היאך יובן ענין תמוה זה שעינינו רואות שישנם אנשים החוזרים בתשובה ומשתכנעים לשמירת תורה ומצוות, וישנם עקשנים ששום שכנוע בעולם לא מועיל להם?
עלינו לדעת דלעולם אין השכנוע מחזיר בתשובה, דאם יש כח בשכנוע אם כן שאלתך בעוצמתה מדוע שכנוע לחלקם מועיל ולחלקם אינו מועיל.
אמר פעם הסטייפלר זצוק"ל, המחזיר בתשובה הוא זכויותיו של האדם או זכות אבותיו, המה שעומדים לו לזכותו, והלא המה המלאכים שנבראים ממעשה טוב שעשהו במסירות נפש, או זכות אבותיו, כאמור, שאין להם מנוחה מצאצא זה שמביישם ומצערם, ומחמת צדקותם מתקבלות תפילתם לבורא שיחזיר צאצאיהם בתשובה.
ולכך צריך זה המזכה את הרבים לדעת שעסקו עם נשמות שיתכן וכל אחד מהם הינה בעלת זכות תשובה מהסיבה שהזכרנו, ועליו להתיחס לקרב כל נפש ונפש, כי יתכן ונפש זו התקבלה זכותה לתשובה, ונזדמנה אליך להורותה הדרך, אזי אחריות גדולה היא לעזור להם לבל ידחו ח"ו.
כי זהו הבטחת הבורא: "והשלחתי רעב בארץ… כי אם לשמוע דבר ה"', שזהו מעשה הבורא להשליח רעב וצמאון לנפשות ישראל לרצות בקיום התורה, וללא מעשה הבורא זה לשלוח הוא בעצמו – לזוכים לכך רעב וצמא לשמוע דבר ה', לא יוכל לעשותו שום אדם, ומזכי הרבים עבודתם אינה אלא לספק מים ומזון – הדרכה בתורה ומצוות, לאותם רעבים וצמאים שיצר אצלם הבורא רעב וצמאון לשמוע דברו.
והעובדא הינה מוחשית לאימות ענין זה, שהרי יש אחד שמשתכנע מיד לשוב, או אפילו ללא שכנוע – מעצמו בא לשמוע דבר ה', ויש אחר שכל שכנועים שבעולם לא יעזרו לו, הרי שהדבר תלוי בהשגחה עליונה.
וכמו ששמעתי פעם ממו"ר רבי משה צדקה שליט"א, דהיאך יתכן להצליח היום להחזיר בתשובה מה שלא הצליחו הנביאים בזמנו להחזיר את ישראל למוטב, אלא וודאי שהענין כאמור לעיל.
מה ערך ישנו לתשובה הנראית כחוכא ואטלולא אחר שהחוטא חוזר לחטא לאחר זמן קצר?
דע שישנו פיתול מפותל שמפתל ומלפת בו היצר את בני האדם מלהאמין בעוצמת התשובה.
לא לחינם הראנו הבורא את עוצמתה של תשובה; אם זה בשבועה, וכפי שנאמר ביחזקאל: "חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכו וחיה"; לא לחינם הראנו הקב"ה עוצמתה של תשובה באופן מבהיל רעיון, והוא המבואר בגמרא (ע"ז ד:): אמר רבי יוחנן אמר רשב"י: לא דוד ראוי לאותו החטא (בת שבע), ולא ישראל ראויים לאותו חטא (העגל), ולמה חטאו? להורות תשובה לרבים וליחיד. עיי"ש בגמ'.
וכתב רש"י שם שבאמת גבורים ושליטים ביצרם היו דוד ודור המדבר, אלא שבגזירת א-ל עליון השליט את יצרם עליהם כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה שלא יתיאשו מן התשובה.
והוא פלא, להכשיל את האישיות הדגולה ביותר בעם ישראל – משיח ה', דוד המלך, בחטא החמור ביותר – אשת איש. וכמו כן את מבחר הדורות – דור המדבר – דור מקבלי התורה, בחטא החמור ביותר – עבודה זרה, ומדוע? כדי להורות תשובה לבעלי תשובה.
