בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
נר לרגלי
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
א. סוד הקיצין
מצוה לחזור ולהזכיר דבריו הק' של האוה"ח הק' שנאמרו על זמנינו.
ואלו דבריו (שמות ג' ח'):
וטעם שלא העלה אותם תכף ומיד, [את בני ישראל ממצרים אלא לאחר י"ב חודש של המכות] הוא לצד שעדיין לא הגיע זמן הגאולה אשר קצב ה'… ואם תאמר ומה בכך אם היה ה' גואל אותם קודם זמן זה, ועוד, למה הוציאם "בזבולא בתרייתא" [כלומר ברגע האחרון ממש] באופן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים, עד שהוצרך למהר ולגאולם – ולא יכלו להתמהמה, והיה לו להוציאם בזמן מרווח?
הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמאו בנ' שערי טומאה, וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים, בזה ינוח דעת בב' השאלות, כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא. ותדע שעַם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתייחס בשם עמו השגת מ"ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמישים, הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג, ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו, לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו, והובטחנו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמישים, והשגתו הוא באמצעות הגלויות, ובפרט בגלות האחרון אנו משיגים הדבר.
וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה, מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בלעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה.
הנה משיב ה"אור החיים" הקדוש על שאלתו מדוע נתעכבו בני ישראל במצרים עד הרגע האחרון ממש ולא היה אפשר שיגאלו קודם, להיות שהגלות מבררת ומתקנת, ואי אפשר לזכות לשום שער בקדושה מבלי שקודם יבורר ויתוקן השער שבטומאה המקביל לו, כי "זה לעומת זה עשה האלקים", ולכך להיות שהיו בני ישראל עומדים להשיג מ"ט שערי קדושה ביציאתם, היה מוכרח שיתעכבו במצרים ויתיסרו שם לברר ולתקן, ובאמצעות קושי הגלות וטומאת מצרים שנכנסו בה עד מ"ט שערי טומאה וביררו משם את הנצרך – זכו למ"ט שערי קדושה, ואם היו יוצאים קודם לכן "היו מפסידים חלק הבירור ההוא", כלומר שאי אפשר היה לגואלם קודם כי היאך היה נתקן מה שנצרך להתקן באם היו נגאלים קודם, וכמו כן אנו עתה בגלות מבררים ומתקנים משער החמישים של הטומאה כל ניצוצי הקדושה, ובהתמודדות עם הרע כשהוא בשיאו – שער הנו"ן, נזכה להחמישים שערי קדושה בבוא הגואל.
אלא שיש כאן לשאול שאלה גדולה, אנו עומדים לקראת הגאולה ויש לנו מצוה לצפות ולקוות לה, והנה מצות "אחכה לו בכל יום שיבוא" להאמין ולצפות לגואל, היתה גם בזמנים היפים ביותר ברוחניות שהיו לעם ישראל, כמו בתקופת מרן השו"ע ויתר קדושי ומקובלי צפת, או בתקופת הראשונים ובעלי התוספות, שאז כח הטומאה לא היה תקיף כהיום, והטעם הוא להיות בזמני הגאולה ב' זמנים – "בעתה" ו"אחישנה", כך שהיה אפשר לזכות לגאולה גם לפני כמה מאות שנה, וא"כ אם אז היינו זוכים לגאולה, היאך היו זוכים לשער החמישים של הקדושה אחר שא"א לזכות לו אלא בהתמודדות השער הטומאה שכנגדו, והלא לא שמענוהו לשער זה בדורות עברו בלתי היום בימינו, והרי גם עליהם היתה חובה להאמין – במצבם הרוחני הנעלה של אז – שיתכן והגאולה תהא תיכף, ואם אכן הגאולה היתה בימיהם, הרי שהיה זה ללא התמודדות עם שער החמישים של הטומאה?!
