחה שגם לא יבושו, והטעם כנ"ל, דהקדוש-ברוך-הוא שבע רצון מהם אחר שכן נהגו גם הם, וכמובן שהכל לפי מדריגת הבוטח ולא כולם שווים בזה.
וזהו ענין בזבוז שולחנם של הצדיקים לעתיד לבוא, שאומרת הגמרא (סוטה מח) שהוא משום "קטנות אמונה", והוא וודאי בושה גדולה לצדיק להיות שולחנו מבוזבז, וכמו שמובא במדרש (מד"ר פקודי נב) שאמרה אשת רבי שמעון בר חלפתא לרבנו הקדוש שאינה חפצה שיהא שולחן הצדיקים מלא ושולחן בעלה חסר, כי זו בושה לצדיק לעתיד לבוא. והיאך ינצל ממנה אף הצדיק? על ידי בטחון – ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו, וזהו דיבור הגמרא מדוע מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא, שהוא ענין הבושה שאי אפשר להנצל ממנה אף הצדיק, מפני קטנות אמונה שהוא חוסר הבטחון השלם, אם כן בהכרח שרק הבטחון הוא זה שמציל מן הבושה, והבן.
וענין זה שזוכה לו הבוטח בה' שיהא ה' שבע רצון ממנו ואף שמעטים מעשיו ותורתו בעבור שהוא כמו כן שבע רצון מהנהגת ה' עמו, ומתחזק הוא באמונת ההשגחה והבטחון שהוא לראות שהכל לטובתו, שזהו בעצם מהות הבטחון לבטוח בה' שעושה את הטוב ביותר עבורו כמבואר ב"חובת הלבבות", וכן ב"שומר אמונים" בשם ה"קדושת לוי" ועוד, וכן הוא בדברי החזון איש "אמונה ובטחון" פרק ב' מפורש שם ששולל את הסוברים שבטחון היינו שכך יהיה כרצונם דווקא, אלא בטחון פירושו הוא שמתרצה באשר ירצה ה' וכמו שהארכתי בזה לקמן, לענין זה ראיתי סיוע גדול מדברי האר"י הקדוש (בספר הליקוטים ירמיה סי' יז) המתבאר שם מדבריו, שהאוחז באמונה ובטחון שהכל לטובה זוכה הוא שתיקונו נעשה מהר לפנים משורת הדין, וכמו שהארכנו בזה לעיל, והדברים מצוטטים בספר "שומר אמונים" (ח"א עמ' רט) המביא דברי האר"י הק', והנה לך לשונו:
עוד אכתוב איזה פרט במדת הבטחון, דע אחי שאין לך נפש מבני אדם כמעט שלא יצטרך גלגול בעל כרחו, ולפעמים ח"ו באבן בעץ או בהמה, ומי שמחזק לבו בבטחון על ה' נעשה תיקונו בקרוב בלי שום שהיה, ואעתיק לך הלשון מרבינו האר"י ז"ל (ספר הלקוטים בירמיה סימן י"ז) וזה לשונו הקדוש: כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו', והיה כערער בערבה וגו', ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו', ראוי להבין מה הם אלו הדמיונות שדומה האדם הבוטח באדם לערער בערבה, ומהו זה העונש, וגם ראוי להבין דמיון שדימה בעל הבטחון לעץ שתול על מים וכו', אמנם הענין הוא כבר ידעת מה שכתבנו בענין המגולגלים שמתגלגלים בצומח ודומם וכו', ואומר עכשיו שהרשע אשר הסיר בטחונו מקונו ונותן בטחונו בבשר ודם כמוהו, אמר עליו שעונשו הוא שיהיה כערער, ר"ל ר"ע ר"ע, בערבה בגימטריא זרע, ויהיה בארץ מלחה שלא תעשה פירות, כי שם ישב האיש ההוא בגלגול לנצח, ולא יהיה לו עילוי מדומם לצומח כאשר ידעת, אמנם הבוטח בה' חסד יסובבנו, ושכרו הוא "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו" לעלות מן מדריגה אל מדריגה, "ובשנת בצורת" – כלומר אף על פי שתבוא נפשו במצור ומצוק ומתגלגל, שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, עם כל זה יהיה מתגלגל באילן העושה פירות, ויבא לידי תיקון על ידי אוכל נפש, ולא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי לעלות ממדריגה אל מדריגה להיות אדם, וזה אמר אני ה' חוקר לב וגו' ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו עכלה"ק.
ומסיים שם הרב "שומר אמונים":
ותראה אחי אהובי עד כמה מגיע מעלת הבטחון בה', כי אפילו בעידן גלגול ועידן השלכה כזה מזכירין לו מן השמים מדת בטחונו בה', ומושיעים אותו על ידי זה מכל צער וצרה, אשרי הבוטחים בשמך באמת, ויהי רצון שתשים חלקנו עמהם, ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו, ותראנו נפלאות חסדים גלויים עד עולם, אמן כן יהי רצון.
פרק י – האמונה ומבחנה
הבאנו לעיל על הפסוק "ה' צדיק יבחן", דמאהבת הצדיק דוקא בוחנו הקדוש-ברוך-הוא על מנת לרוממו, וכנאמר "נתת ליראיך נס להתנוסס", ונס הוא גם מלשון נסיון, ליראיו נותן הקדוש-ברוך-הוא נסיונות על מנת לנוססם – להגדילם ולרוממם, כי רק המבחן הוא המורה על ציונו והצטיינותו של הנבחן.
כמו כן ביארנו לעיל שבהיות ועיקר המודד לקבוע את האדם ל"צדיק" בעקבות משיחא הוא האמונה ושאי אפשר להיות פחות מזה, והוא כוונת הגמרא: בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחיה, דהיינו שכדי להיות צדיק האפשרות תהא אחת – באמונתו יחיה, שיחיה האדם עם אמונתו, שתהא אמונתו בלתי נפרדת מכל מאורעות חייו מן הפרטים הקטנים ועד פרטי חיי הנפש.
בפרק זה נבוא ברחבה בדוגמאות מעשיות מן החיים לבאר כיצד יש לנהוג בהם על פי האמונה, ומהו המבחן המצפה לנבחן על אמונתו בכל מאורע ומאורע לגופו.
א. שידוך מאכזב
מעשה שהייתי אני כותב שורות אלו מעורב בו, בבחור מארצות הברית שנטש את בית אביו על מנת להתחזק וללמוד תורה כאן באחת הישיבות בארץ, כי הוריו שבחו"ל אינם שומרי מצוות כראוי. חשב הוא שברח הוא מן הפח – ארה"ב, אומנם התברר לו שגם כאן בארץ ישנם "פכים" לא קטנים, והוחלט שהפתרון הוא שינשא לאשה יראת ה', וכך יחזיק מעמד בארץ.