הרי שידע הבורא את חולשה זו שתימצא בבני אדם בעוצמת התשובה, אחרת לא היה נזקק להישבע או להמחיש זאת בדוד המע"ה ובדור המדבר.
לבני אדם נראית התשובה כחוכא ואיטלולא, לחטוא ולשוב, לחטוא ולשוב ועוד פעם ועוד פעם. זו חולשתם של בני אדם, וחולשה זו היא המרחיקתם מלתקן עצמם, עלינו להאמין שהאדם חייב לשוב מיד לאחר חטאו, וזו זכותו שנהפכת לחובתו באם לא יעשה כן, שהרי השב לאחר חטאו ובאמת מתחרט וגודר גדרים וסייגים לבל ישוב לחטאו, זוהי תשובה המכפרת, ומה שיחטא לאחר מכן זהו חשבון חדש, שהרי אינו חוטא מראש גם כשאין יצרו תוקפו על מנת שסומך שישוב לאחר מכן, אלא חטאו מתוך שיצרו תוקפו לתאוה שקשה לו לעמוד בה, ואם כן אין זה גדר "אחטא ואשוב", ולכך תשובתו תשובה. ואם לא יעשה האדם מיד תשובה, יגדיל רעתו, "וכעבות העגלה חטאה" יהא חטאו, ויקשה עליו מאד לבסוף לשוב.
ששאלת מה הסימן לידע שתשובתי התקבלה לרצון לפני ה'?
דע, דאין לנו צורך לחפש סימנים על כך מאחר והלכות תשובה מבוארים ברמב"ם, ואם כן הנוהג בהם חייב להאמין שתשובתו התקבלה. גם אם לא יתגלה שום סימן על כך, ובפרט בדורנו דור של הסתר פנים.
ודע, כי רבים נאחזים בחולשה זו ליפול בקטנות אמונה ביכולת ועוצמת התשובה ויתמה ליבם היאך יש בכח התשובה להפוך את האדם מאמש שהיה שנאוי ומשוקץ וכו' והיום אהוב וקרוב נחמד וידיד כמבואר ברמב"ם הלכות תשובה פ"ז ה"ו.
ואם דוקא ירוץ לבך לידע סימן אם תשובתך התקבלה, יש לך לדעת באם ראית יסורים באים עליך לאחר התשובה דע שהנך מבושר כי תשובתך התקבלה, ועתה הנך בשלב השני שהוא היסורים הבאים לאחר השלב הראשון שהוא עצם התשובה.
וההסבר לכך: הרי אמרו חז"ל: עבר אדם על חייבי כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורים מכפרים. הרי ששלב ראשון הוא התשובה ויום הכיפורים, וגם המה לאחר שנתקבלו לרצון תולין עד שיבואו היסורים ויכפרו, הרי שהיסורים המה שלב מאוחר יותר ולאחר שנתקבלה התשובה ויוה"כ אז בא השלב של זיכוך ומירוק היסורים והוא מאחר שעבר החוטא שלב ראשון בהצלחה שהוא עצם התשובה.
לכן כמה צריך לשמוח הבעל תשובה ביסוריו ביודעו שעבר כבר את השלב הראשון בהצלחה.
ואומנם אין זה בהכרח שיתייסר הבעל תשובה דאומנם כן הוא בדרך כלל, אלא אם ראית מעטים ששבו בכל לבם ועם כל זה אינם מתיסרים, יתכן פעמים שתתקבל תשובתו של השב ולא יתיסר, וכגון כשמרבה בתורה או בחסד וכדומה, או חשבונות אחרים הידועים לו יתברך, אולם זה שמתיסר בוודאי מבושר הוא על תשובתו שהתקבלה.