ובפרט להאמור בדברי אוה"ח שלא היה אפשר לישראל להגאל ממצרים קודם הזמן וכמו שציטטנו לשונו לעיל: "כי אם היה מוציאם קודם זמן זה היו מפסידים חלק הבירור ההוא", ואם כן מה נשתנה שבגלות זה יהא אפשר להקדים את הזמן ובגלות מצרים לא היה אפשר. הלא השאלה במקומה עומדת, אם היינו נגאלים לפני כמה מאות שנה מי היה מתקן ומברר את שתוקן מאז ועד היום בימינו? הלא אומר האוה"ח שבהקדם הגאולה מפסידים חלק הבירור שנצרך שיתוקן בדרך הגלות דוקא.
ב. גם שליטת כח הרע בעולם עד כמה ועל מי – נתון הוא בהשגחה עליונה
השגחתו יתברך גם על הרע, גם כוחות הרע שתפקידם להחטיא את הבריות בכל מיני פיתויים וגרויים, כפופים המה להשגחתו העליונה ולרשותו של הבורא, לבל יפעילו כוחותיהם ונשקיהם להחטיא את הבריות מבלי רשות מהבורא על מי עד כמה ועד מתי, כי הוא "עושה שלום ובורא רע" (ישעיה מה, ז), וכאומרנו: "ואתה מחיה את כולם", ומבואר בדברי האר"י הק' שהכוונה לכוחות הטומאה, וכן מובא בהרמ"ק בספרו "תומר דבורה", שכן הקב"ה מחיה את כוחות הטומאה, כי מבלעדיו ית' לא יתכן חיות ומציאות לשום כח בעולם.
ג. השגחה העליונה על כח הרע עד כמה ישלוט בעולם בכללות
וזאת רואים אנו בחוש בין ביחס לכלל בין ביחס לפרט.
ביחס לכלל – שהרי כוחות הפיתוי והרוע להחטיא את הבריות של היום, אינם כפי שהיו בדורות עברו, בדורות עברו לא היה בנמצא כלל מסוגי הפיתוי המשוכללים שישנם היום, ואם פעם כדי לחטוא היה צריך האדם לטרוח כדי להשיג את תאות לבו, וגם אם השיגה ידו – היה עושה מעשהו בהחבא כי לא היה בנמצא לו בנקל חברים המזדהים למעשיו, ואילו היום בישיבה על כורסא, בלחיצת כפתור אחת ואפילו ממרחק דרך "שלט", יכול האדם לקפח את נשמתו ואת צלם האלקים שבו, ולשחוק את קדושת נשמתו ברגע אחד.
נתבונן, מדוע כל הטכנולוגיה שהומצאה לאחרונה לא יכלה להמצא לפני שנים רבות, הלא אין כל חדש תחת השמש, חומרי הגלם ליצור החדשנות היו תמיד, חכמה באדם היתה תמיד, מה היה חסר אז מאשר היום, ולמה אם כן לא נתן הבורא בבני האדם של אז כבר חכמה ורצון להמציא את הנמצא היום, היפלא מה' דבר?!
ועוד, וכי כח הרע שחשקו וטבעו להחטיא את הבריות – חשקו פעם להחטיא היה פחות מאשר היום?! ואם כן מה היה לו שאז היה עצל ובטלן ועוסק באופנים פרימיטיביים ביותר להחטאת הבריות והיום נעשה מודרני ומתקדם.
אלא ברור שפועל הוא לפי ההורמנות הניתנת לו מהשגחה העליונה, ואינו יכול לפעול אלא כפי שהורשה.
ואם כן יש להבין, הלא דבר הוא, למה הורשה כהיום לשכלל את נשקו ולשלוף את מיטב רשתותיו על הבריות יותר מדורות שעברו?
