יד. אנו בעיצומם של הימים שפחדו מהם התנאים הקדושים
עלינו לזכור שאנו בעוצמת התקופה המאויימת ביותר שניבאו עליה קדמונינו – "עקבתא דמשיחא", והם שהיו מרוחקים מתקופה זו פחדו מלחשוב עליה, ואנו שחיים בתוכה – שאננים?!
בזוהר (שמות ז' ע"ב) מובא: זקף ר"ש ידוי ובכה ואמר: "ווי מאן דיזדמן בההוא זימנא" – מסכן הוא זה שיזדמן באותה תקופה, זה אמר רשב"י כשראה ברוח קודשו את התקופה, ומסיים רשב"י: "וזכאה איהו מאן דיזדמן בההוא זימנא במהימנותא", כלומר מאידך, אשרי חלקו של זה שיזדמן באותו זמן – באמונה.
אכן דורנו דור של יסורים רבים תכופים וקשים המקשים את שיגרת החיים ומשבשים אף את המינימום של חיים נורמלים, והוא שלא כמו בדורות קודמים שאכן היה תקופות של גזירות, אולם זהו בתקופות הגזירות, אולם "בין לבין" היו החיים שקטים ושלווים, וכמו שמעיד המגיד הירושלמי הרה"צ בן ציון ידלר באחד ממכתביו המתאר היאך חיו בזמנו עם הערביים בירושלים בשלום ובשלוה, ולא היה פרץ ולא צווחה, אומנם היום הכל קשה: השידוכים, השלום בית, חינוך ילדים, פרנסה, בריאות, ועוד, כך שהיום נדרשת האמונה ביותר לחיי היום יום, וכנאמר בחבקוק: "וצדיק באמונתו יחיה" שהאמונה נדרשת לחיים ממש, פשוט כדי לחיות חיים רגילים ונורמלים, והתנאי ליציבות האמונה הוא הקדושה שעליה המלחמה של הסט"א בכל תוקף, ולא רק במגזר החילוני שהמה מתהלכים ברחובות בבחינת "והנחש היה ערום", אלא גם במגזר החרדי המלחמה והפירצות שבקדושה הינם באופן שלא היה מעולם, ומה שאז היה נחשב לפריצות היום מעבירים זאת במחי יד כאילו והוא ההלכה.
טו. אמונה וקדושה תלויים זה בזה
ובעצם, העריות והמינות קשר אחד הם, והקדושה והאמונה קשר אחד הם. העין היא סיבת העריות ובה תלויה שלימות הדעת, כמו שאומרים אנו בתפילה: "והאר עינינו בתורתך", אם כן תולים אנו בבקשתנו את הצלחת הדעת בתורה ואמונה בלשון "הארת העינים".
וכנראה בחוש, אדם המבוסס בקדושה חש הוא חוזק בעצמו, שליט על עצמו, שליט על מידותיו, והנו יציב לכל דבר, ולעומתו הנכשל בקדושה, חש הוא כיצד הוא נשלט, לא יציב, מעורער גופנית ונפשית ונפשו הבהמית שולטת עליו, העצבות והמרה שחורה שולטים עליו, חש הוא בריקנות, אור התורה והתפילה ממנו והלאה, ועוד תופעות כיוצא באלה, כי "יסוד" האדם הוא קדושתו, ואז כמו כן אמונתו מתישבת עליו, והכרתו וישוב דעתו ברורים, לא מעורפלים וחשוכים כמו לזה הַמּוֹעֵד בענייני קדושה.
ובא וראה עד כמה קשר חזק ואמיץ ישנו בין הקדושה לאמונה, ורק האוחז בקדושה הוא זה שיכול להיות שלם באמונתו.
וז"ל ספר "ראשית חכמה" (שער הקדושה פט"ז) אמרו רז"ל שהקב"ה מתקנא בזנות יותר מכל שאר העבירות, והטעם הוא זה, מפני שעוקר עצמו אבריו ונפשו מכל הקדושה ומתלבש כולו ביצר הרע, מה שאין כן בשאר העבירות, חוץ מענין האכילה (אכילת איסור) שהוא גם כן עבירה כוללת המטמאת את הנפש מפני שנעשית הטומאה חלק אבר מגופו, ע"כ.