סימן נוסף לשב לדעת שהתקבלה תשובתו, מובא בספר "נתיבות שלום" (ח"ב – "בין כסה לעשור" – עמ' קנ): והנה איתא בספה"ק שהמבחן ביד האדם לדעת אם נתקבלה תשובתו ושב באמת להשי"ת, הוא כשמרגיש בעצמו ששב להיות דבוק בהשי"ת ונסתלקו כל המסכים המבדילים בינו לבין השי"ת. ומרגיש עצמו קרוב לה', זהו סימן כי באמת חזר לשורשו, אך אם מרגיש הוא מרוחק, זהו סימן שעדיין לא בא על תיקונו, עיי"ש.
כיצד מתקן האדם בתשובת המשקל מחשבות והרהורים רעים שפגם בהם בעבר?
תיקון מחשבות אלו הוא בכך שלאחר שחזר האדם בתשובה, ונתנקתה מחשבתו למשך זמן מכל טינופי האי עלמא, והנה לאחר תקופה נקיה שוב נוחתים ונזכרים ונעלים כל אותם מחשבות טינופת בראשו, ומצטיירים במוחו ציורים מהעבר, וברור שהפעם זה לאונסו ולצערו – הוא עצמו תשובת המשקל על פגמי המחשבה שפגם פעם בהם, והענין הוא שכנגד מה שפעם הרהר בהרהורים מעין אלו ברצון ובתאוה, עתה עולים במוחו בצער ובתוגה, ובכך שמצטער מהם עתה לעומת מה שפעם התענג עליהם, וכמו כן בכך שמסיח הוא דעתו מהם לדברי תורה בזה גופא נתקנים אותם מחשבות של איסור. כך מבואר בספר "שומר אמונים".
לכן אל יצטער האדם בראותו שדוקא בזמני עליה וקדושה, עולים וצצים במוחו מחשבות טינופת והרהורי עבירה, ויש לו מכך צער גדול, אל יפול בעיניו בגלל זה, אלא ידע, שאדרבא, דוקא עתה שהוא כבר בשלב של תיקון, כי כבר עבר הוא את שלב החרטה ועזיבת החטא, ועתה הוא בשלבי תיקון לתקן חטאיו שמכבר, לכך עולים עתה בלבו הרהורים אלו כדי לבוא על תיקונם, כי גם המחשבה היא מציאות שצריכה תיקון, ולא כמו שחושבים העולם שהתשובה זה רק על מעשה, ולכל היותר על דיבור, ולא מבינים שפגם המחשבה והרהורי עבירה זהו עבירה גדולה כשלעצמה, וכמו שאמרו: "הרהורי עבירה קשין מעבירה", וכמו שכן הזהיר על כן הרמב"ם (בהלכות תשובה פ"ד) שלא כהטועים שעבירה היא רק כשיש בה מעשה, אלא כאמור הרהורים אלו יצרו מציאות של רע בעולם, לא פחות ממציאות של רע שיוצר מעשה העבירה, ומציאות זו נצרך למחקה, והוא כאמור, בכך שמעתה ישתחזרו אותן מחשבות בראשו, והפעם מתוך צער וחרטה, אזי בהיסח הדעת שמסיח דעתו מהם לד"ת נמחקים ונתקנים. ובפרט שהדבר בלתי נמנע מצד דברי הגמרא (ב"ב קסד ע"ב): הרהורי עבירה אין אדם ניצל מהם בכל יום, וזו ידיעה חשובה שהצילה הרבה מבני הנעורים ששבו מדרכם ונשברו מאותן מחשבות שהציקו להם ביותר, ובידיעה זו שבה רוחם אליהם, כי מבלי ידיעה זו יאשים האדם עצמו וירשיע עצמו, ויראה עצמו בכך מאוס ודחוי אצל בוראו וירפה ממלאכת שמים ח"ו.
כיצד נתן להסיח דעת מהרהורי עברה?
אין להשתולל ולקפץ על מנת לגרש את מחשבות האיסור, אלא להתיחס אליהם באדישות וברוגע, ולהסיט את המחשבה לדברי תורה, או בתפילה, להתעמק במילות התפילה, והכל מתוך רוגע, ולא להילחץ כי אז יתגברו ביותר, ובודאי שלא לשאת ולתת עם אותן מחשבות כשהמדובר במחשבות שנגד האמונה ולגרשם בדרך משא ומתן, כי המשא ומתן עמהם רק יסחוף למשא ומתן נוסף והמה מים מרים שאין להם סוף, וכשהאדם אינו מתיחס אליהם מרפים המה ממנו.