ד. השגחה עליונה על כח הרע עד כמה ועל מי ישלוט בפרטות על כל יחיד ויחיד
וכמו כן ביחס לפרט, רואים אנו דבר פלא, גם כאשר נמצא אדם בירידה רואים אנו בחוש שנעצר הוא בהתדרדרות לבלי רדת שאול מטה, על אף שהוא מצידו בזמני ירידה יתכן וברצונו לעשות הכל, מיואש הוא מעצמו, ומצידו יש נכונות לכל עבירה שתבוא לידו, חושף הוא את עצמו לכל תענוג ואפילו באיסור חמור שיבוא לידו, ואדרבא, הכסיל בחושך הולך אימתי יבוא לידי ואקיימנו… בחינת מי יתן לי ת"ח ואנשכנו… ועם כל זה – להפתעתו – נמנע ממנו, וכאן שואל הבן השני שבהגדה, היתכן, הלא היצר הרע חשקו ורצונו להחטיא את הבריות, ואם כן מדוע נבצר ממני עשות ככל אשר יעלה על לבי, מי הוא המונע, הלא ליצרי הטוב אין בכוחי לשמוע, וליצרי הרע מוכן אני להטות אוזן, והיאך אם כן נבצר ממני עשות אשר יעלה על רוחי?
ובפרט מצוי הדבר אצל בעלי תשובה המספרים כי בחילוניותם שמרו על עקרונות מסויימים מבלי להבין מהיכן התעקשו על עקרונות אלו, כאלה המספרים שמעולם לא בא בשר פיגול לפיהם, וכאלה המספרים שמעולם לא חטאו בחטא חמור מסויים השייך לעריות או לע"ז וכדומה, מבלי להבין למה.
מגלה לנו אוה"ח הק' סוד נפלא, דכשם שיש מדריגות מדריגות בקדושה, כמו כן ישנם מדריגות שונות זו מזו בטומאה, ולעולם אי אפשר לזכות למדריגה מסויימת בקדושה מבלי שנתמודד קודם במדריגת הטומאה המקבילה לה. ולכך בדורות קודמים שהתגלות האור של שער החמישים של הקדושה היתה עדיין רחוקה מזמן התגלותו, כי עדיין היינו רחוקים מזמן הקץ של "בעתה", לכך כמו כן טרם הגיע הזמן של התמודדות בשער הטומאה שכנגדו, וכיון שעתה אנו סמוכים להתגלות האור הגדול שהוא שער החמישים של הקדושה, אי אפשר שנזכה לה מבלי שנתמודד בשער שכנגדה.
ה. בדורות קודמים הוטלה עליהם ההתמודדות בריבוי חלק ה"עשה טוב", ובדורות האחרונים ההתמודדות היא בעיקר בחלק ה"סור מרע"
ועתה נבוא לביאור הקושיא שהקשינו בתחילת דברינו היאך אפשר להקדים את הקץ האחרון הלא בכך שיוקדם הקץ נפסיד את אשר היה נתקן לולי הקדמת הקץ, וכמו שכן היה בגלות מצרים.
אלא, כאמור שישנם ב' זמנים לגאולתן של ישראל, האחד הוא "בעתה" והשני "אחישנה", ובכן אם היינו זוכים לביאת הגואל בדורות קודמים טרם זמן "בעתה", הרי שהיה זה בזכות ההתאמצות היתרה בתורה ומצוות שהיה בכוחה להכניע את שער החמישים של הטומאה, דזה ברור דככל שיהא ברצונינו שיוקדם זמן ה"אחישנה" – נדרש יותר התעצמות גדולה בתורה ומצוות, ומצד ה"עשה טוב" בעוצמה רבה – היינו מכניעים את שער החמישים של הטומאה, אולם ככל שמתקרב זמן ה"בעתה" ולא זכינו ל"אחישנה", הוטל עלינו להיות עבודתנו בהכנעת שער החמישים של הטומאה בדרך "סור מרע", כי החמצנו במחדלנו לזכות לגאולה מכח ה"עשה טוב" מחמת שלא הספיקו מעשינו הטובים להחיש את הגאולה, ונדרש מאתנו מעתה להתמודד בדרך ה"סור מרע", וכדי שתהא גאולתנו לפחות לסיבת ה"סור מרע", חייב שתהא התמודדות קשה עם הרע בהתאם לכך שתצדיק לנו את הזכיה בשער החמישים של הקדושה.
