נח. להעביר היראה החיצונית לשורשה
ידועים דבריו של מרן ה"חפץ חיים" על מאמר חז"ל לדור עקבתא דמשיחא – "פני הדור כפני הכלב".
המשילו חז"ל את דור המסיים לכלב, מדוע? מדרך הכלב, כשזורקים עליו מקל או אבן, מתנפל הוא על האבן או על המקל בכעס ובחימה גדולה, ואינו מתבונן מיהו המשליך את האבן או את המקל, אלא ראייתו קצרה ביותר ומייחס את כאבו ומכתו למקל או לאבן ואינו יכול לראות מעבר לזה.
כמו כן דורנו – אומר ה"חפץ חיים" – יהא דור שישלוט בו הסתר פנים נורא, ומתוך כך האדם ייחס את מצבו למקרה ולטבע העולם ולא יוכל לראות מעבר לזה.
בהתאם לדבריו נראה בהחלט לקשר את ענייננו: "סבל המחשבות הטורדות", חרדות שווא ודמיונות, שכולם נובעים מראייה קצרה חסרת טווח, מהתבוננות פשוטה. וכי ממי יש לירא אם לא מהשם יתברך, אשר מצהיר כביכול על עצמו: "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". הכל "אני" – אומר הקדוש-ברוך-הוא. ואם כן, עד שאתה מפחד מחולי זה או אחר או דואג ממשהו או עצב ומואס בחייך מסיבות שונות, גש ישר למקור היראה ושורשה, שהיא יראת ה', ואת תכונת היראה שבקרבך אל תבזבז אותה על יראות חיצוניות, אלא תעלה אותה לשורשה, אל בעל המכה ובעל המכאוב, שהוא הקדוש-ברוך-הוא, ותירא אותו, ולא תירא מברואיו ולא תדאג ממעשה ידיו, אלא ממנו ישירות.
וכמו שאמר הבעל-שם-טוב עצה לאדם שפתאום רואה אשה נאה ויצרו מקשקש בקרבו, הלא יתבונן: הלא היופי הזה מנין הוא? רק ממנו יתברך, מניצוץ קדוש שעטוף בבריאתו של הקדוש-ברוך-הוא, שהרי לו יינטל ניצוץ קדושה זה – תכף יהיה גוף זה כפגר בעלמא. ואם כן, עד שאני מתאווה לכיסוי והעטיפה, אתאווה לשרשו, שהיא הקדושה שמחיה כל נברא ויצור.
כמו כן לענייננו – עד שאני ירא ודואג מהכיסוי והעטיפה של סיבות ומקרי העולם, אירא ואתכופף לשורש המחיה את הכל שהוא השם יתברך.
ומובא בספרים הקדושים, שהמגביר יראתו ביראת השם דווקא ואת דאגתו דואג רק מלעבור על מצוותיו, וכמו שאומר דוד המלך ע"ה: "כי עוני אגיד אדאג מחטאתי" – זוהי סגולה נפלאה להעביר את היראות והפחדים מענייני העולם לגמרי ולהפוך לברייה חדשה ממש.
מובא בספר "מדרש פנחס" (אות קנז): שמעתי משמו של הבעל- שם-טוב ז"ל, כשבא על האדם, חס וחלילה, איזו צרה וצר לו מאוד, אין לו תקנה – רק שיבטח בחסד עליון בל ימט, ואז לא יעשה שום דבר ושום רפואה כלל – רק לבטוח, ואפילו שלא להתפלל להקדוש-ברוך-הוא ולא ילך למקווה וכדומה – רק לבטוח.
נט. התמודדות נכונה בתכיפות העליות והירידות
שאלת כל השאלות של כל עובד ה': ניסיתי לא במעט להתגבר, וכן ניצחתי את יצרי פעמים מספר, אולם לא במעט ניצחני יצרי, וכך סובב הדבר וחוזר חלילה עד כדי ייאוש מרצון להמשכיות המלחמה.