ועצה נוספת המועילה מאד, והוא מסירת מודעה בכל בוקר לבטל את אלו המחשבות שהמה נגד רצון ה' באמונה ובהרהורי עבירה, והוא נוסח המובא בסידורי הספרדים מקורו מ"הבן איש חי", הנקרא "מסירת מודעה וגילוי דעת".
ששאלת, זה עתה החילותם לחזר בתשובה וכן אשתך החלה לכסות ראשה, ואין בכחה לעמד בפני לעג המלגלגים, מה יש לומר לה לחזקה בענין זה?
עליכם להיצמד למדרש נפלא ומעודד (מדרש ויק"ר כז, ב,):
לעתיד, עתידה בת קול להיות מפוצצת בהרים ומכרזת כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו.
דהיינו עתידה לצאת בת קול ולהכריז: כל מי שהוכה בשבילי, כל מי שנתבזה בשבילי, כל מי שנפסד בשבילי – יבוא ויטול שכרו.
ובכן תתבונן אותה אשה, הרי לעתיד כשיקומו כל הנשמות לתחיה ויהיו נוכחים כולם נינות ונכדות עם סבתותיהן עד האמהות הקדושות, ובכן כשתכריז בת קול: "מי היא זו שנתבזתה בשבילי"?! וכי מי יקום, אותם האמהות הצדקניות שכסו ראשן בזמן שכל בני דורם או בני קהילתם היו מכסים ראשם?! וכי גבורה היתה בעת כזאת או באופן כזה לכסות ראש?! אדרבא, כדי בזיון וקצף נורא היה לזאת שהיתה מעיזה להלך בגילוי ראש, אם כן הלכזאת אשר הצטנעה בימים ההם יחשב שנתבזתה לכבוד ה'?! הלא הכבוד הוא לאשה שבמסירות נפש קבלה על עצמה להלך בדרך אמותינו הקדושות לאחר שקודם הורגלה היא והורגלו כל בני חברתה להכירה באופן אחר, ופתאום באה במסירות ובעוז דקדושה באופן הראוי המעורר גיחוך ולעג (שבאמיתיות נובע הוא מקנאה),לזו האשה יהא הכבוד האמיתי לעתיד, זו היא שתעמוד לעתיד בין כל אותן נשמות ותצביע לאמר: רבונו של עולם, אני היא שהתבזיתי בשבילך, אני היא שלעגו לי עד שפיכות דם ממש וקבלתי הכל לכבודך.
ואז כל אותן סבתותיה וכל אותן נשמות הנשים צדקניות יביטו עליה בעין של קנאה והתפארות, איזו גיבורה היתה זו! איזו אמיצה היתה זו לקדש שם שמים! ולפום צערא אגרא, ככל שהבזיונות והנסיונות קשים יותר כן תגדל מעלתה של המוסרת נפש.
וכן הוא לגבי כל אלו המתחזקים בתורה ובקדושה ושמירת העיניים והלשון, שלצערנו נתקיים בנו: "יראי ה' ימאסו", וכן "וסר מרע משתולל" ופעמים שאינם מקובלים אלו בחברתם ובמשפחתם, אולם ישימו לב לדברי מדרש זה ויחזק לבם.
מהו גדר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה?
כל האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אין הכוונה לאדם שיודע שמועילה תשובה ועכ"ז חוטא, דמי לא יודע שמועיל תשובה ועכ"ז גובר עליו יצרו וחוטא, הכי הוא גם בכלל אין מספיקין וכו', א"כ לא שבקת תשובה לשום בריה.