וזה לשון ספר "שומר אמונים" מאמר האמונה (פרק ח') וז"ל והארכתי הרבה בזה כי הרבה צעקו לפני על דבר מחשבות כאלו (היינו מחשבות כפירה ומינות) רח"ל. וידעתי כי הרבה נפשות לאלפים ורבבות הולכים ומצטערים בזה רח"ל. ולהרבה נתתי להם אלו העצות הנ"ל וחזקתי לבבם וברחמי ה' חלף ועבר, כי זה רק רוח שטות המבלבל האדם לפי שעה, כי כל החיצונים עצמם יודעים את רבונם ומאמינים בה' באמונה שלימה, רק יש להם רשות לבלבל האדם בשטותם לפי שעה, ועיקר גודל ההתחזקות וקבלת מסירת נפש ולא להשגיח עליהם כלום אז נגרשים בעזרת ה' וכל האלילים כליל יחלוף, וזה נצמח על פי רוב מחמת חטאת נעורים בעוה"ר, שבזה מוספים דעת בקליפת עמלק ששרשו ועבודתו לעקור ולקרר האמונה, ולכן יחזק לבבו מאד בענין האמונה ויהיה לו תיקון גדול לפגם מידת היסוד, כי על פי רוב בשביל זה החטא נצמח טמטום הלב ומתחזקים אז אלו המחשבות וכשמתגבר אדם על אלו המחשבות איזה זמן, נותנים לו מן השמים הארה חדשה בעבודת השם יתברך, כי בזה שדוחין מחשבות כאלו משפילים כל כללות קומת החיצונים ועושה בזה תיקון גדול ונורא בשמים ונתקן בזה ענינים אלו בשמים אשר אי אפשר להתקן בכח שום מצוה ועבודה בעולם, ויחשוב כי אולי לא בא לזה העולם רק לעמוד בזה הנסיון וזה תיקון נפשו, לכן אחי חזק ואמץ וטוב לך.
וז"ל ספר "טהרת הקדש" (מבוא השער עמ' מג) ועל ידי פגם הברית נצמח התקררות האמונה שזה תלוי בזה, כי ביסוד תליא רזא דמהימנותא וחד בחד סביך כמובא בזוה"ק בכמה מקומות, ואחד מהם הוא בפרש "וירא" (דף צ"ז בסתרי תורה) וז"ל, ועל דא אתגליא עלי' שכינתא בהני אלוני בוסמין דעלמא בגין לאחזא קמיהו ברית קדישא דהיא בכל עלמא ברזא דמהימנותא והוא יושב פתח האהל מאן פתח האוהל דא אתר דאקרי ברית רזא דמהימנותא.
לכן מיום שנתפקר העולם בפריצות רח"ל, גברו רשעים בעולם וגברו בעלי זרוע את ידם, להרבות גידולים במינות ואפיקורסות רח"ל, באופן שלא היה מימות בריאת העולם כזה, ואלו שני הרשעות, מינות וזנות בזמן אחד יצאו וגברו לעולם, בהיות שכל כיתות החיצונים יודעים ומרגישים שהוא סמוך מאד לגאולתנו ולפדות נפשנו אשר גם הסומא יכול לראות ולהבין זאת, והמה יודעים שבאלו השנים אמונה וברית המה עיקרים ושרשים שבזה תלוי פעמי הגאולה כאשר תראה במעלות נוטרי הברית, לכן התגברו מאד בכל כח ותעצומות עוז להחטיא את ישראל באלו שני הפגמים, וכבר מצאו ידיהם על ידי גודל צרות הדור וגודל ההסתרה לאמץ כח הרשע לעכב הגאולה ח"ו, עכ"ל.
ושם בפרק ו' "ותדע אחי כי בכל דור יש לכללות הדור ענין אחר לתקן, כמובא בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת נח) וביתר ספרים גדולים, והנה בעקבתא דמשיחא עיקר שנותן היצר כל כוחו, באלו השני דברים לקרר מהאמונה ח"ו ולפגום היסוד שבכלל זה הוא הפקרות ופריצות שהוא הגורם עיקר שבעיקרין לקרר האמונה רח"ל.
לכן אחי חביבי תדע, הַמְאַמֵּץ כחו וגבורתו באלו השני דברים באמונה שלימה, ובשמירת תיקון היסוד, יזכה להיות מהיכלא דמלכא משיחא כמובא בזוה"ק וז"ל, לא בעי קוב"ה מישראל אלא דינטרי האי קיימא קדישא עכ"ל הזוהר.