נסינו לשדך לו כמה הצעות שונות ולא הסתדרה ההתאמה, אותו בחור נשבר לבו בקרבו, ואמר לי מה אני עושה במצב שכזה? אמרתי לו: לך לכותל תתפלל שם לה', לבך הלא נשבר בקרבך, וישנה הבטחה ללב נשבר שהאלקים לא בוזה לתפילתו, שפוך כמים לבך נוכח פני ה' שם בכותל המערבי. הלה שמע לעצתי, הלך לכותל ובכה שם מספר שעות בתפילה מכל הלב, וסיים תפילתו בשעה 7 בערב, כשסיים תפילתו מקבל הוא טלפון מהשדכן שיש לו הצעת שידוך עבורו להיום בשעה 8 בערב, מיד הרים לי טלפון אותו הבחור, וסיפר לי את ההשגחה הנפלאה, שהנה מיד לאחר תפילתו העמוקה מכל לבו בבכי ובשברון מקבל הוא טלפון על הצעת שידוך, אמרתי לו: זה באמת נראה כאות שתפילתך התקבלה, אשריך ואשרי חלקך, ובקשתי אותו שלאחר הפגישה יתקשר ויאמר לי מה נעשה. בשעה 9 – 10 מקבל אני טלפון ממנו, והנה שומע אני אותו מרוגש בטלפון ושאלתיהו: נו, יש בשורות טובות? ענה לי: הרב, יודע אתה מה אני מחפש בבת זוג, שיהא בה פרטים כאלה וכאלה כי כך מתאים לי, ובכן זו שנפגשתי איתה עתה, לא היה בה ולו לא אפילו פרט אחד מדרישותי… לא בפנימיות ולא בחיצוניות.. ממש הפוך לגמרי…
נדהמתי לרגע, ומיד אמרתי לו: ובכן כנראה שזה לא הזיווג שלך!
אמר לי אותו בחור, שזה לא הזיווג שלי זה אני יודע והעובדא שלא יצא כלום מזה.
אולם נפשי בשאלתי מדוע הראני הקדוש-ברוך-הוא כזאת לאחר תפילתי לפניו, מילא אם היתה מוצעת לי הצעה זו לאחר איזה חטא שחטאתי ופשעתי הייתי מבין שזהו עונשי להציע לי משהו שלא מתאים לי, אולם למה הגישו לי מן השמים הצעה שכזו מיד לאחר תפילה בהשתפכות הלב ובלב נשבר, שכאילו ובאו מן השמים לקראתי והנה "קוה לשלום ואין טוב…"
עניתי לו: שמע ידידי, ה' צדיק יבחן, דע לך כי רצון ה' לבחנך עתה האם מחר גם תלך לכותל להתפלל, או שתיסוג אחור באומרך, מה לי שוב להתפלל אחר שנזרקתי והשולכתי אני עם תפילתי, וכאומר: אין לי חפץ בך…
הנה, לדוגמא, מבחן שבוחן הקדוש-ברוך-הוא את המאמין בו, בזה שמתפלל הוא לפניו בלב נשבר ומתוך עריגה וכיסופין והנה מתאכזב הוא בתפילתו, במה נבחנת כנותו ואמינותו? הלא באם יסוג או ימשיך באמונו בבורא לראותו כאב רחמן החפץ בטובת בנו, ואת הטוב האמיתי הוא בלבד היודע מה הוא.
אומר שלמה המלך: רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה (משלי י"ח, י"ד). ומבאר רבנו יונה: רוח איש יכלכל מחלהו – רוח האדם יסבול חולי הגוף, כענין שנאמר (שם י"ז) לב שמח ייטיב גהה. ורוח נכאה מי ישאנה כאשר תדאג הרוח ותאנח מי ינחמנה ויעזרנה וכו', כי הרוח תנחם ותסבול חלי הגוף, אך הגוף לא ינחם הרוח מחליה והוא הדאגה. ובא להזהיר מן הדאגה, שלא ישליטנה האדם על נפשו אבל ישתדל לבטוח בשם ה' ולהשען באלקיו.
ב. התפללתי על דירה ולא נעניתי…!
מעשה היה בבעל משפחה מרובה שדר בצפיפות דיור, ואשתו היתה כבר בהריון 8 בבית ל – 3 חדרים קטנים וצפופים, וממש היה מצבו שהגיעו מים עד נפש.
סיפר לי אותו בעל עובדא, שהתפלל על דירה למעלה מחמש מאות תפילות, ומלבד סגולות למיניהם שגם מהם לא משך ידו, ובכן שאלתו מדוע אין אני נענה בתפילותי, האין זה מייאש…? האין זה מורה שאין הקדוש-ברוך-הוא חפץ לשומעני…
נזכרתי מיד בשאלתו ממשה רבנו שהתפלל תקט"ו תפילות ליכנס לארץ ישראל, ולא זכה, ובכן אמרתי לו, אשאלך שאלה, מה לדעתך חש משה רבנו לאחר תקט"ו תפילות שהתפלל לה' ליכנס לארץ ישראל, ואל תשכח, אמרתי לו, תפילותיו של משה הינם תפילות שונות באיכותן מתפילותיך, תפילותיו של משה היו תפילות כסכין חדה שקורעת את הרקיעים כלשון המדרש. ובכן היאך חש משה שלאחר תפילות כה רבות וחדות ונקיות לשם שמים ועוד ועוד, אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד כדבר הזה… וכי חשד בקוב"ה שהוא שונאו חלילה או שאינו חפץ לשמעו, הלא אם לא היה שומע מהקדוש-ברוך-הוא: "רב לך אל תוסף" יתכן והיה מתפלל עוד חמש מאות תפילות ואולי עוד יותר.
ובכן, אתה לא שמעת משפט שכזה מהקדוש-ברוך-הוא אל תוסף דבר אלי, ולמה שלא תמשיך להתפלל.
המשיך שאלני אותו בעל משפחה, הכי משווה אתה אותי למשה רבנו, וכי יש לנו מושג בתפילותיו של משה וביחס הקדוש-ברוך-הוא אליו לעומת איש פשוט כמוני.
ואז עניתי לו תשובה שצריך כל יהודי מאמין לדעתה באופן ברור. הקדוש-ברוך-הוא בוחן את האדם מה המטרה והתכלית אצלו בעולם, ומה האמצעי, האם התפילה התורה והתפילה המה המטרה והתכלית או הבלי שטותי עולם הזה.
ובכן, נתבונן, אדם מתפלל חמש מאות תפילות על דירה, ולבסוף אם לא נענה נדמה לו שתפילותיו היו לבטלה, ואם נענה, אזי שמח לבו בקרבו, למה? הנה התפילות הגיעו על תכליתן..06. שהנה התכלית הגיע – דירה…
נורא ואיום.