על כך יש להשיב תשובה אמיתית, שאולי נראית מחודשת:
המבוקש מהאדם הוא כלל לא לנצח – אלא להילחם. לניצחונות דרושה סייעתא דשמיא מיוחדת הניתנת לבסוף, כשמן השמים מחליטים, אבל כדי שיחליטו מן השמים ליתן לך את מתנת הניצחון, דורשים ממך את מאמץ הלחימה. גלוי וידוע לפניו יתברך שהמעידות תהיינה תכופות, ובפרט בניסיונות של עכשיו. ואם כן, נתבונן, האם הקדוש-ברוך-הוא דורש מאתנו כל פעם לנצח?! הרי זה בלתי אפשרי! וכי יתכן שיוכל מישהו לומר על עצמו שלא נכשל מעולם?! יכול מישהו לומר שלא עברו עליו ירידות ונפילות רבות ולו יהא זה גם אדם גדול?! הלא על זה כבר התאונן הגאון ר' יצחק הוטנר, בעל ה"פחד יצחק", באמרו: כותבים על גדולי ישראל הגותם, מעלותיהם, מדרגותיהם, מופתיהם, אבל מדוע מתעלמים מלכתוב את דרך עלייתם שהיתה צרופה קשיים וניסיונות לרוב, הלא זה עיקר הלימוד שיש ללמוד מתולדות ה"חפץ חיים", ה"בן איש חי", ה"חזון איש", וכן כל גדולי ישראל.
על אחת כמה וכמה אנו, בירידת הדורות, תשושי הכוח, מחוסרי יציבות, ומאידך נוסף עלינו ריבוי הניסיונות לאין שיעור בכמות ובאיכות, הכיצד יתכן שנדרש מאתנו תמיד לנצח מבלי למעוד? הרי זה שקר גדול לומר כך! וחייבים אנו לומר, שהמבוקש מאתנו – להילחם ולהתחיל כל פעם מחדש בגדרים ובעצות מחודשות, וגם אם נפלנו כמה פעמים באותו יום ובאותה שעה – להתחיל כל פעם מחדש, ובזה אנו עושים את המוטל עלינו. פשוט לא לנטוש את מערכת המלחמה. עם הפציעות, עם הכאבים, לחבוש אותם חבישה זמנית, וכחייל נאמן לקום בשארית הכח להתחלה חדשה.
אכן, בוודאי אין הקב"ה וותרן חלילה, ועל כל מעידה ומעידה חייב האדם לעשות תשובה ואין וויתור חלילה, אולם בלתי נמנע הוא מהלך זה של העליות והירידות, ולכך היאוש הצומח ממהלך טלטול זה שמטולטל האדם בעליות וירידות הוא שקר שמשקר היצר באדם. אכן האדם אשם בנפילותיו וכמו שיבואר להלן, ועל כן חייב לשוב על מעידותיו, אולם באשמתו נצרך הוא שיעבור עליו גלים אלה, ובמהלך שכזה דווקא ישוב ויבוא על תיקונו.
היש הצטיינות גדולה מזו בפרט בימינו?! היש שעשועים גדולים להשם יתברך מאשר לראות תשושי כוח, חסרי עצה, דור יתום המתמודד במעט ידיעתו, במעט כוחו, על מה שכן כבר אפשר להתמודד?!
וברור הוא, שאם אתה אכן עושה את המוטל עליך, והוא להתחיל כל פעם מחדש, הרי שאהוב אתה למעלה ולמטה, כי מה אכפת לך מהירידות והמעידות שעברת, הלא בין כה המה בלתי נמנעות, וכן דרך הגדילה – מנפילות וקימות. את כל הנפילות אפשר בסוף לתקן. חרטה על העבר, תשובה ווידוי מתקנים הכל. העיקר שלא ליטוש את כלי המערכה ולהרים ידיים כשבוי ונכנע לאויב.