ואם אלו שני הדברים אמונה וברית התלויים זה בזה נתקנים הכל נתקן ועליהם נאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, עכ"ל.
עוד שם וז"ל, כי ברית אקרי יסוד וכן אמונה אקרי יסוד כמספר יעקב שהוא יו"ד עקב, כמובא לעיל שזה עיקר תיקון גלות האחרון לתקן את בחינת עקב שהוא יו"ד עקב, אמונה ויסוד, לכן הבית האחרון הוא כנגד יעקב, יעקב קראו בית, ומי שרוצה להיות נוטר הברית צריך לאחוז באמונה, כי ברית ברזא דמהימנותא תליא, לכן מי שמתחזק באלו שני דברים נאחז בשרש יעקב אבינו שהוא יעקב חבל נחלתו שהיא יסוד ושרש כל אמונתו והתקשרותו בשרש העליון תלוי בזה.
כי על זה נותן היצר תמיד כל כוחו להחליש ח"ו האמונה מישראל, וגם לפגום הברית, וכל שכן עכשיו בדור האחרון הזה ביותר וביותר כאשר תראה בחוש פסולת הרשע אצל העולם עכשיו, לכן אחי אהובי אחוז באמונת ה', ואם יפתוך חטאים אל תאבה ח"ו, בדברי פאליטיק ושקר והתקררות האמונה, ועיקר האמונה, אמונה פשוטה בלי שום טעם רק ברצון פשוט, ולידע שהכל ה' ואין עוד מלבדו ואין עוד זולתו בכל מיני סיבות ובכל מיני צרות ובכל הנסיונות לישראל הכל בהשגחה פרטית – השגחה עליונה לטובתן של ישראל, כאשר גילו לנו כבר כל זאת שיהיו כל אלו הצרות והתלאות לישראל בנביאים בגמרא, במדרשים, במקובלים ראשונים ואחרונים, עכ"ל.
ועוד שם בסוף מבוא השער, ומי שאינו עוסק בתשובה סר ממנו האמונה וההשתוקקות ח"ו ודעת דקדושה, וכל שכן על ידי פגם הברית שהופגם הדעת העליון ח"ו, ואם לומד תורה ועוסק במעשים טובים רבים, עם כל זה אם אינו עוסק בתשובה נחשך שכלו ונתעבה חומרו ויגבה לבו, עכ"ל.
ועוד שם מהזוה"ק פרשת שמות (ג' ע"ב) וז"ל ולית קנאה קמי קוב"ה בר קנאה דברית קדישא דאיהו קימא דשמא קדישא ואיהו רזא דמהימנותא, עכ"ל הזוהר.
כי אמונה וברית תלויים זה בזה כי הנוטר ברית אתדבק ברזא דמהימנותא "ואי אפשר לזכות לאמונה שלימה וברורה אלא לנוטרי ברית" וכל חלישות וקטנות אמונה ובטחון הכל בא מחמת זה, והזוכה לשוב לה' מפגם היסוד, זוכה לאמונה שלימה, אשר כל התורה תלוי בזה בשמירת אנכי ולא יהיה לך, וכשזוכה לאמונה אינו נופל בעיני עצמו משום דבר, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שיש אצלו להקב"ה אשרי חלקו וגורלו עכ"ל. (מאמר מעלת נוטרי היסוד מעלה ע"ו).
ועוד איתא בזוה"ק בהפוגם בברית עובר על "אנכי" ו"לא יהיה לך", דהמה מצות האמונה כי זה תלוי בזה, וז"ל הזוה"ק, בגין דחובא דא עליהו לקנאה ליה לקוב"ה בהאי ברית מאן דאעיל קדושה דא ברשותא אחרא, עליו כתיב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלוקיך אל קנא", וכלא קנאה חדא (דהיינו אמונה וברית) ועל דא אתדחיא שכינתא מקמיה, מאן דמשקר בברית קדישא דחתים בבשריה דבר נש כאילו משקר בשמא דקב"ה, מאן דמשקר חותמא דמלכא משקר ביה במלכא לית ליה חולקא באלקא דישראל אי לא בחילא דתיבותא תדיר (ס"א יתיר) עכ"ל הזוהר.