התפילות הינם אמצעי לדירה?!
וכי יש זכות גדולה יותר מאשר להתקשר לה' ולידבק בו כמו שכן זוכה האדם שנדבק לה' בתפילתו.
הלא הקדוש-ברוך-הוא מנע ממך דירה בשביל לזכותך בתפילה, וכשראה שהינך מתפלל לפניו בדביקות לקבל דירה, רצה לזכותך ביותר, והחליט להמשיך ולמנוע ממך את הדירה על מנת שתתפלל עוד תפילה, שזו מתנה גדולה עבורך, וכשהתפללת שוב יפה מכל הלב, החליט לתת לך מתנה נוספת והיא עוד תפילה, וכן הלאה, ובשביל כך מנע ממך את הדירה.
ובכן יש מחלוקת בינך לבין הקדוש-ברוך-הוא, הקדוש-ברוך-הוא ראה את הדירה אמצעי לתפילתך שהיא התכלית אצלו עבורך, ואתה רואה את תפילותיך אמצעי לדירה שהיא התכלית אצלך…
המאמין, יודע וברור לו, שהכל מידי ה', ועובדא שהוא מתפלל לה', ובזה מבטא את תלותו בבורא, שהרי אליו הוא פונה, אולם המבחן האם באמת תולה הוא עצמו בבורא, הוא בכך כאשר אינו נענה, אזי אם מפסיק מתפילותיו הרי שבכך מנתק את תלותו בו, ובאם אמונתו חזקה רואה רק את הטוב שבעיכוב, אם זה מצד שימשיך להתפלל שזו התכלית שתביאהו לשלימות יותר מהדירה… ואם זה על מנת ליסרו, וזהו מבחן שנבחנים בו בני אדם רבות, על תפילות שמתעכבות.
וזה לשון הרמב"ן (האמונה והבטחון פרק א'). עוד אמר בטח בה' ועשה טוב, כלומר אעפ"י שאין בידך מעשים ותדע בעצמך שאתה רשע, עם כל זה בטח בה' כי הוא בעל רחמים וירחם עליך, כמו שנאמר ורחמיו על כל מעשיו ר"ל צדיקים ורשעים, ואמרו בשעה שבן אדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, על כן אמר בתחילה בטח בה', כלומר בין שתהיה רשע בטח בה' וכו'.
(שער הבטחון – שו"א)
ג. למה הראו לי את העיתון…?
מעשה היה באחד מידידי שהיה גר במקום מסוים, מקום מגוריו היה קצת רחוק ממקום עבודתו, ממקום עבודת אשתו וממקום לימודיהם של בניו שהיו בתלמוד תורה, שכולם היו מרוכזים במקום אחד הרחוק ממקום מגוריו, ושאף מאד לגור במקום ההוא המרוכז לכל צרכיו, שנתיים מחזק הוא את אמונתו בה', שעושה ה' את הטוב ביותר עבורו, ומקבל הוא באהבה את אשר יחפוץ ה', ומחזק הוא את בטחונו להיות בטוח בה' שאם מגיע לו דירה במקום ההוא המרוכז לכל צרכיו יקבלנה, ואם לאו הרי שהכי טוב שישאר המצב כך.והנה לאחר שנתיים מזדמן לידו עיתון המפרסם דירות למכירה. ונופלים עיניו על פרסומת דירה למכירה באותו אזור ששאף הוא כבר שנתיים לגור שם, וגם באותו רחוב של עבודתו ועבודת אשתו, ובקרבת מקום ממש של הת"ת, מיד מודה הוא להקדוש-ברוך-הוא על המציאה שנזדמנה לו כי גם המחיר היה סביר ובהישג יד, מרים הוא מיד טלפון, והתשובה לשאלתו: הדירה נמכרה, לפני חצי שעה נעשה חוזה עם קונה מסוים…
אותו ידיד ניגש אלי שבור למחצה ומאוכזב, אמרתי לו: תראה כנראה שהדירה לא שלך, כי אם היתה הדירה מגיעה לך מי היה יכול לקחתה ממך.
אמר לי אותו ידיד, מאמין אני שהדירה אינה שלי, והעובדא שלא קבלתיה, אולם זועק אני במר לבי לפשר ההשגחה באופן זה שנעשה לי: מדוע הראוני מן השמים פרסומת זו בעיתון, וכי הקדוש-ברוך-הוא לא יכל להעלים זאת ממני ולא הייתי רואה ולא מתאכזב?! למה להראות לי כאילו הדירה בידי, ולבסוף ברחה ממני…
אמרתי לו: שמע ידידי, ה' צדיק יבחן, זהו דרכו של הקדוש-ברוך-הוא לבחון את צדיקיו, ולראות האם שנתיים כשאתה מדבר אמונה, ומחזק את עצמך בבטחון בה' שעושה עמך את הטוב ביותר, האם זה צפצוף מילים או באמת הנך חש זאת.
והנה עתה עת מבחן הוא עליך, האם חש אתה צער שכאילו והפסדת את הדירה בגלל שלא הזדרזת וכדומה והנך זועף וזועם על עצמך או על אחרים שגרמו לכך, זהו סימן שאמונתך לא היתה שלמה, ואם חש אתה גם עתה שנעשה עמך הטוב ביותר, וללא זעף וזעם מתיישב הנך בדעתך להאמין שאין אדם נוגע במוכן לחבירו, זהו סימן שאמונתך היתה כנה ואמיתית, וזהו דרכו של הקדוש-ברוך-הוא לבחון את מאמיניו, וכנאמר "ה' צדיק יבחן".
תדע כשמסבב אותך חלילה כמה מחשבות רעות וקטנות ויסורין ודין והסתרות פנים, ומרה שחורה על כולם, תדע ששם אתך אלקותו יתברך, אף על פי שנפלת לשאול תחתית, באמונה הזאת תקום ביתר שאת וביתר עוז, כי אתך עמך אלקותו יתברך, כי נקודת אצילות מתפשט עד התהום ולא אשתני בכל אתר ואין אלקים עמדי (דברים לב, לט) אלהים אחרים חלילה, כי לא ישתנה ולא יתערבו בו, כי הם בטלים בלתי מציאות, לית בהו שום ממשות כלל כלל, ואורו יתברך מאיר עד נקודת התהום בלתי שום שינוי, אלא שאתה גרמת לך במעשיך הרעים שמגיע לך מרירות, כאלו כביכול יש בו שינוי ופירוד, כי הוא כל יכול.
(זוהר חי ח"א דף פ"ו)
ד. למה להביא לי ממון שייגנב ממני לאחר מכן?!