ו. בדורות הקודמים שתפקידם היה בהתמודדות בחלק ה"עשה טוב", היו להם כלים מתאימים לכך
ולכך בדורות קודמים היו בעלי השגה וקדושה יתירה, ולבחינת ה"עשה טוב" אצלם היה אפשרות וכשרון רב, והרע היה אצלם פחות בתוקף מאשר היום, והיה סיכוי שתבוא הגאולה בזמנם מכח התעצמותם בעשה טוב, ומכח זה להכניע ולבטל את שער החמישים של הטומאה, ובזה היינו חושׂכים מעצמנו את ההתמודדות החזיתית עם קצה הטומאה, וכיון שלא הספיקו במעשיהם הטובים אז להביא את הגואל, הוצרכה הגאולה להתעכב ולהתקרב ל"בעתה", ול"בעתה" נזכה גם בלי תורה ומצוות, כמובא באוה"ח, דכשיגיע זמן ה"בעתה" נזכה לגאולה גם אם לא יהיו בנו מעשים כלל, ומיני אז מתמעט סיכויינו להחיש את הגאולה בדרך ה"עשה טוב" ונצרך לנו להביאה בדרך העימות ובהאבקות עם הרע חזיתית – פנים אל פנים, ולכך ככל שמתרחק בחינת ה"אחישנה" מאתנו, ומתקרבים אנו לבחינת ה"בעתה", הרי שמתמעטת ההשגה והקדושה, ומתחזק הרוע בעולם, כי אז התפקיד הוא להביא את הגאולה מכח ה"סור מרע" ולא מתגבורת העשה טוב בדרגות של אז – אחר שהחמצנו הזדמנות זו.
ובזה תבוא התשובה על נכון, דבמצרים לא היה ב' אפשרויות "בעתה" או "אחישנה" לפי שב' אפשרויות אלו תלויות בסור מרע ועשה טוב. העשה טוב הוא אפשרות ל"אחישנה" וסור מרע אפשרות ל"בעתה", ולכך במצרים שלא היו ישראל אז שייכים בחלק ה"עשה טוב" להיותם קודם מתן תורה, והיו אחוזים אך ורק בשבע מצוות בני נח שהם בבחינת "סור מרע" ולכך היו נצרכים להתעכב עד הרגע האחרון שהוא "בעתה", ומשוללים היו מבחינת "אחישנה" המושגת בדרך ה"עשה טוב" – להיותם קודם מתן תורה.
ז. היום שעיקר ההתמודדות הוא ב"סור מרע", הרי ש"העשה טוב" שנצרך היום הלואי שיועיל לנו לסור מרע
וזה מה שהיה אומר הגאון הצדיק מקלויזנבורג, שאם פעם היה נדרש לישב אדם בבית ה' כל ימיו רק מי שרצה להיות "ראש ישיבה" או "פוסק", הרי שכהיום נדרש לישב בבית ה' בשביל לא להיות פושע ח"ו, דהיינו, מכיון שעיקר ההתמודדות היום הוא בחלק ה"סור מרע", לכך גם ה"עשה טוב" שעלינו להתחזק בו הוא לצורך השמירה מה"סור מרע", שהרי לא שייך להישמר מ"סור מרע" מבלי ה"עשה טוב", אלא שבדורות הקודמים הוטל עליהם להתעצם ב"עשה טוב", וה"עשה טוב" יביאם להתרוממות ולנצח את הרע, אך היום אין בכוחינו להביא לנצחון הקדושה בכח ה"עשה טוב" בלבד, אלא בהתעלמות ה"סור מרע" במסירות נפש, כך שה"עשה טוב" הוא לצורך הכח לנצח את הרע שהם המידות והתאוות שהינן בתוקף נורא, וא"כ חלק ה"עשה טוב" המוכרח שנקיימו הלואי ויועיל לנו לסור מרע שהיא תכלית העבודה היום.
וכמובן שהדברים אמורים בדרך כלל, למעט יחידים המיוחדים והם הבני עליה המועטים.