וכמה מבהיל הרעיון המובא כאן בזוה"ק שלושה דברים נוראים ומפחידים אחר הפוגם בברית עובר בכל פעם על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ועל "לא תשתחוה להם", שהמה שני לאוים החמורים ביותר בתורה שהם איסור ע"ז, וכן מובא בזוה"ק (וישב קפט) דהאי איהו כמאן דסגיד לאלהא אחרא דמשקר בהאי את קימא קדישא, עכ"ל וכן מובא בתיקונים (דף נח ע"א) וז"ל ואם משקר (כלומר בפגם הברית) אעבר קוצא מן ד' דאחד ואשתאר אחר ובגין דא אמר קרא "לא תשתחוה לאל אחר", עכ"ל.
ולחזק ענין חשוב זה שהוא יסוד העבודה בדורנו נביא עוד קטע נפלא מדברי הרב "נתיבות שלום":
וכמו שבמלחמת מדין ובמלחמת עמלק היתה התגברות הסט"א בענינים אלו לפני שהגיעו לתכליתם, בקבלת התורה או לפני היכנסם לארץ, כמ"כ עתה בעקבתא דמשיחא לפני הגאולה עיקר התגברות היצר הוא במיוחד בב' ענינים אלו באמונה ובקדושה שזהו הנסיון האחרון. וכנגד זה תהיה הגאולה ע"י משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. משיח בן דוד הוא מדת מלכות שהוא ענין אמונה, ומשיח בן יוסף הוא מדת יסוד שזהו ענין הקדושה, והם יתקנו ב' ענינים אלו. וזה כל ענין הגלות במדת הדעת, וכדכ' גלה עמי מבלי דעת, וענינו שישראל מנותקים ח"ו מהשי"ת, כנז' שמדת הדעת היא דביקות, ותכלית התיקון והגאולה תהיה ע"י מדת הדעת וכדכתיב (ישעיה יא) כי מלאה הארץ דעה את ה'. וכל החורבן נגרם מחטאים המנתקים את הדביקות של קוב"ה וישראל, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וכן ענין שנאת חנם שבשבילו נחרב בית שני, משום ששנאת חנם מנתקת יהודי מהשי"ת, וכמ"ש צדיקים, שאהבת ישראל היא סגולה לאהבת ה' ולדבקה בו. וזוהי גם התפלה על הגאולה, כי מחכים אנחנו לך מתי תמלוך בציון, ציו"ן בגימ' יוס"ף, שמתפללים על תיקון הגמור במדה זו של יוסף, ותתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך, ירושלים היא מדת מלכות שענינה אמונה. והגאולה תהיה ע"י שיתקנו את ב' הענינים האלו. ואם אחז"ל כל שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו, התפקיד בזה לתקן את הענינים האלו של אמונה וקדושה, שהתיקון בב' ענינים אלו הוא בחי' בנין ביהמ"ק של כל יהודי, ואם לא תיקן את ב' עניני העיקרים האלו, כאילו נחרב ביהמ"ק בימיו.
וכמו שישנו ענין זה של התגברות הסט"א לפני כל הזמנים הגדולים והגבוהים בכללות ישראל, כקודם קבלת התורה והכניסה לאר"י, כך שייך זאת אצל כל פרט, שכאשר יהודי רוצה להתעלות וכן בזמנים הגבוהים שלו, יש אז התגברות חזקה של הסט"א להכשילו, ובמיוחד התגברות היצר היא בב' ענינים אלו אמונה וקדושה, שכל זמן שמוחו ולבו יהודיים, אין לכל אומה ולשון שליטה עליו, ולכן מתגברים כוחות הסט"א בעיקר לטמאו שלא יהיו מוחו ולבו יהודיים, שבזה תלוי גאולת הפרט והכלל.