בדומה לזה שוב מעשה היה באחד משומעי שיעורי שאמר לי שנגנב מכיסו למעלה מאלף דולר, עניתי לו: תתבונן, אם נגנב ממך הכסף בהכרח שאין הוא מיועד לך, שהרי לו היה ממון זה מיועד לך מי היה יכול ליקח אותו ממך.
ענה לי: מקבל אני שממון זה אינו מיועד לי, אולם יש לי קושיא, ממון זה שמלכתחילה אינו מיועד לי מדוע בכלל ניתן לי, מדוע הגיע לידי מתחילה, ובכך הוראה לי כאילו והנה כספי הוא ולבסוף נגנב ממני, הלא היה עדיף וכמו שכן הוא האמת כפי שהוכח לבסוף – שלא היה מגיע אלי כסף זה כלל, הלא בכך לחינם נצטערתי!
אמרתי לו, כנ"ל, ה' צדיק יבחן. הכסף בא אליך מלכתחילה ואף שאינו מיועד לך ועתיד הוא ליגנב ממך, על מנת לבחון את אמונתך, אם תצטער ותחוש שנגנב לך הכסף שלך, ומעתה הנך חסר, וחבל שנגנב הלא יכולתי בכסף זה לשלם תשלום כזה וכזה, יכלתי לפרוע חוב כזה וכזה, למה לא שמרתי מספיק… זהו סימן שאמונתך עדיין לקויה, אולם אם תחוש באמיתות את אמונתך, שאין לי מה להצטער, הרי כסף זה מעיקרא לא היה שייך לי כי אם היה שייך לי הייתי נהנה ממנו, ואין לי מה להצטער על כסף שלא שלי שניתן לי כפקדון לזמן מסויים עד שבא בעל הפקדון ולקחו ממני, זהו סימן שאמונתך כנה ואמיתית.
וגם אם בשעת ידיעתך מהגניבה זעפת וזעמת, עדיין אתה במבחן תוך כמה זמן תתאושש מזעמך ותבטל דעתך לדעת אמונתך, כך שהמבחן אינו רק באותו רגע בלבד, דבהחלט יתכן – וכן הוא אצל רוב העולם שבאותו רגע קשה מאד לקבל זאת באהבה ובאמונה, אולם עדיין אין זה אומר שנכשלת בנסיון, כי גם אם 100% לא תקבל בציון מבחנך, אולם עדיין יתכן שתקבל 90% או 80% וכיוצא, תלוי במדת זריזותך להתאושש מהפורענות שנחלת ולשוב לישוב הדעת מתוך האמונה המיישבת את הדעת ומובילה לרוגע ושלווה.
אבל לעתיד יתגלה לעין כל, כי הכל הוא הוא, וכל הצרות והרעות והגלות המר וההסתרה, הכל "אני אני", אני הוא לא אחר כלל, כי אין שום מציאות בלתי השם יתברך, והכל הוא הוא בלי שום שינוי, ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און, והרע גמור כלה ואבד דלית בה מששותא כלל כלל, ודי בזה למאמינים ומחכים לישועה – צפית לישועה.
(זהר חי ח"א דף פו)
22ה. הסיר ריק אולם הלב מלא באמונה…
משה, איש ירא שמים, איש אמונה, איש יגיע כפים העמל וטורח לפרנסתו ביגיעה ועמל מפרך וקשה, אותו יום היה משה רעב במיוחד, כי יצא לעמלו ללא ארוחת בוקר כראוי, והעבודה באותו יום היתה קשה במיוחד, מייחל ומצפה משה אימתי כבר יגיע לביתו, הלא בביתי אשת חיל עם מעשי ידים להתפאר שידה רב לה בבישול טעים ומהנה.
מונה משה את השעות אימתי יגיע הביתה, וימלא את רעבונו מתבשיליה המשובחים של אשתו.
הגיע הזמן, מגיע משה דופק בדלת, פותח את הדלת בעצמו אינו מחכה שיפתחו לו לרוב רעבונו, עיניו רואות את רעייתו יושבת לה על הכורסא וקוראת ספר, שמח הוא על אשתו החרוצה שהספיקה כבר לבשל ולהכין הכל כראוי ויש לה עוד זמן לקרוא ספר…
נכנס הוא למטבח רואה על כירי הגז סיר גדול, בשמחה ובתאבון ניגש הוא לפתוח את מכסה הסיר לראות את תכולתו המדושנת עונג, והנה מעלה את המכסה מביט בסיר, ומה רואה הוא… את פרצופו ותו לא… סיר נקי ומבריק כמראה…
אבל משה יהודי שעובד על אמונה, מיד מרים עיניו למרום, ואומר: רבונו של עולם, יודע אני שמצב זה שאני בו עתה ללא ארוחת צהרים ועם רעבון נורא, זהו מהשגחה הפרטית שלך, אינני מאשים אף אחד, וכמובן לא את אשתי היקרה, מאמין אני שהיום לא מגיע לי לאכול ארוחה דשנה ומענגת, ומכבד אני את רצונך – רבונו של עולם, ואסתפק במיני מזונות וכוס חמין ותו לא… הסיר היה ריק מאוכל, אומר משה, אולם לא אתן שגם אני אהיה ריק מאמונה, אני אשאר מלא באמונה…
ובכן נתבונן,
כמה נחת רוח עשה משה בזה לבוראו, הלא קרבן ריח ניחוח לה' הקריב עתה משה, זבח את רצונו, כבש את כעסו וזעמו, והתבטל לרצון ה' באמת, זהו יהודי מאמין באמת…
עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א' טז, כז) אצל מי אנו יכולים למצוא "עז וחדוה" היינו מידת השמחה? "במקומו" אצל האדם שהוא מקושר להמקומו של עולם, והוא מאמין שהשי"ת הוא מקומו של עולם ומשגיח על הכל בפרטי פרטיות, אדם זה שרוי תמיד בשמחה.
(נר ישראל – רוז'ין)
ו. דוקא עכשיו…
שמעון מנהל עבודה שאוהב סדר ודייקנות, אחד מפועליו זבולון שמו איחר מספר פעמים לעבודה, העיר שמעון המנהל לזבולון הפועל פעם פעמיים ושלוש, לאחר שחזרה בעיית האיחור על עצמה, אמר שמעון המנהל לזבולון, ראה, בשום אופן לא יתכן להמשיך כך, ובכן ממחר אם מגיע אתה מאוחר למקום העבודה יש לי תחליפים רבים במקומך…
זבולון שמע את האיום בחרדה, והחליט זהו, ממחר מקפיד אני לבוא בזמן.
למחרת קם זבולון בהשכמה, התפלל מוקדם שב לביתו אכל בזריזות ארוחת בוקר על מנת שלא לאחר לעבודה, יוצא הוא מביתו בזמן שיש בו מספיק רווח להגיע בזמן לעבודה.