עוד היה אומר ר' יצחק הוטנר זצ"ל: "שבע יפול צדיק וקם" – אנשים חושבים שכאן בא הכתוב להשמיענו מעלת הצדיק בזה שנופל וקם, ולא מבינים שכאן בא לומר לנו מהות דרך גדילת הצדיק, שהיא רק דרך שבע יפול וקם, שדרך הנפילות והקימות צומח צדיק, וזהו התנאי לצמיחת הצדיק.
אם כן, מה בכך שהתחלת כמה פעמים ולא הצלחת? תמנה את ההצלחות – לא את הכישלונות. שים לב על מה שכן הצלחת לקום ולנצח.
ושמעתי מאחד גדולי המשגיחים כאן בירושלים סיפור נפלא על כך: אחד בא לסטיפלר זצוק"ל ואמר לו: רבנו, אני נכשל הרבה. שאלהו הרב: האם גם אתה מנצח? ענהו אותו אחד: אבל אני נכשל הרבה. שאלהו שוב הרב: אבל לפעמים אתה כן מנצח? ענה לו שוב: רבי, אולם הכישלונות רבים המה. שאלהו שוב הרב: בכל זאת, תענה לי אם לפעמים אתה כן מנצח. או אז הבין התלמיד כבר את שאלת הרב, וענהו: אמת, לפעמים לפעמים אני מנצח. אמר לו הסטיפלר: ובכן, לך בכוחך זה, לך בנצחונותיך אלו המועטים, עליהם תשים לבך, מהם תשאב כח ועידוד ותמשיך הלאה.
כלל גדול בידינו: אין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו במה שהוא מעל כוחותיהם, ואם הדברים אמורים לגבי התביעה על ההשתדלויות שחייב אדם למצוא גדרים וסייגים כדי להימלט מהרע – שאינו נתבע מעל כוחותיו, על אחת כמה וכמה שאין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא – להשליך -חלילה מעל פניו אדם שעשה את השתדלויותיו ולבסוף נכשל.
וראיתי במכתב מהגאון הקדוש הסטייפלר זצוק"ל, ואכת"י, שעצם ההתגברות והקימה מהנפילה הוא התיקון הגדול ביותר והוא גופא הניצחון.
ונראה עד כמה שזה אמת בהקדים דבריו המפרסמים של הבעל-שם- טוב זצוק"ל, שהיצר המפתה לעבירה אין כוונתו להסתפק בעבירה עצמה, אלא בעצבות וחלישות הרוח שתצמח לאחר מכן.
הבה ונתבונן למי נכון לקרוא "סוחר מוצלח". מי שעובד קשה וגם מרוויח הרבה – הרי סוף-סוף עובד הרבה; עובד הרבה ומרוויח מעט – בוודאי סוחר לא יוצלח הוא. אלא מהו סוחר מוצלח? מי שעובר קצת ומרוויח הרבה.
וזה חשבון פשוט של אותו סוחר – יצר הרע. אומר היצר: מה יצא לי מהעבירה שיעבור האדם, מה אפסיד בזה כל כך? הלוא סוף-סוף יעשה תשובה ואולי גם יהפך לו לזכות, נמצא שאני עובד קשה ומרוויח קצת ואולי גם מפסיד, לכן מטרתו כסוחר מוצלח להחטיא בחטא אחד, ולגרום לחלישות דעת מביכה ומסבכת כתוצאה מאותו חטא, וכאן תהא מפלת האדם בראותו כי השתדלתי, למדתי מוסר, התפללתי, צמתי, זעקתי, נתתי צדקה, עשיתי כל מיני סגולות, ובכל זאת נכשלתי בחטא שלא ציפיתי לו, היש תקווה לאחד כמוני?! איזו השתדלות יכול אני לעשות יותר ממה שעשיתי ובכל זאת נכשלתי. עשיתי את המקסימום. אם כן, אין טעם הגיוני לחזר שוב על אותה השתדלות כשהיא נבחנת ככושלת.