ח. לכולם חלק בהתמודדות עם שער הנו"ן של הטומאה, אלא שיש שיצטרכו לירד ולהתמודד עד תחתיתו של שער זה, ויש בפחות מכך
ולכך ירידתם של ישראל ממדריגתם היא לצורך עלייתם, דדוקא בכך שירדו לדיוטא תחתונה בנסיונות קשים ומפרכים ויעלו משם – ישלימו לתקן את הנצרך לזכיית שער הנו"ן של הקדושה, ולפי זה ירידתם או נסיונותיהם למעמקי הטומאה היא בדיוק כפי הנצרך מהם לתקן חלק הסור מרע, ולכך, בדורות קודמים שעיקר המשימה היתה לתקן מכח ה"עשה טוב" לא היה צורך לרדת או להתנסות במעמקי שאול, אולם עתה שנתרחקנו מזכות ה"אחישנה" והמשימה היא לתקן בכח ה"סור מרע", ככל שמתקרבים יותר ל"בעתה" יורדים אנו שאולה ממש, כדי שבעלייתנו משם נתקן את עצמנו ממקום שיפלותנו הירוד, על מנת להגיע למקביל לו בקדושה, וכמו כן אלו שאינם יורדים בפועל, מכל מקום גם הם היום מתנסים ונוטלים את מנת חלקם בהתמודדות מהרע המשוטט בעולם וסובב הוא בכל פינה להשליך בכל מקום מאותה מדריגה שפילה של שער החמישים שבטומאה, והוא משום שחייב שיתפשט כח זה של טומאה כפי הקדושה המקבילה לה.
ולכך זה עתה מתחזק כח הרע, כי בהכנעתו תהא סיבת הגאולה, וכפי האור הגדול של הגאולה כך נדרש מאתנו לרדת לעומק הטומאה המקבילה לה להוציא בולעה מפיה.
וכן לגבי כל יחיד ויחיד יש לו את התפקיד שלו כחלק בהכנת העולם לתיקונו, ולכן כל יחיד כפי המדריגה הנתבעת ממנו באופן פרטי לתקן בקדושה, כך לעומתה נצרך הוא להתמודד בחלק הרע שכנגדה.
והדבר תלוי בכמה קילקל שבשביל כך נתבע ממנו לתקן, וכמו כן עד כמה יצטרך ליכנס בשער החמישים זה של הטומאה, יש הנצרך ליכנס לתחתיתו ממש ומשם להוציא בולעו מפיו בתשובה שלימה, ויש אשר לא יצטרך ליכנס כ"כ בעומקו להיות שלא קילקל כל-כך, הרי שבסך הכל שער החמישים שבטומאה זהו השער השולט היום, אלא עד כמה שולט הוא על כל אחד – זהו כבר משתנה לכל אחד כפי מעשיו.
וכאמור, היות ומילוי תפקידנו זה עתה בחלק ה"סור מרע", ובזה נשלם חלק המוטל על כל איש פרטי להשלים, ולכן יש ונצרך להם לפי מעשיהם לירד בפועל ממש לתוך הטומאה למשל עד תחתית שער החמישים, כי במעשיהם קילקלו עד שם ותפקידם לעלות ממנה, ובזה מעלים את כח הקדושה המקביל לאותה טומאה. ויש שלפי מעשיהם לא מגיע עונשם לירד כי אם למשל עד אמצעיתו של שער זה – כי גם בשער זה עצמו ישנם הרבה מדריגות, ולכך גם אם ירצו לחטוא יותר ולירד יותר – ימנע מהם, כי אין הם צריכים לירד עמוק יותר ממה שירדו, כי עד שם קילקלו בבחירתם, ולמה שיוטל עליהם לירד יותר? אולם הצד השווה שכולנו מתמודדים בכח טומאה זה שלא היה מעולם – אם זה בפועל ממש, ואם זה בנסיונות המאיימים עלינו להפילנו.