טז. לעתיד כל אחד יחזה בשכינה כפי עוצם התמודדותו בקושי הנסיונות שתקפו עליו
ואחר שלעתיד מובטחים אנו לשלימות הדעת, הרי שככל אשר יתעצם האדם לחזק את דעתו לדעת את ה' ולהאמין בו עתה בעידן אשר החושך יכסה ארץ – כן יזכה לעתיד שיאיר לו אור ה' במדריגה עליונה, וכל יחיד ויחיד הלוחם על אמונתו כהיום לחזקה ולהבריקה, הרי לוחם הוא במלחמה שמעולם לא היה כמותה, מלחמה בשער החמישים של הטומאה, שלא לחמו עליה אף לא התנאים והאמוראים וכל חכמי הדורות, ועיני כל הדורות נשואות אלינו ומצפות לנצחוננו במלחמה זו המכרעת לתיקון עולם במלכות שדי, ולכן סיים רשב"י: ואשריו של מי שיזדמן באותו זמן באמונה. והוא המבואר בדברי החפץ חיים בספרו "מחנה ישראל" שער אחרון פ"ג: "שכל מדריגות הבני אדם לעתיד תהא כפי מדריגת אמונתם בגלות".
ויסוד דבריו מהגמרא בסוטה מ"ח: אמר רבי אליעזר הגדול: מפני מה מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא? מפני קטנות אמונה שהיתה בהם, כהא דאמר רבי אלעזר: מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. והטעם, היות ותכלית ה"לעתיד לבוא" הוא שלימות הדעת בידיעתו יתברך שהיא שלימות האמונה – כל אחד יזכה כפי בחינת התעצמותו קודם הגאולה, וכל אחד כפי שישתלם בזה עתה בגלות – כן ישתלם שולחנו לעתיד לבוא, נאריך עוד בפרט זה הרבה בפרקים הבאים.
יז. נסיונות העוני מהקשים שבנסיונות האמונה
ועוד מוסיף והולך נסיונות האמונה עלינו מפאת היסורים הרבים, ובפרט יסורי העניות, הנה רואים אנו שהעניות מתרבה בכמות ובאיכות, כי בעניות נמצא נסיון האמונה בתוקף גדול, שהרי עניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו למצוא היתרים רבים להתפשר בהם, אדם בהול על ממונו, וזה לצורך המבחן הגדול באמונה שיהא בסוף הימים להכשירנו לשלימות הדעת שהוא שלימות האמונה, שאי אפשר שנזכה לו מבלי שנתמודד בפיתוי שכנגדו, ונסיונות העוני הלא הם מהקשים שבנסיונות האמונה, וכמו שאמרו במדרש (שמו"ר לא, יא): "כל היסורים בכף מאזניים אחת ועניות בכף שניה מכרעת את כולם". והעומד בהם – לגיבור נוצח יחשב לנצח, והוא בעצם אות ומופת להתקרבות זמן הקץ בבירור והצירוף הנורא שמתהדק ביותר היום על עוסקי התורה לצרפם בצירוף נוקב וחד יותר מהעבר, ומסננת הבירור בימינו הינה עם חורים קטנים יותר מאשר פעם, ובנפה זו של היום כבר לא עוברים כאלו שעברו פעם, להיות שהקץ ממש הגיע לקיצו, והזוכים לו יצטרכו להצטרף ולהיברר כסולת נקיה ממש.
וכמו כן איתא ב"תיקוני זוהר" בהרבה מקומות והבאתים בארוכה בספרי "עקבתא דמשיחא". והא שבסוף הימים יעשו ישראל תשובה, ובהיות שיש בהם הרבה מחוייבי כריתות ומיתות בית דין, ימיר להם הקב"ה עונש זה בעונש העוני, שהעני חשוב כמת. והוא סימן נוסף שיש לנו להתעורר שהננו לקראת התיקון השלם, מה שמחייב לפשפש ולבדוק כל אחד את עצמו איזה כלים הכין לעצמו, וידע שבהתאם לכך יזכה לאור העתיד.
יח. עיקר נסיון האמונה הוא בעתות משבר
עיקר הסכנה למעוד באמונה הוא בעת משבר, שאז הראשון המזומן לחלץ את האדם ממשבר, הוא השטן ב"הצעותיו", ומפורסמים המה דברי הגר"ח שמולביץ זצ"ל לפתרון חידת העגל היאך עשו ישראל עגל ביום הארבעים לקבלת התורה, ותשובתו להיותם בעת משבר, משה – נדמה הי' להם שמת, וכיון שחשבו כך דימה להם השטן מטתו של משה פורחת באויר, והחשיך להם העולם כמובא בחז"ל, ואז בזעזוע זה מיד בא השטן בהצעתו – עגל.
כשהאדם במשבר חושיו ועצביו חלשים, דעתו ואמונתו מתבלבלת ואז בנקל ליצר להכניעו בדרך של כביכול לחלצו ממצוקתו.