והנה בא הוא להתניע את האוטו, והאוטו לא מתניע… זבולון בלחץ, מנסה לבדוק את הבעיה מכל כוון וללא הועיל, מתחיל זבולון להילחץ, וחש הוא במעשה שטן העומד להרתיחו בכעס וזעם: דוקא עכשו… לא מצא האוטו זמן להעצר דוקא עכשו כשאני לחוץ ומאוים לפיטורין מעבודתי…?
אולם זבולון כיהודי מאמין אומר הוא לעצמו, רואה אני שהקדוש-ברוך-הוא חפץ לנסותני אם אקבל את מאורע זה באהבה וברצון, עוזב הוא את מכוניתו, מפסיק את השתדלותו הנעשית בעצבנות, עוצר מונית העוברת לידו, ונוסע עמה למקום העבודה, ומגיע ב"ה בזמן…
זוהי חובתו של איש אמונה, לא להילחם עם המציאות, המציאות נקבעת בגזירת א-ל עליון, ואין להתעקש ולרצות דוקא את הרצון העצמי, אדרבא, בטל רצונך מפני רצונו.
בכל איפוק שכזה וכדומה לו, כמה נחת רוח עושה האדם לבוראו, ובזה גם בא האדם על תכליתו, כי זהו תכלית האדם לקבל את מאורעות חייו באהבה וברצון.
כמה פעמים מצוי שאדם ממהר לעבודה כנזכר, או לפגישה חשובה, וכגון על עסקא שתפיק רווחים, או בנוגע לקנית דירה, מכונית, ובאם יאחר את הפגישה יתכן ותתבטל העיסקא כי בינתים יבוא אחר וכיוצא. ובדיוק אז, פקק בדרך, התנועה כבדה, ונצרך הוא בזמן המתוח הזה להיות רגוע ושלו, ולהאמין שאשר יחפוץ ה' יעשה. אני איני עושה אלא השתדלות בלבד, מעבר לכך אין מחובתי, ולעולם לא אפסיד בשביל כך, אחר שאין להאשימני כעצלן ובטלן, אם כן אם בכל זאת תתבטל העיסקא, הפגישה וכיוצא זהו גזירת א-ל עליון העושה ומחפש טובתי האמיתית.
כמה פעמים קורה שהאדם ממהר, ובשעת לחץ בזמן – דוקא אז אבד לו מסמך, אבדו לו המפתחות, דוקא בשעת לחצו בזמן אינו מוצא בגד מתאים ליציאתו זה עתה, החולצה לא מגוהצת, או מגלה הוא עתה בדיוק כתם בחליפה שנצרך עיכוב לנקותו, חסר כפתור במעיל ונצרך עתה להתעכב ולתופרו, כל אלו נסיונות המה לאדם, וה' צדיק יבחן, כי בעצם וכי לא יכל הבורא למנוע עכוב זה מהאדם, והיה בנמצא המפתחות, המסמך, הבגד, האוטו היה מתניע וכיוצא, הלא הקדוש-ברוך-הוא יכל לעשות שהכל יסתדר, ולא בדרך נס, אלא בדרך טבע, ובכל זאת סובב הקדוש-ברוך-הוא לעיכובים הללו לאדם, מדוע, להתעלל בו חלילה, להרגיזו חלילה, הלא הקדוש-ברוך-הוא הוא טוב – טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ומדוע אם כן מסבב הקדוש-ברוך-הוא לאדם גורמים שיקציפוהו, שאילו אדם אחר היה עושה זאת לחבירו היינו קוראים לו אכזר, וכיוצא, וכי קוב"ה חשיד להתאכזר סתם על בריותיו.
אלא, לנו יש בעיה, איננו בהכרה ברורה על תפקידנו בעולמנו, חיים אנו בעולם בהכרה מעורפלת, ודומים אנו לשליח שנשלח לתפקיד מסוים ואינו מתיחס לתפקידו, ומבלה זמנו בהתכחשות ולפחות בשכחה מתפקידו.
תפקידנו בעולם הוא לא מילוי צרכינו בעולם הזה, בשביל מילוי צרכינו בעולם הזה לא היה נצרך להוריד נשמה קדושה וטהורה מלובשת בגוף חומרי וגס, אדרבא, תפקידנו בעולם הזה הוא כיצד תהא תגובתנו ויחסנו להעדר צרכינו בעולם הזה, וכל העדר צורכו של אדם בעולם הזה הינו אתגר לנוססו ולהרימו באם יתייחס לכך בתגובה הראויה על פי האמונה. וזו אחת מסיבות היסורים, היסורים אינם לסבל אלא לנסיון כיצד יגיב האדם למאורע המאכזב שאירע לו, האם יקבלנו בסבר פנים יפות כיאות לאמונתו באימון מלא בבורא החפץ בטובתו, או להיפך, יביט על העדר צורכו בכעס בחשדנות על הנהגת ה', והעומד בנסיונות אלו שאינם אלא אחיזת עינים הוא הגיבור האמיתי.
מרבה נכסים מרבה דאגה, כי דאגת הנכסים מקצרת שנותיו, ודאגת התורה אף כי כי היא דאגה גדולה למבין כאשר יחשב בהלכה עד יאמר דבר דבור על אופניו, אין יכולת הדאגה ההיא לעשות לו רע, אף על פי שאמרו חכמי הטבע היגון חלי הלב והדאגה הוא כלות הלב, אך דואג בתורה אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי י כז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה.
(רבינו יונה אבות פ"ב מ"ז)
ז. השגחת הזכרון והשכחה
אחד מהפרטים הרבים שבהם יש לתת את הלב על ההשגחה הפרטית הוא ענין השכחה.
אדם ביום חם מגיע מזיע לסידור מסוים באיזה משרד, או ביום כפור מגיע הוא במסירות למשרד כל שהוא כדי לסדר את ענייניו, ובפרט כאשר התור ארוך, וההמתנה מתמשכת ומורטת עצבים, והאדם ממתין וממתין, ולבסוף מגיע תורו, והנה נתברר ששכח איזהו מסמך חשוב שאי אפשר מבלעדיו לסדר את הענין. והוא בעודו המום מאוכזב כואב ומצטער – הפקיד מבלי לחוש בצערו כלל מבקשו לפנות מקום לבא אחריו…
כמה אמונה נצרך כדי לקבל מאורעות כאלו באהבה, והלא מאורעות כאלו המה בחיי היום יום שלנו.