ט. מהות שער החמישים של הטומאה היא מינות ואפיקורסות
עוד ביארנו בספרנו "בים דרך" בפרשת "כי תצא" בדברי האוה"ח הק', דמהות שער החמישים של הטומאה היא מינות ואפיקורסות, והראיה הפשוטה לכך שהרי כל הבטחת האושר והשלימות המובטחת לנו באחרית הימים, היא שלימות הדעת, וכנאמר: "ומלאה הארץ דעת את ה"', ו"לא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ועוד הרבה פסוקים כיוצא בזה, ועוד איתא ב"מדרש תהילים" (עג) דלעתיד כשיבוא אדם בשוגג לקטוף תאנה מהעץ בשבת, תצעק לו "שבת היום!" הרי שתתפשט הדעת לדעת את ה' עד הצומח. וזו כל בקשתנו בימים הנוראים במטרת בקשת "ותמלוך אתה הוא ה' לבדך" – על מנת – "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" וכו'.
וכן מבואר ברמב"ם סוף הלכות מלכים, שכל מה שנתאוו החכמים לימות המשיח הוא כדי לדעת את ה', ואם כן נוכחנו לדעת שתכלית פסגת ההישג שיהא לעתיד שהוא שער החמישים של הקדושה הוא ה"לדעת את ה"', אם כן שער החמישים של הטומאה שהוא הופכו, מהותו של שער זה הוא להעלים את ידיעת ה' ולהתכחש לאמונה.
וכן מבואר ברמח"ל, שתכלית ההשגה לעתיד הוא שיתגלה סוד יחודו השלם שאין עוד מלבדו ממש. ראה שם שהארכנו עוד בראיות ברורות לכך שמהות שער הנו"ן של כח הטומאה לו נתכוון האור החיים הק' היינו המינות והאפיקורסות, מדברי הקאמרנא, החפץ חיים, הגר"י לוינשטיין ועוד.
י. אף שרואים אנו שעיקר הפיתוי הוא לעריות ותאוות, בעצם תכלית כח הרע בזה הוא להפיל במינות
ומה שיש להוסיף הארה בזה, דלכאורה רואים אנו דעיקר הרשע והטומאה מתמקד בחלק התאוות ובמיוחד בעריות ולא במינות, ואם פסגת הטומאה היא המינות, הרי שעל כך היה צורך שנראה את עיקר המלחמה כהיום, ולכאורה על אמונה ועיקריה אין מי שנלחם אתנו, שהרי מי מונע מאתנו לשמור מצוות, פוק חזי כמה ישיבות נפתחות משנה לשנה, כמה בתי כנסיות מקוואות מתחדשות מזמן לזמן, כמה ספרים של קודש נדפסים לאלפים ורבבות לאין מספר חדשים גם ישנים, והכל מבלי מאבק אלא כל איש הישר בעיניו יעשה, ואף שהרפיון באמונה בדורנו הוא באופן שלא היה מעולם, אולם עיקר המלחמה של כוחות הטומאה הוא על העריות, ומדוע?
אולם בעצם אכן גם היום עיקר המלחמה היא על האמונה, ואף שכלפי חוץ לא נראה שמישהו לוחם עמנו על היותנו מאמינים לבוא ולסתור לנו, או לכפותנו לנטוש את אמונתנו. ואדרבא, הנראה הוא לכאורה, שכל המלחמה של היצר וכל השקעתו הוא בעריות ובחמדות העולם.
אולם האמת היא אינו כן, דבאמת עיקר היצר הוא להדיח מהאמונה, אלא דאי אפשר לבוא לעם ישראל באופן ישר לכפירה ומינות, וכמבואר בגמ' (סנהדרין סג): "יודעין ישראל בע"ז שאין בה ממש ולא עבדוה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא", והנה מה שיש לדקדק במאמר זה, דמאחר שיודעין שאין בה ממש היאך מטפשין עצמן בעל כרחם? אלא הביאור הוא שהעריות הוא השוחד היעיל ביותר לעוור ולטמטם מוחו ולבו של האדם, גם מהאמונה הפשוטה ביותר.
הא למדת שתכלית מטרת כח הרע בפיתוי לעריות הוא לא לעריות גרידא, אלא למינות ואפיקורסות וערעור י"ג עיקרי האמונה, דזהו שער החמישים של הטומאה. ופיתוי העריות – מלבד היותו רע כשלעצמו, אסונו הוא שהינו אמצעי להביא למינות.