ומיני אז מחליט הוא להגיע לפשרה עם יצרו באומרו: כנראה שמידה זו או תאווה זו היא מעל כוחותי, והדרך היא להתפשר, וזה הרי אסון לחשוב כן.
ובעצם זו מגמת היצר, לבא עם האדם לפשרה, ובכך ימיתנו לגמרי, כי תכליתו להמית! וכנאמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו". ובכך הוא דרך נצחונו של היצר לשבת עם האדם לפשרה ובכך להפילו לגמרי.
ודע והסכת! שזהו באמת כוונת התשובה בקבלה על העתיד שצריך שיקבל האדם עליו שלא ישוב לחטא זה, והוא שיקבל עליו שילחם תמיד ולעולם לא יתפשר. ובהכרח הוא כך, שהרי מי יערב לבו לבא ולהבטיח שלא יחטא יותר, והלא אמרו חז"ל: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, ועוד אמרו: "הן בקדושיו לא יאמין". ואם כן אם הקב"ה לא מאמין בקדושיו, איך יבוא אדם ויבטיח שלא יחטא יותר, אלא כאמור, בוודאי יתכן שיחטא האדם ויפול שוב, אולם קבלתו צריכה שתהא שלא ישוב לעולם לפשרה, אלא יחליט שהוא נלחם עם יצרו גם אם יפול מאה פעמים, לעולם לא יכריז על כניעה, ח"ו, אלא יתגבר בכל פעם מחדש, (והארכנו בזה בספרנו "בים דרך" פרשת "שופטים" א').
ובאמת, כמה כח דרוש לאותו עובד ומשתדל לחזר למצבו הקודם, כמה נאמנות דרושה מאותו אדם לבוראו להיות שוב נכנע ומשתדל מחדש. ולאחד כזה יש להשיב:
אין שום התגברות שהולכת לחינם. כל השתדלות ומאמץ פועלים פעולתם קדימה. ולכן טעות לך להבין שמעתה מבקשים ממך יותר ממה שעשית קודם. זה אינו בהכרח כלל. הדרוש ממך הוא פשוט לחזור על אותו מאמץ והשתדלות שעשית בעבר ולא ליפול ולחדול ממנו, וזהו הניצחון!
ובהתבוננות יותר מעמיקה – לכל אדם יש בחירה, וניסיונותיו ברמת הכרת בחירתו, שהרי האדם החרדי המדקדק במצוות אין יצרו תוקפו לקום ולחלל שבת או לגנוב ולשדוד, וזה משום שהתעלה כבר מעל נקודת הבחירה שלו בנושא מסוים זה. ואכן, לא בכל מה שאנו נגועים אנו מתנסים, אולם בכל מה שאנו מתנסים ויצרנו תוקפנו – בו ודאי אנו נגועים. אם כן, בכל מה שיצרנו תוקף אותנו, ולפעמים גם מנצח אותנו, איתות הוא לנו שעדיין לא הושלמנו בו, ובפרט ביצרא דעריות דשייך הוא גם בגדולים, כמובא בגמרא בכמה סיפורים מפורסמים. ורק להקדוש-ברוך-הוא נסתרות עד כמה לבחון את האדם ומתי להרפות ממנו את הניסיונות. ומאחר שעצם היות הניסיון תוקף את יצר האדם, בהכרח שעדיין לא מושלם הוא בנקודה זו שהוא מותקף בה, ורק יודע תעלומות מחליט עד כמה ימשיכו ימי הניסיון בעליות וירידות, ועד אז המוטל על האדם לקום כל פעם ממעידתו ולגדור גדרים ולהשתדל יותר.