אדם הולך לעבודה, נסיעה של שעה פחות או יותר, מגיע למקום עבודתו והנה שכח את כרטיס נוכחותו מלהעבירו במכשיר הנוכחות, והנה מה יעשה עתה, לחזור הביתה אינו יכול, הלא עד שילך ויבוא יקח לו עוד כמה שעות, ובכן נצרך הוא ללכת למשרד לבקש שיכתבו לו שבא בזמן וכיוצא, שהוא לא כל כך נעים, ואף מעצבן…
אדם שוכח איפה הניח את המפתחות של המכונית או הדירה, אדם שוכח היכן הניח את בגדו המסוים, אדם שוכח לומר דבר שהיה חשוב לאומרו ובפרט אם זה בדיון בפני בית דין, או בעסקא מול בעל עסק, או מול לקוח, ובשביל שכחתו לומר פרט מסוים נפסד או נזוק, ואז האדם מתייסר בנפשו למאוד מדוע לא אמרתי כך וכך, הלא בכך יכולתי להרוויח יותר, היאך שכחתי פרט מסוים מלאומרו הרי בשביל זה נחשב אני לטפש וסכל, ואם הייתי אומרו נחשב לחכם וצודק.
ובפרט בעידן וויכוח בינו לבין שכנו או חבירו, שחפץ הוא להצדיק את עצמו, ושוכח פרט מסוים חשוב שבכך יכל להגן על עמדתו ולהצדיקה ובשכחתו מלאומרה יצא מבויש ואשם, ונאכל הוא בקרבו מדוע לא אמרתי כך וכך, מדוע לא טענתי כך וכך, הלא אז הייתי מקבל יותר… הייתי יוצא צודק… הייתי יוצא בכבוד…
צריך לדעת שעל הבינה נאמר (איוב יב, כ): "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח", ונאמר(משלי טז, א): "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון", ונאמר(משלי יט, כא): "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".
דהיינו אתה יכול לתכנן ענייניך, או דיבוריך ולנסחם על הצד הטוב ביותר ולבסוף התוצאות בפועל יהיו כלל לא לפי מה שתכננת, ואתה בעצמך תעשה אחרת ותדבר אחרת ממה שתכננת, כי מה' מענה לשון.
וכל אירועים אלו הינם בהשגחה פרטית לפרטי פרטים, והבורא בחכמתו ובנפלאות יכולתו מסבב לכל אדם כפי הצורך להכנת שלמותו אופנים מתאימים לביצוע תפקידו על מנת להביאו לתכליתו, והאדם חי בעולם עשרות שנים ויכול לחיות כך מבלי משים לב כלל על כוונת הבורא בהנהגתו אותו, ורואה הכל כמקרה, ומתעלם ומתכחש, ולפחות מתטפש מלהתבונן על תכליתו, והלא תכליתו הוא לעמוד במבחנים הרבים – "לרגעים תבחננו" שבוחנו הקדוש-ברוך-הוא מידי יום מספר פעמים, לבדוק את אמונתו, והאדם אינו מבין מה רוצה ה' ממנו, ומעביר בהתעלמות ובסכלות את כל ימיו.
ולעומתו המשכיל מבין שכל העולם הזה הוא נסיון ומבחן, והקדוש-ברוך-הוא ברוב חכמתו ונפלאותיו מכין לו כל יום סדרה של מבחנים פעמים קשים, פעמים קלים, על מנת לבוחנו ולציינו כצדיק המאמין בקונו, וכל מבחנים אלו מבחנים של אהבה המה, וכנאמר "ה' צדיק יבחן", על מנת להגדיל מעלתו של האדם, ואדם זה הנבון מקבל באהבה כל ארועיו, ופוקח עינים להתבונן שהבורא מדבר עמו בכל אירוע, וכאומר לו בני, זהו ממני, זהו מבחן שאני בוחנך בו והכל לטובתך.
דעו בניי כי לפעמים שולחים מן השמים עבירה לאדם בגלל שחסר בשמים לבו הנשבר, וזה יגיע לו מחמת העבירה הזו, או שרוצים לנסותו בנסיון של עצבות, והעיקר תמיד שלא להסתכל על כל מה שעבר רק להסתכל להבא כצבא מלחמה, ותמיד להתחזק באמונה ושמחה בתקיפות גדול.
(שו"א)
ח. מבחן אמונה לקונה שולחן וכסאות
קודם נבאר כיצד יהודי מאמין צריך לגשת לקניית שולחן וכסאות?
בחובת הלבבות "שער הבטחון" פ"ה מבואר שישנו הבדל בחיוב אמונת ההשגחה בין כשהוא בעניני רוחניות לבין כשהוא בעניני חומריות, בעניני רוחניות הרצון וההשתדלות היא בבחירת האדם – כמה להשתדל ולהתאמץ בעבודת ה', אולם התוצאות הינם כפי אשר יגזור הא-ל על האדם, ואילו בעניני חומר עלינו להאמין שהכל – מתחילת ההשתדלות ועד סוף ההחלטה – הכל כפוף לגזירת שמים.
ואם כן יהודי מאמין ההולך לרכוש שולחן וכסאות צריך לילך במחשבה כדלהלן.
אני פועל בדרך טבע והולך לברר מחירים בכמה חנויות, כי כן רצון ה' שינהג עולמו בדרך טבע, זו הגזירה שגזר הבורא, שינהג האדם בדרך הטבע ועם כל זה ישקר אותו בלבבו, והוא גזירה ועונש לאדם לאחר חטא אדם הראשון – בזעת אפך תאכל לחם, להתיגע במעשה, ולשקרו במחשבה מתוך אמונה שאין בהשתדלות להועיל כלום, והוא ממש כדוגמת "שבור את החבית ושמור את יינה", לעמול ולהתיגע בדרך טבע, ולהיזהר שהאמונה לא תשפך לבחוץ על אף שהעין מתעתעת ומתעה לחשוב שהאדם הוא הפועל והעושה.
ולכך יאמר המאמין בלבו: מאמין אני שהשולחן והכסאות שלבסוף אחליט לרוכשם הם הם שהוקבעו לי מראש, ואין ביד שום סיבה וגורם לשנות ממה שנגזר.
ובכן הולך אדם זה קונה לאחר בירור מחירים בכמה חנויות את השולחן והכסאות ומאמין הוא שלבסוף קנה את אשר גזר הבורא שיהיה שלו.
והנה הקדוש-ברוך-הוא "צדיק יבחן", כל מאמין חייב לעבור מבחן על אמונתו, מה עושה הקדוש-ברוך-הוא שולח לו ידיד הבא לבקרו, שואלו ידידו לאחר שמברכו שיתחדש ברכישת הריהוט החדש, בכמה עלה לך שולחן וכסאות אלו, עונה לו: 2,000 ש"ח. אומר לו חבירו, 2,000 ש"ח?! היאך קנית במחיר כזה, והלא בעוד שני רחובות בחנות הרהיטים מוכרים בדיוק כזה ב- 1,200 ש"ח, ובאמת, זה הקונה הלך לברר בכמה חנויות ומשום מה באותה חנות הקרובה שני רחובות לידו לא הלך לברר, ולכאורה הפסיד 800 ש"ח.