והטעם דכל זמן שאין שוחד העבירה מול העינים אין לאדם סיבה לסור מן האמת והאמונה המחויבת מהמסורת, מהשכל ומהמציאות, אולם בזמן שהשוחד מול עיניו, ואמונתו מצליפה לו על הפנים ומפריעה לו מלגשת לשוחד התאוה, ומאיימת עליו לבל עשות את אשר יחפוץ, הלא אז מכח שוחד זה יתעוורו עיניו ושכלו לסלק את האמת מנגד עיניו, בכל מיני סברות טפשיות, לספק לעצמו את עיקרי האמונה בשכר ועונש, לספק לעצמו את יתר עיקרי ויסודות הדת, והכל על מנת לספק את יצרו התאותני, ועוד יבואר מכך להלן.
יא. העריות הוא שוחד המעוור עיני חכמים לאופן ע"ז השפל והמטומטם ביותר
ויש להתבונן ביותר, לאיזה אופן של ע"ז הגיעו עם ישראל ע"י חטא העריות – ע"ז של פעור, שהרי מה מהותה של ע"ז זו? אומרת הגמרא: "אוכלין תרדין ומתריזין כנגדה". ומעשה באחד שהתריז וקינח בחוטמה והיללוהו וקילסוהו על כך.
ויש להבין מהי הטיפת היגיון שבע"ז זו? מסביר הגאון הגר"ח שמולאביץ זצ"ל, האידיאל שבע"ז זו הוא לסלק מרות מכל וכל, לחיות חיי הפקר מוחלטים מבלי להתחשבן עם שום אדם בעולם, לעשות את המעשים הכי נבזים וגועליים לעין כל, מבלי שתהא שום מרות של מאן דהוא בעולם, ולהסיר מסווה הבושה כבהמה, ובזה לחיות בחופשיות המקסימלית ביותר שבדרך כלל מוגבלת אותה חופשיות מפני הבושה, והוא מין ע"ז שבחרו להם עובדיה להיות כופרים בכל מרות שבעולם.
והוא נורא! לאיזו מינות שפילה ונבזית הגיעו מעם ישראל, ומה הביאם לטמטום ואטימות כזו – העריות. הנה לנו לראות עד היכן כח שוחד העריות להביא את האדם לדיוטא התחתונה ביותר.
וזה לצערנו היום בעקבתא דמשיחא, חיים הרבה בינינו באותו רעיון של "פעור", והוא מה שרואים אנו הכיצד חיים אלו המרוחקים מתורה ומצוות ממש על אותו רעיון לחיות בהתעלמות התנכרות והתכחשות, ולהסיר מעליהם כל עול שבעולם, בימינו רואים אנו את פיסגת ושיא "החוצפא יסגי" שיכולה להיות, להחליט אינני מאמין בכלום גם לא בכח כוכבים ומזלות, ולא בשום כח עליון רוחני איזה שיהיה, אלא אני ואפסי עוד. וחיים מתוך הרגשה, אני היחיד שיכול לעזור לעצמי, ואם אין אני לי מי לי, שאין חוצפה גדולה ממנה, להתעלם מכל מרות ולחיות כחיית השדה ללא חשבון לכלום, זו הרי מינות שלא היתה כמותה בעולם, והמוביל אליה הוא העריות שבו משקיע השטן את מרבית כוחו ונשקו וכאמור, דמלבד שכוונתו להחטיא בעצם העוון שהוא אחד מהג' עבירות החמורות – מטרתו בזה להביא למינות השפילה והבזויה – פעור – הן מצד המעשי שבה, והן מצד העוורון שיש בטמטום וחוסר ההגיון שבה, לקום ולהצדיק את הדבר השגעוני ביותר ולעשותו "אידיאל"?! שהרי היאך אפשר להתעלם מכוחו העליון והנעלם של הבורא, הלא בכוחו זה מאמינים גם אומות העולם – ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', רם על כל גויים ה'.