ואדרבה, עיקר חלישות הדעת צריכה להיות מהתרשלות בהשתדלות, ולא מהכישלון. הכישלון רק מורה שהיה חוסר השתדלות. בני אדם נשברים מהכישלון, אולם אינם מתעוררים להישבר ממחדלם בהשתדלות, ומסתפקים בעבודתם איכשהו, ודווקא הדאגה במצב של ההשתדלות טרם הכישלון היא דאגה חיובית לתבוע מעצמו שאינו משתדל מספיק, היות ואין בדאגה זו לשבור את האדם, כיוון שאז אינו במצב נפילה, אולם תכף לאחר נפילה, אזי הדאגה והעצבות שליליות הם, כיוון שבנפילה זו קיבלת רק תמונת מצבך על השתדלותך, ועיקר התביעה על מחדל ההשתדלות ולא על עצם הנפילה, וכמבואר בגמרא (נדרים לב): "דבעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב כלל".
אם כן, לא בהכרח שמבקשים ממך לעשות יותר מכוחך, אלא פשוט להסתבלן בעוד כמה פעמים של נפילות וקימות, ולנקוט בכל פעם בגבורה ועוז בגדרים וסייגים באופנים שונים. ואם כן, אתה רק צועד קדימה בכל קימה נוספת לאחר נפילה, ועצם זה שאתה מגלה נאמנות לבוראך – שאינך חדל מלחזור אליו פעם נוספת, זה עצמו מראה על שהינך בוש ממנו מתוך אמונה שמלוא כל הארץ כבודו.
וכאן נבחנת האמונה והנאמנות של האדם האם ימשיך בנפילתו או שבכל זאת יעשה את אשר ביכולתו לקום שוב על אף חלישות הדעת הנוראה שנוצרה בקרבו וכולו מתוסבך מעצמו ואינו יודע את מקומו, ובכל זאת בשארית דעתו וכוחו שב לבוראו.
וזהו בעצם נחת הרוח של הקדוש-ברוך-הוא מהצדיק – שבע יפול צדיק וקם. הצדיק משעשע את הקדוש-ברוך-הוא בהפגנת נאמנות לבוראו בכך שאף שנפל ונחבט שוב בקרקע וכח הרע מדמיין לו: הנה אתה שייך לי, אינך שייך לכח הקדושה ואין לך עסק עימהם ולא להם עסק עמך, מאוכזבים המה ממך ואינם מצפים כבר ממך לכלום, ובכל זאת גוער הוא בכח מפתה זה ואינו מקבל דבריו בשום אופן, ובלב שבור ונדכה על מעידתו קם שנית ומפגין נאמנות לבוראו ומתחיל מחדש – כבר בזה יש לכפר לו על נפילתו ולקבלו בהתחלה חדשה וחוזר חלילה.
ומכאן נבוא להעמיק, שכמה שהנפילה הייתה חזקה יותר ותלולה יותר, והקשי, אם כן, לקום ממנה מסובך יותר – כן השעשוע שגורם הקם ממנה הוא נשגב ומעולה יותר.
ובזה נבין מאמר חז"ל (עבודה זרה זק ע"ב): "לא היה ראוי דוד המלך לאותו חטא, אלא להורות תשובה ליחיד". דוד המלך ע"ה קם מירידה תלולה שאין לשערה. דוד המלך – מלך, ראש הסנהדרין, עיני ישראל אליו תלויות, סמל הקדושה ורוח הקודש בישראל, סמל הצדקות והגבורה נופל באשת איש. אפשר להבין זאת?! באיזה פנים ייראה לעמו?! באיזה פנים יתייצב בפני הסנהדרין?! כמה מחשבות ייאוש וחלישות הדעת היה בהם כדי להצדיק נפילה ללא קימה, ובפרט שלא חסרו לו שונאים שדאגו לפרסם קלונו ברבים ולשמוח במפלתו באומרם אלקים עזבו, רדפו ותפשוהו כי אין מציל. מכל כיוון ניסו ליאשו ובכל זאת החזיק בתשובה נוראה, כמובא בחז"ל: שבעה חודשים נצטרע דוד, נסתלקה ממנו רוח הקודש, עינה נפשו בצום, והיה טובל פתו בדמעותיו.