בדורנו – מצד אחד רבו עלינו המשברים ועתות המצוקה, ומאידך כמו כן רבו עלינו פתרונות השטן לחלצנו ממצוקתנו בדרך הטומאה, שהרי פתרונות הסט"א בימינו בהישג יד ובנקל, כמה א"כ נדרש לנו חיזוק באמונה היום – שהמשברים מצויים ולעומתם פתרונות הסט"א מצויים בכל זוית ופינה לפרוק את עמל המשבר והמצוקה, רק חיזוק מתמיד יצילנו מידם.
קראנו ספרנו זה "נר לרגלי", ובו נאריך ונבאר יסודות ועיקרי האמונה להלכה ולמעשה בפירוט מפורט היאך לגשת עם האמונה לכל מגוון אירועי החיים, ובכך יאיר האדם נר לרגליו בחשכה שהננו בה היום לבל ימעדו רגליו בבורות והשיחין המצויים ללכוד כל מי אשר רק יסיח דעתו מעט משמירת האמונה בקרבו.
הקדמה – "צדיק" אמיתי
לא ביד כל אדם להיות "גדול" בתורה, אדם מגיע לגיל 30 – 40 – 50 ורואה ומביט על עשרות השנים שעברו עליו, ורואה שהברכה בתורה לא האירה לו כל-כך פנים כשאיפתו וציפיתו, קשה לו מאד לקוות עוד מלהיות אחד מגדולי הדור בתורה, וכמו כן קשה לו מלקוות שיהא פעם "גדול" בקדושה, "גדול" בפרישות, "גדול" בזהירות, "גדול" בזריזות, "גדול" בנקיות, "גדול" בטהרה, "גדול" בענוה, "גדול" ביראת חטא וכו' וכו'.
חלילה, אין כוונתנו לומר שאי אפשר הדבר, אפשר ואפשר, אלא שככל שנתבגר האדם הסיכוי לגדלותו בהנ"ל הולך ופוחת.
ומי לא היה חפץ לצאת "גדול" מן העולם?! מי מוכן לוותר על תואר שכזה?!
זאת ועוד, נתבונן האם לא השאיר הקדוש-ברוך-הוא לכל יהודי באשר הוא בנו של בורא העולם, הטומן בתוכו חלק אלוק ממעל, לצאת "גדול" בבחינה מסוימת, והלא תואר זה מתאים לכל יהודי באשר הוא להיותו בן מלך אשר אוצר בתוכו נשמה קדושה וטהורה – כאומרנו: "נשמה שנתת בי טהורה.. אתה נפחתה בי".
ובאומרנו "גדול", אין כוונתנו "גדול" בשביל ה"כותרות", אלא שבשמים יחשיבו אותו "גדול", והקדוש-ברוך-הוא יכבדהו כ"גדול".
ובכן הבה ונשמע כיצד יכול כל יהודי באשר הוא לצאת מן העולם כ"גדול", ולא רק "גדול", אלא "גדול" אמיתי, ורק הוא יקרא למעלה "גדול", כי דרגות הגדלות הנקבעות למעלה נמדדות אך ורק באופן שיבואר.
כתב החפץ-חיים זצוק"ל בספרו מחנה ישראל פ"ג:
"עוד צריך האדם לידע, שעיקר הטובה השלימה העתידה בימי הגאולה, יהיה מגיע לכל אחד כפי גדר האמונה וההתחזקות שהיה לו בהקדוש ברוך הוא בעת הגלות, שאם רפה ידו, אז חס וחלילה, מתבזבז על ידי זה שולחנו לעתיד לבוא, ואם היתה אמונתו שלמה בה', להתבונן תמיד בכל הענינים שארעו לו שבוודאי עושה הקב"ה עמו זה לטובה – יתרומם עבור זה מדרגתו מאד מאד לעתיד לבוא ויהא שולחנו שלם מכל טוב.
הראת לדעת, כי מהות הדרגה של "גדול" למעלה, נקבעת כפי טהרת האמונה שהיתה בלב האדם, וכמה שהיתה יותר מוחשית, עד כדי שיכל להגיב על מאורעות העולם שארעו עמו בסבר פנים יפות, מבלי להרהר אחר ההנהגה העליונה וכל שכן מבלי להטיח דברים כלפי מעלה, הוא הקדוש! הוא ה"גדול" האמיתי! וכל משך הדרגות שבינתיים כמו כן נקבעות כפי דרגתו בטוהר מדה זו של האמונה.