יב. ע"ז של בעל פעור החלה בדרך הזימה שהביאה לטמטום הפעור
והדבר מבואר בפרשתנו: "וישב העם בשיטים ויחל לזנות אל בנות מואב", דקשה מהו לשון ויחל מלשון התחלה? והיינו משום שאכן היתה זו רק התחלה של מטרת הרע, כי לא נגמר סיפור החטאתם של בנות מואב את בני ישראל בזימה בלבד אלא בעבודה זרה, וכנאמר: "ותקראן לעם לאכול וישתחוו לאלוהיהן ויצמד ישראל לבעל פעור", זוהי תוצאת שוחד העריות, וכמבואר ברש"י שם היאך עשו הדבר.
והראיה לכך, שרואים בפסוקים שעיקר עונשם של ישראל היה בעבור העבודה זרה ולא עבור העריות, וכנאמר: "ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל", "ויצמד" – לשון צמד ובן זוג, הבן זוג של העריות הוא הע"ז, התוצאה הישירה הנצמדת מעוון העריות הוא הע"ז.
ועוד אחר כך נאמר: "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אחיו הנצמדים לבעל פעור", דהיינו רק אלו שנצמדו מהעריות לפעור, אולם אלו שפרשו אחר העריות ולא נצמדו לפעור כתוצאה מהעריות, לא נהרגו, ולכן נקטה התורה לישנא "דנצמדו", דהיינו אלו שכתוצאה ישירה מהעריות נצמדו לפעור.
וזה מבואר ברש"י, שהמתים על עבודת פעור היו אלו שמתו על ידי דייני ישראל, שכל דיין הרג שנים בסקילה ותליה כדין עובד עבודה זרה, ואלו חוץ מהמתים במגיפה שמתו מטעם הזנות, וקצת מדוייק הדבר יותר, דלקמן בפרשת פינחס (כה, יח) נאמר: "המוכה ביום המגיפה על דבר פעור", ופירש רש"י שם: על דבר פעור – שהפקירו בנותיהם לזנות להטעות אחר פעור, משמע דאיירי שם רק באלו שזנו בלבד, ולא נכשלו במטרת ההפקרות של בנות מואב שהיא ע"ז, והוא לשון רש"י: על דבר פעור – שהפקירו בנותיהם לזנות להטעות אחר פעור, דהיינו לאלו שנכשלו באמצעי למטרה ולא במטרה עצמה – אלו מתו במגפה ולא בסקילה ותליה, כיון שלא הגיעו לעבודה זרה ממש, ואילו אלו שנצמדו לפעור נהרגו על ידי דייני ישראל בסקילה ותליה.
יג. מחטא פעור שהגורם לו הוא העריות, יש לנו לשאת ק"ו לזמנינו כמה מסוכן העריות להביא למינות
ומעתה נישא קל וחומר!
ומה עַם ישראל, עַם שעמדו רגליהם על הר סיני ושמעו דבר ה', ומחזה מתן תורה עדיין חרוט בין עיניהם, ענני כבוד חופפים עליהם, מן ובאר מתלווים עמם במדבר הנורא, עם שחווה ניסים מופלאים ביציאת מצרים, ועוד ועוד, ועל אף הכל הצליח כח שוחד העריות להביאם לכפירה ועבודה זרה, ולטשטש להם את כל המחזה הקדוש שהיה חקוק בעצמותם, אנו מרוחקי הדורות בזמן ובדעה, כמה ברור שיהא כח בעריות המשתולל כהיום בייתר שאת ובחציפות נוראה שלא היתה כמותה מעולם – לטשטש את האמונה הדלה שלנו – חלושי הדעה תשושי הבינה, היאך נעיז עם החושים הכהים שלנו והרגשות היבשים שלנו להיות אמיצים מול כח הרע – העריות – השוחד הגדול ביותר – להחשף לו מבלי פחד, הלא אנו בדור שפחדו מנסיונותיו עולא ורבי יוחנן באומרם: ייתי ולא אחמיניה (סנהדרין צ"ח ע"ב), ואילו אנו הולכים בשאננות, חושפים עצמנו מול הרחוב הפרוץ בבטחון של שווא שבודאי לא ניכשל.