וחז"ל, בראותם עצם פליאה זו, החליטו שבעצם לא היה דוד ראוי לאותו חטא, שהרי אפילו פשוטי עם יראי ה' עומדים בניסיונות קשים, ואם כן, דוד המלך ע"ה לא יכול היה לעמוד בכך?
ומתרצים חז"ל: "להורות תשובה ליחיד!"
הקדוש-ברוך-הוא, בחסדו ובטובו עם עם ישראל לבל יפלו בייאוש ובחלישות הדעת, לקח צדיק נשגב שלא ראוי לחטא, הכשילו, וכל זה להראות אות ומופת גבורת התשובה לכל יחיד ויחיד עד כמה עליו להיות מעודד ויציב לשוב גם כאשר נופל בחטא שכזה.
הילכך, אל תדרוש מעצמך לעלות השמימה אחר שראית שכל השתדלויותיך עלו כביכול בתוהו ושוב נפלת, אלא תמנה ותספור את הניצחונות ולא את הכישלונות, ותאמין שהנפילות אינם ל"משתדל" אלא לשמש כמטרת איתותים למצבו ומעמדו זה עתה על מנת לזרזו לגדור גדרים וסייגים נוספים, כך שאם ייקח לקח חיובי זה מהנפילה, יעזור לו הדבר להתחזק, אולם אם מבטו על הנפילה יתפרש כאיתות לדחייה, הרי שיבוא מכך לייאוש וחלישות הדעת ואסונו יהא הרבה יותר מעצם הנפילה.
והנה נסיון זה של חלישות הדעת מתכיפות הירידות והעליות, זו עבודה כשלעצמה שבחר בה הבורא לדורנו יותר מכל הדורות, גוון עבודה שכזו להיות איתן גם כשחשים תחושה של מיאוס ודחיה מן השמים זהו גוון עבודה שלא נתנסו בה כל כך בדורות עברו כי לא היה מגיע להם להתנסות בזה, בדורנו התרכזו נשמות מיוחדות – דור עקבות משיחא, שעיקר תיקונם יהא בגוון עבודה זו להיות איתנים ויציבים גם במשברי חלישות הדעת, ולעבוד את ה' גם ללא "הרגשים", וללא התפעלות והתלהבות, ולכך נקרא דורנו דור "העקבים" שזהו תפקיד העקב, ללא שכל, וללא שום חוש מחושי האדם – לילך על בוץ אבנים וחצץ מבלי אומר ודברים, תפקידנו עתה לעבוד את ה' מתוך נסיונות קשים של הליכה על בוץ וחצץ של פיתויים וגירויים למיניהם שלא היו מעולם, ולדרוך עליהם בגבורה ואף שאין לנו שום חוש וטעם בעבודתנו. וגוון זה של עבודה הוטל עלינו דור העקבים, ואף שניפצע במהלך הליכה זו, עלינו להמשיך ולהמשיך ולא לתת לחלישות הדעת להשתלט עלינו.
ואף שאין מצוותינו ומעשינו מגיעים באיכותם ובכמותם למעשיהם של גדולי הדורות שעברו, אולם עלינו להתעודד ולדעת, אכן, מצוותיהם של הדורות הקודמים היו כאש של אבוקה, ואילו שלנו כשל נרונים קטנים, אולם המה הביאו מצוות כאבוקה ביום, ואילו אנו מביאים מצוות כנרונים אולם בלילה. ונרון בלילה לא נופלת חשיבותו מאבוקה ביום. לרוב נסיונותינו וקשיינו ישנה חשיבות גדולה לכל התגברות ומצוה הנעשית היום פי כמה מהעבר. והמה דברי האר"י למהרח"ו (כמובא בספר "שבחי מהרח"ו) שאמר לו האר"י על דורו של אז שהיו צדיקים ומקובלים, שכל מעשה שלהם שקול כהרבה של דורות קודמים לרוב ריבוי הטומאה, ומה נענה בדורנו אנו…
שמעתי ממורי [הבעל-שם-טוב], כי אדם השלם אם יזדמן לו איזה ביטול תורה ותפילה, יש לו להבין שגם זה הוא בידו יתברך, שדוחה אותו כדי שיתקרב יותר, בסוד "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני וכו"' (שיר השירים ח, ג), ו"דברי פי חכם חן". וזה שכתוב (תהלים טז, ח): "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". ("תולדות יעקב יוסף", וישב).