ונראה עוד כמה מאמרי חז"ל המבארים שגדולת האדם נקבעת כפי אמונתו.
א. מובא בילקוט איוב (רמז תתק"ח):
אמר רבי חנינא בר פפא, איוב, אילולי לא קרא תגר כשבאו עליו יסורים, כשם שאומרים עכשיו אלקי אברהם אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב כן היו אומרים אלקי איוב.
נתבונן, הרי האבות הקדושים היו במדרגה שאין לנו מושג בהם כלל, (עיין בדברינו בספר "בים דרך" בראשית מאמר ה' מענין גדולת האבות), כמה שנעריך בהשגתנו על גדלותם – אף לאפס קצה הידיעה בגדלותם לא נגיע, שהרי הרמב"ם (בספרו מורה נבוכים פנ"ג) מנה את הג' אבות ומשה רבנו כארבעה גדולי האומה שהיו מהיות עם ישראל לעם, והנה איוב לגודל יסוריו ונסיונותיו לו היה מושלם במידה זו של אמונה בהשגחה, והיה מקבל מאורעות חייו באמונה מבלי קריאת תגר היה זוכה להצטרף לג' האבות ולהכלל עמהם לנצח נצחים. היש לך דרגת "גדול" יותר מזה להחשב כרביעי לשלשת האבות הקדושים?!
הנה לך לראות כי דרגת הגדלות נקבעת כפי האמונה בהשגחה פרטית לראות הכל בהשגחה ולטובה.
ב. והנה מי הוא זה שכן זכה להיות רגל רביעי למרכבה העליונה? דוד המלך ע"ה, ודוקא מאותה סיבה שלא זכה לה איוב – זכה לה הוא לפי שנצטיין בה.
והנה לך דברי החיד"א (מתוק מדבש ט):
דוד המלך עם כל צדקותיו ודביקותו בה', ונידוד שנתו בלימוד התורה עדיין לא זכה להיות "רגל רביעי שבמרכבה", אלא בשעה ששמעי בן גירא חרפו וגידפו וקללו קללה נמרצת ועפרו בעפר, והוא הבליג ולא השיבו דבר, ואדרבא, אמר: "הניחו לו ויקלל, כי ה' אמר לו קלל"! ואז זכה למעלתו השלמה, ומי האיש אשר יודע זאת ולא יקרע סגור לבו לי"ב קרעים!
הרי שדוד המלך קבע את מדריגתו כרביעי לאבות, ומאותה מדה זו של אמונת ההשגחה – ה' אמר לו קלל שנצטיין בה, הנה לנו הוכחה שהקובע למדרגת "גדול" אמיתי הוא הדבק באמונת ההשגחה ולקבלה בסבר פנים יפות באמונה ובאהבה.
אכן בקש דוד להיות מכלל האבות בנוסחת אלקי אברהם וכו' ואלקי דוד, אלא שלזה לא זכה כמובא במדרש, אולם איוב לגודל נסיונותיו העצומים אף לזה היה זוכה אילו לא קרא תגר.
ג. הגמרא בסוטה (מח ע"ב): כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא – קטנות אמנה שהיתה בהם, ומהו קטנות אמונה? אומרת שם הגמרא כי הא דאמר רבי אלעזר: מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה.
נתבונן הרי דברים קל וחומר, ומה צדיק כזה שאינו מטיח דברים כלפי מעלה, אלא ששואל ודואג מה אוכל למחר כבר בזה מתבזבז שולחנו לעתיד, על אחת כמה וכמה באם צדיק זה מתרעם על חסרון מאכלו, ולבו זועף וזועם על חסרונותיו – שעל כך ביותר יתבזבז שולחנו.