ובכן, כאן המבחן!
אם יהא זעף וזועם על עצמו, איזה טפשות… איזו עצלות… היאך שכחתי מחנות זו… וכיוצא, הרי בכך מראה הוא שאמונתו אינה אמיתית שהרי באמונתו האמין שמה שירכוש זהו מה שמגיע לו מן השמים.
ואם יהא רגוע ושלו, באומרו הלא אמרתי לעצמי שאיני אלא משתדל, אולם מה שלבסוף אקנה זהו מה שנגזר עלי מן השמים אם כן מה יש לי להצטער.
וכמובן, גם אם בתחילה יקבל זאת בקושי ובסרבנות, אולם כמה שיתאושש מיד לשוב לרוגע והשלוה לגבורה ייחשב לו, דהיינו גם אם ברגע הראשון יעקץ לבו בקרבו, אולם אם יתאושש כמה שיותר במהרה מעצבונו בכך נמדדת מדרגתו.
כי עיקר הנסיונות וטמטום הלב ועצבות מגיע תמיד כששורים דינים ח"ו שהם מתעוררים על האדם בשמים, ועל ידי אמונה ממתיקים ומבטלים את הדינים. (שומר אמונים)
ט. השגחת הפרעות שינה
גם אם תישן במנוחה ובהשקט או בהפרעה ונידוד זהו בהשגחה עליונה, כמה מצוי הרוגז במיוחד במצב כזה, ובפרט כאשר התחיל האדם לישון, ושנתו ערבה לו והוא עדיין בשיא עייפותו, ואז מתעוררים עליו מפריעים למיניהם, אם זה השכנים שהחליטו בדיוק אז להרעיש, הילדים של השכנים משחקים ברעש ליד החלון, או דופקים מלמעלה במשחקיהם ברעש גדול, בדיוק אז החליט איזה שכן או בעל מלאכה לקדוח במקדחה ברעש גדול, והעיף בכך את השינה שזהו צער גדול המעורר כעס נורא, או שמבני הבית מדברים בקול בטלפון או עם איזה אורח או שכן שבא בדיוק בשעת השינה לדבר או לבקר, או שמזיזים ברעש חפצים וכיוצא הגורמים להפרעת השינה.
או סתם נידודי שינה, שהרבה סובלים מהם כידוע, שקשה להם להירדם מבלי כדור שינה, וגם זה לא תמיד מועיל, או שישנם כאלה שאם מתעוררים משנתם שוב אינם יכולים לחזור ולהרדם, ונשארים בנידוד שינה ומתגלגלים על מיטותיהם עד הבוקר וכיוצא, מה שגורם להם למחרת עייפות וסדר יום מבולבל מחמת חוסר השינה.
כל אלו בהשגחה הם. אדם נידון כמה ישן, והיאך תהא שנתו רגועה או טרופה.
ואז צריך האדם המאמין מיד לתפוס עצמו מבלי לזעוף, ולהרים עיניו למרום ולומר רבונו של עולם: יודע אני שהפרעה זו בשנתי היא יסורים וכפרה על עוונותי, יהי רצון שיתכפרו לי בזה העוונות, ומקבל אני צער זה באמונה שלמה שהפרעה זו היא מרצונך לטובתי ולכפרת עוונותי.
כמה גיבור איש שכזה, המושל ברוחו לכבוש כעסו וזעמו, בשעת כעס וזעם, כאמור שמתוך שינה מתעורר לאדם כעס גדול, ואז אם הוא ארך אפים ומושל ברוחו מתוך אמונה שהכל בהשגחה ומבטל רצונו לרצון ה' אשריו ואשרי חלקו.
שמחה זה האמצעי להמתיק את הדינים, כי ידוע מסה"ק כשאדם נופל למרירות והעדר שמחה, מובן ששורה עליו דינים ר"ל, והאדם הוא עולם קטן וכלול מכל העולמות מה שנעשה איתו למעלה, מרגישים תיכף למטה, וכך גם להיפך, פעולה שנעשית למטה מעוררת את הדבר ההוא למעלה, על כן בשעת השראת הדינים רח"ל חייבים להתחזק תיכף בשמחה גדולה ולדחות מעצמו את המרירות, ואז זה מהפך גם למעלה את המר למתוק, וכבר נמתק הדין, כי התכלית הוא תמיד להפוך המרירא למתקא, ומיניה וביה שדא נרגא, ואז הדינים נתהפכין לטוב. (שומר אמונים)
י. גם כוס תה הוא בהשגחה…
נזכר אני במעשה שהיה, בהיותי אברך צעיר הייתי מתפלל באופן קבוע באחד הבתי כנסיות בירושלים, לאחר תפילת שחרית היה המנהג שהשמש מגיש כוס תה למתפללים.
אחד המתפללים בבית כנסת זה אמר לי, תראה השגחה פרטית, אני בלבד לא מקבל כוס תה לאחר התפילה!אמרתי לו, זה לא יתכן הלא השמש מחלק תה לכל המתפללים ומה ענין יש לו שלא להגיש גם לך, שמא אתה במריבה עמו…
אמר לי אותו אדם, איני במריבה עמו ומעולם לא היה לנו שיח ושיג, אלא תתבונן מעצמך ותראה מה שקורה.
התבוננתי, והנה מה אני רואה, אותו שמש היה מכין מספר מסוים של כוסות תה כי גם המתפללים שם היו קבועים בדרך כלל במספרם. והנה היה מתחיל את סיבובו מצד ימין עם מגש מלא כמו 12 כוסות במספר, ואותו אדם היה יושב שם במספר 13, ואם כן לא קיבל תה, ובסיבוב שני שהיה השמש עושה אחר כך מצד שמאל להשלים את החלוקה לאלה שלא קיבלו בסיבוב הקודם היה ממלא 8 כוסות, ובסיבוב מצד שמאל היה זה יושב במקום מספר 9 אם כן שוב לא קיבל…!וראיתי שמבלי משים לבו של השמש אדם זה יום אחר יום אינו מקבל כוס תה, הנה גם כוס תה, אם תקבל או לא תקבל זהו בהשגחה!ועוד נזכר אני מעשה שפעם אחת הייתי בביתי, והכוס תה בידי, ואני עומד לברך עליו לשתותו, ובכן וכי מה יכול להיות שלא אשתהו הלא הנני בביתי והכוס בידי, הכוס והשתיה שלי הוא, אולם כשהגזירה העליונה מחליטה שלא מגיע לי לשתות כוס זה, מה נעשה, בתי שתחיה בדיוק אז שבה במרוצת משחקה וראשה פגע בכוס שבידי הפילתו ושברתו, הנה כשנגזר מן השמים שלא מגיע כוס תה, גם כשיהיה הכוס בידך ובביתך לא תוכל לשתותו.