"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" – דהיינו, גם כשה' כביכול "לנגדי" ודוחה אותי תמיד, עם כל זה "שיויתי ה"' – לדעת שהכל ממנו לטובתי.
ס. גם על אמונה יש להתפלל
בספר "שומר אמונים" מסופר על אחד מגדולי צדיקי הדור שהאיר את העולם בצדקותו ובקדושתו, ובתחילת עבודתו נאחזו בו בלבולי אמונה, רחמנא לצלן, והבעל-שם-טוב זי"ע צפה זאת ברוח קדשו, וביודעו את כוחו של אותו צדיק לאיזה מדרגה נעלה הוא יכול להגיע, נסע במיוחד למקומו של אותו צדיק, וניגש אליו ואמר לו: "גם על זה עליך להתפלל לפני השם יתברך…", היינו, שגם על עצם האמונה צריכים לבקש מהשם יתברך שנזכה לאמונה טהורה, לבטחון חזק ואיתן בו יתברך. ואותו צדיק אמר שהבעל-שם-טוב הציל את נפשו על ידי זה. עד כאן.
כי יש הטועים וחושבים שמי שחזק באמונה – מתפלל, אולם אין מבינים שגם מי שחלש באמונה חייב להתפלל שתתחזק אמונתו, ובפרט בימינו שהאפשרות היחידה לקיומנו ולבלתי נמעד ונתמוטט היא רק האמונה, וכמו שהארכנו בתחילת הספר, כמה יפה היא הצעקה יום יום לה', שיטע בלבנו אמונתו, ונהא חזקים באמונתנו כיתד בל ימוט, ובהתבוננות מעמיקה ברבותינו גדולי הדורות הכיצד היתה האמונה והבטחון תקועה בלבבם, והתמימות בה' היתה נתיבתם בכל ארועי חייהם, ועל אף היותם בעלי חכמה ותבונה עד כי שערת ראשם עבה היא ממותנינו בחכמה ובפלפול, עם כל זה התמימו עצמם עם ה' כבהמה וכבער, וזכו לחכמה האמיתית ולידיעה האמיתית שהיא דוקא לדעת שאין האדם יודע מאומה מהנהגת ה', וכשנתבונן בזה נחמוד ונצפה שתיקבע גם בלבותינו מידה זו של האמונה והתמימות בה', ועל מידה זו נזעק ונתפלל לה' יום יום שיטע אותה בקרבנו ובקרב זרענו וזרע זרענו עד עולם.
כששהה הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בגלות סיביר, הוא הגיע כשרק בגדים קלים מכסים את גופו. נוסף לכך, היה עליו לרוץ יחף על השלג בכל בוקר, וכל זאת, כשהטמפרטורה הגיעה לעתים לארבעים מעלות מתחת לאפס. אנשים רבים קפאו מקור ומתו.
נשא הרב עיניו לשמים ואמר: "רבש"ע, אמנם 'צנים ופחים ביד אדם', כי בידו של אדם להשמר מהם, אבל במצבי היום בטל טעם זה, כי הרשעים הללו אינם מניחים לי לחמם את גופי. נמצא, שחובת השמירה חוזרת אליך… אם כן, אני מתחנן: 'שמרני קל כי חסיתי בך"'.
וראה זה פלא, הרב, שבילדותו היתה אמו עוטפת את גופו בצמר גפן מחמת חולשתו, והיה מצטנן מכל רוח מצויה, לא חלה שם אפילו פעם אחת!