והנה הגמרא איירי בצדיקים, צדיקים במעשים ובחסידות בתורה ועבודה, עם כל זה בהיות והקובע למדריגת "גדול" אמיתי לעולם הבא הוא דרגת האמונה בבורא, גורם להם חסרון במדה זו בזבוז שולחן, שהוא בוודאי צער והפסד נצחי. וכתב על כך הטעם בספר "שומר אמונים" מאמר "השגחה פרטית" פכ"ה וזה לשונו:
כי תכלית הבריאה שברא הקדוש-ברוך-הוא נשמה קדושה עליונה בגוף התחתון הזה השפל והאפל, בעולם המלא זוהמא, והקב"ה כביכול מסתיר פניו כביכול בהסתרות רבות מבני יעקב, והתכלית הוא כמבואר בספרי קודש כדי שנחפש את ה' ולגלות מסתריו, ולידע שבכל אלו ההסתרות שם מוסתר כבוד מלכותו יתברך שמו לעד. ע"כ
הרי שתכלית בריאת האדם בעולם הוא לגלות את אמיתות השגחתו יתברך בעולם, ולשקר את המקרים והטבעים ולהכחישם מתוך אמונת "אין עוד מלבדו".
וראיתי סיפור מופלא הקובע את המאמין כי כל הנעשה הוא בהשגחה ולטובה – להיות בגדר "צדיק אמיתי".
(כצאת השמש בגבורתו עמוד קפח):
מעשה ואדם אחד דיבר רעות על אחד מתלמידי ישיבת "כנסת ישראל" בסלבודקה, ובזה קילקל לו שידוך מאושר שהוצע לו. בגלל ביטול הצעת השידוך נגרם לאותו תלמיד סיבוכים רבים, גייסוהו לצבא הרוסי, ועברו עליו שם הרפתקאות קשות וסבל רב. לאחר כמה שנים פישפש במעשיו אותו מוציא דיבה, והתחרט על צעדיו הרעים, אך לא מצא עוז בנפשו ללכת ולגלות לאותו נפגע מה שהוא עולל לו ולבקש את סליחתו. לכן כתב ל"סבא מסלבודקא" רבי נתן צבי פינקל מכתב, שם התוודה שהוא האשם בביטול השידוך, וביקש אותו שיגלה את הדבר לאותו תלמיד וישפיע עליו שיסלח וימחול לו על מעשהו האכזרי.
רבי נתן צבי נכנס בדברים עם אותו תלמיד וגישש את המצב, עד שגילה לו את דברי המכתב. הלה בעוז גבורתו הנפשית מיד הצהיר לפני רבו, שהוא מוחל לפוגע בו במחילה גמורה. רבי נתן צבי שחשדו אולי הדברים נאמרים מהשפה ולחוץ, שאל אותו שוב אם אין לו בלבו פנימה איזה טינא על משמיצו. אך הלה המשיך ואישר לו שאיננו מרגיש בלבו שום קפידא ותרעומת, וכי מאת ה' היתה זאת, וכל מה דעבד רחמנא לטב עבד. מיד נפל עליו רבי נתן צבי מרוב התרגשות, והעתיר לו נשיקות חמות, וקרא עליו שהוא "צדיק אמיתי", והעמידו למופת בפני חבריו.
ובכן יתבונן כל אחד, האם לא כדאי להחשב "צדיק אמיתי", האם לא כדאי להיפטר מן העולם בתואר "צדיק אמיתי", וזאת כאשר לוקח לו האדם כאומנות את מלאכת השתיקה שאינה יכולה להתבצע אלא באמצעות האמונה, להיותו מייחס כל מקריו וארועיו לבורא בלבד. ויושב בדד ושותק לפני בוראו, וכמאמר הגמרא (ברכות ס"ב ע"א): היכי דמי קבלת יסורים: "שתיקותא ומבעי רחמי".
לאור האמור אשר ניתן לכל יהודי להיקבע כגדול והוא ע"פ אמונתו, עלינו להשקיע מחשבה והתבוננות בכמה עיונים במידה זו של האמונה, ואלו הן:
א. מדוע דרגת האמונה היא הקובעת את מדריגת "הגדול" האמיתי יותר מכל מודד אחר.
ב. ועוד עלינו להבין מדוע יתכן והיאך "גדול" שכזה להיות נחלת כל יחיד ויחיד.
ג. ועוד עלינו לחקור בדעתנו הלכה למעשה מה הם כללי האמונה.
ד. היאך עלינו לנהוג במגוון הרב לאין ספור של אירועי העולם על פי האמונה, כדי להחשב באמת "גדול" אמיתי.
ה. מה הם דרכי קנית האמונה.
על אלה, ועל עוד רבים המסתעפים מאלה בבירור מידה זו של האמונה יבואר בספר זה בס"ד.