תקיפות זה המידה שבלעדו לא ירים איש את ידו לשום דבר שבקדושה, כי זה כל העבודה של הבעל דבר להחליש את התקיפות של האדם, שיפול בעיני עצמו, יש את טרדות הילדים, האשה, פרנסה ועוד טרדות בלי שיעור, מה שנראה עם זה אי אפשר לעבוד את השי"ת, אבל כל זה רק נסיונות שצריך לעבור ולהתגבר עליהם, ואם מתחזק במידת תקיפות ואינו מתענין בכל אלו הטרדות ומשליך עצמו להקדוש-ברוך-הוא, כי לתכלית זה נבראתי, אז נתעלה יקרא דקוב"ה לעילא ולעילא, וממילא כל הנסיונות בטלין, והקדוש-ברוך-הוא אומר למלאכי השרת ראו בריה שבראתי בעולמי יהודי שבור מלא בטרדות ובנסיונות מכל הצדדים והוא מחזק עצמו בכזה תקיפות. (שומר אמונים)
יא. אין אדם נוגע במוכן לחבירו
הממון הוא חיי נפש האדם, האדם חרד ובהול על ממונו, הרבה היתרים מורה האדם לעצמו בדיני ממונות, ובוודאי שקשה מאד מלהיות בעל עין טובה בהצלחת השני ובפרט כאשר השני הוא בן אומנותו. לא כן המאמין השלם נקי אף מעין רעה והנהו "בר לבב" לשמוח בטובת השני מתוך אמונה שאין אדם נוגע במוכן לחברו.
בספר "כצאת השמש בגבורתו" (עמ' רכו), מביא מעשה מופלא מהנהגת איש אמונה מסוים, וממנו נלמד היאך צריך לנהוג כל יהודי מאמין בעיקר זה שהוא מעיקרי האמונה: "אין אדם נוגע במוכן לחבירו", שבידיעה ברורה בעיקר זה חושך האדם מעצמו קנאה כעס ותחרות.
וזה המעשה המובא שם:
עוסק בצרכי ציבור באמונה היה ר'—. לצורך פרנסתו החזיק לו בית דפוס בעיר. לימים בא יהודי אחד ופתח לו בית דפוס נוסף ליד פתח מפעלו. התעמק ר' — בספרים הקדושים הדנים בענין של השגת גבול, והגיע לידי מסקנא, היות וכל מזונותיו קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, ומה שנפסק בשמים במה שישתכר במשך השנה זהו יקבל, וממנו אין כח ביד איש לגרוע. ואילו עבודתו היא רק למלאות חובת השתדלות פרנסתו, כמו שציוה הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון: "בזעת אפיך תאכל לחם", כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו כמלוא נימה.
לא התקצף ר' —, ולא ניסה להכנס בויכוחים עם שכנו החדש, לאמר: בכל שטח העיר לא מצאת מקום אחר לפתוח בית דפוס, כי אם ממש ליד פתח בית דפוס שלי? לא עשה כן, דנו לכף זכות, כי מן השמים סיבבו שרק על ידו ימצא מקום להקמת דפוס. וביום הראשון לפתיחת הדפוס, נכנס לשכנו החדש ובסבר פנים יפות הושיט לו בלבביות: "שלום עליכם"! וכה היו דבריו הראויים להחרט באותיות זהב מזהירות:
הנה אתה הרי חדש כאן בעיר, ובודאי מעונין אתה לדעת פרטים אודות ענף הדפוס, הנני נכון ומזומן בחפץ לב לעזרך בכל מה שאפשר, אלא היות ואין זו שיחה על רגל אחת, כאן בבית המלאכה באמצע היום, ולכן אולי תואיל להכנס לביתי במוצאי שבת קודש, ונשוחח בפרוטרוט בישוב הדעת לתועלתך. ועתה דע לך ידידי, כי אם זקוק אתה לאיזה כלי, או אותיות, או מכשיר לעבודה, הרי בית דפוסי פתוח לפניך, תוכל להכנס אצלי ואתן לך בהשאלה בחפץ לב!
במוצאי שבת קודש לאחר ההבדלה, ניגש ר' — לארון והוציא ספר "אמונה ובטחון" מאת מורו ורבו בעל ה"חזון איש", פתח בפרק שלישי הדן בענינים אלו והתעמק בדבריו הקדושים. כה ישב והעמיק עד שהופיע אורחו שכנו החדש לעבודה. קיבלו בסבר פנים יפות, והרצה לפניו על כל הענינים הקשורים בעניני הדפסה, דברים שיוכל השכן להפיק מהם תועלת חומרית כי הרי הוא מנוסה בכך שנים רבות, ואין חכם כבעל הנסיון. שוב הזכירו להכנס אליו בכל עת שיצטרך כלי ואותיות בהשאלה. ולבסוף הציע לו כי למען תועלת שניהם, כדאי הדבר שיקבעו מחיר אחיד, כך שהשטן לא ימצא מקום להחדיר קנאה ותחרות ביניהם. הוא נפרד ממנו בלבביות ובברכת הצלחה בכל אשר יפנה.
בני ביתו שנודע להם הדבר, עמדו משתאים למשמע אוזנם. האחד בא להצר גבולך, ואתה מעלה עצות טובות והגונות, ומטכס תחבולות איך לעזרו בכך? פנה ואמר להם: הרי כל עבודתי הגשמית עלי אדמות רק כדי למלא חובת השתדלות פרנסתי, אם כן שמח אני ששכני החדש יצליח לפרוק מעלי מעט מעול העבודה, ואדרבה אני אשלח אליו קונים, כי עלי להכיר לו טובה, שהרי הוא עושה לי טובה גדולה, שממעט ממני עבודה גשמית – כל זאת מבלי שהוא יגרע וימעיט את פרנסתי הקצובה לי מהבורא יתברך בראש השנה כי "הוא זה"… כך מדבר יהודי שהאמונה הטהורה בקעה מעומק לבו. כך נראה יהודי "בעל הבית" שטופח בצילא דהימנותא דה"חזון-איש"… (קובץ "מסורת" ט', שנ"ו).
ידידי אהובי אם אדם מרגיל עצמו בשמחה ובבטחון אז הקדוש-ברוך-הוא מפליא עמו פלאות ממש למעלה מן הטבע בחוש וכו'. ואודות האברך שנפל למרה שחרוה רח"ל, בני אהובי זה שורש מהעדר הבטחון, ורפואה שלו לחזק לבבו תמיד וילמוד בספרנו "שומר אמונים" מאמר השגחה ומאמר הבטחון, ויאמר בכל יום האני מאמין של מבקש האמונה, אם עוד דעת בקרבו אקוה לה' שייטיב לו המצב.
(אגרות שו"א)