אלא הכוונה לאדם שכל אומץ נפשו לחטוא הוא רק מכל זה שיודע שיש תשובה, כלומר, חום יצרו בעבירה לא היה תקיף כל כך, ובאם היה רוצה יכול היה להתגבר על יצרו ועם מעט מאמץ היה מכניע את יצרו, אלא שנתרשל מלהתאמץ ואזר כח לחטוא רק מכח ידיעתו שבין כה מועיל תשובה, וידיעה זו היא ששכנעתו ושימשה לו כגיבוי לחטוא, ולולי ידיעה זו שעודדתו יתכן והיה מתאמץ ולא חוטא, זהו שאין מספיקין וכו', אולם זה החוטא מתוך שתקפו יצרו וקשה עליו היה לפרוש מהעבירה וחטא מחמת חוזק תאוותו, באופן זה בוודאי לא יחשב בגדר "אחטא ואשוב" בשביל הידיעה שיודע שמועילה תשובה כמבואר.
א"כ בודאי שרובא דעלמא אינם בגדר זה של "אחטא ואשוב", דמי משתכנע ונוטל גיבוי לחטוא רק מכח זה שיש תשובה ואילולי כן לא היה חוטא?!
מה הם מעכבי התשובה המונעים מהאדם מלשוב באמת, עד שיוכל לחיות בטעות כל ימיו מבלי להבחין כי חוטא הוא?
הרב מכתב מאליהו (ח"א עמ' 121) מבאר מספר עיכובים המונעים את התשובה באמת.
א. אין אדם רואה נגעי עצמו
שתחילת התשובה תלויה באמת, דהיינו שלא יסמא שוחד הרצון של האדם את טעויותיו, כי אין אדם רואה נגעי עצמו, והוא מפני ששוחד רצונו מצדיק לו את מעשיו ומחפה על מחדליו.
ועפ"ז מסביר הרב "מכתב מאליהו" את הפסוק: "נחפשה דרכינו ונחקורה", ואח"כ "ונשובה אל ה"', דהיינו כדי לשוב אל ה' חייב שיוקדם חיפוש וחקירה במומים והמחדלים מפני הרצון המחפה עליהם ומצדיקם.
ב. טומאת החטא
האדם בחטאו משרה רוח טומאה על עצמו בפנימיותו וסביבו, כן מבאר החיד"א (בספרו "נחל קדומים" פרשת "נצבים" על הפסוק "ושבת עד ה"א), והם המונעים מהאדם מלהתעורר לשוב, אחר שהמה אוטמים את הלב מלהבין את מחויבותיו כלפי הבורא. [ובמיוחד שכשחוטא בענייני קדושה ופוגם עיניו ולבו בהרהורי ומעשי עבירה].
ג. נעשה לו כהיתר
היות והעבירות של האדם חזרו ונשנו על עצמם, נעשו לו כהיתר למצוא להם היתרים, ולהתעלם מכל חסרון ופגם בהם ולהחשיבם כמעשים כשרים, ולפעמים אף יצדיק מעשיו הרעים ואת רשעותו יחשיב לצדקות ומצוה.
ד. גאוה, הבעל גאוה לעולם לא ישוב בתשובה, כי לבו בריא לו כאולם אחר שאין לו התענינות רק אחת – הוא עצמו, ואין אלקים כל מזימותיו.
מאחר והזכרנו לעיל עכובים שונים לתשובה, היאך בימינו חוזרים אלפים ורבבות בתשובה על אף שהיו לקויים בעכובים הנ"ל ואף ביותר גרוע מהם?
אכן לכאלה התשובה הינה בגדר "תחית המתים", והוא שאמרו חז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים, ואכן נעשה עמהם נס תחית המתים ממש, והוא מהבטחת הבורא שיזכו ישראל לשוב בתשובה כמבואר ברמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ה): "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן".
וכבר ביארנו במקו"א מה ששמענו בשם הסטייפלר זצוק"ל שהחוזרים בתשובה זוכים לזה או מכח מצוה גדולה שעשו ומכך נברא סניגור גדול המסנגר ותובע שישובו, או מכח שיש להם מדורות קודמים סבא צדיק או ירא אלקים המעורר רחמים על צאצאיו שישובו.