כיצד משתחררים מכבלי החרדה המתח והדאגה
עידן החרדה
האושר! מעט אושר בחיים… אולם בראש ובראשונה כיצד משתחררים מכבלי החרדה, המתח והדאגה, המכלים את האדם גופנית ונפשית.
– תקופתינו מכונה בשם – "עידן החרדה" – (AGA OF ANXIETY). חמשה מתוך ששה בני אנוש בחברה המודרנית נושאים בחובם מצוקה נפשית, בדרגה כל שהיא – מזהירים הסקרים. –
אין פלא שהאנושות חולה; הפלא הוא על אלה – המעט – שעדיין שומרים בצורה כל שהיא על בריאותם – מתריעים פיזיולוגים ואנשי מקצוע, בסכמם את מצב המתח והחרדה בו שקועה האנושות.
במחקר קליני שנעשה בשבדיה בחולי אולקוס נתגלה שקרוב לתשעים ושבעה אחוזים מבין חולי האולקוס גילו מצוקה נפשית בדרגה כל שהיא. למעלה מחמישים אחוזים מבין החולים גילו חוסר איזון נפשי כרוני. רק פחות משלושה אחוזים לא גילו קשר אמוציונלי כל שהוא כגורם למחלתם.
מפורסמת היא אימרתו, בהקשר, של ד"ר י. מונטגו:
"אינך מקבל אולקוס ממה שאתה אוכל; אתה מקבל אולקוס ממה שאוכל אותך…!"
עולם חולה ועצוב
ברור שלא מצוקה כלכלית ומטריאלית, לא מעמד חברתי וסוציאלי נחות מהוים את מוקד הבעיה. דוקא הארצות המפותחות והעשירות ביותר, בעלות רמת חיים גבוהה, בעלות שירותי בריאות ורווחה מפותחים – נמצאות במוקד הבעיה.
נמצאים עמנו סקרים בין לאומיים, מארגון הבריאות העולמי ומהמרכז למניעת התאבדויות שבהלסינקי. אין אנו חפצים להעמיס נתונים סטטיסטיים אל פתחם של דברים. הנתונים מצמררים. מדהימים. המאלף הוא, שדוקא הארצות העשירות והמפותחות ביותר מוליכות בראש בעקומות הבעיה.
כל עשרים ושבע דקות מתאבד אדם בארצות הברית, כעשרים ושנים אלף בני אנוש בשנה. אולם בארצות אירופה העשירות ביותר, כארצות הסקנדינביות, הנהנות מתנאי רוחה ורמת חיים מהגבוהים בעולם – שיעור ההתאבדויות בהן הוא כפול ויותר מאשר בארצות הברית. והמצב הולך ומחמיר, הולך ומתדרדר ללא הפסק.
רצון חיים – ומשמעות החיים!
במרקם הספר העלינו ראיונות אישיים וסיפורי חיים מאלפים של אנשים שגם במצבים הקשים ביותר, בתוך גיא חושך וצלמות – השכילו להציב סולמות עד שמי רום – ידעו גם ידעו לסחוט חיוך אמונה ובטחון על פיהם – עמדו והתמודדו – גם יכלו!
– "גם זו לטובה!" – "גם זו לטובה" – נחומקה… נשיר "גם זו לטובה" – לחש אב לילדו בתוך מצוקת המחסור והעוני, לאחר שהילד איבד את הפרוטות האחרונות להכנת צרכי השבת… (ראה להלן הסיפור "כוחו של ניצוץ")
הנה לפנינו כמה קטעים מסיפורו המאלף של יוסף מנדלביץ, מהנדס צעיר בן עשרים ושתים, שכל ארג חלומותיו קופד לפתע אל מאחורי סורג ובריח של הכלא הרוסי ומחנות הכפיה האימתניים. עשר שנים ושבעה חדשים עמד הוא הצעיר כנגד מנגנון אדיר של הק.ג.ב. הרוסי המנסה בכל הדרכים לשבור את רוחו –
– "אתה לא יכול לשער לך מה זה מנגנון של בית סוהר. – זה ממש כל הרע שבעולם כאילו הולך נגדך ודורס אותך…". עשר שנים ושבעה חדשים מתנסה הוא בנורא שבתלאות. להלן נעמוד נוכח עדותו של אסיר המתאר כיצד נראים אסירים לאחר ששה חדשים בטיפול של הבולשת הרוסית. והנה לפנינו תאור של מנדלביץ בצינוק בכלא צ'יסטפו, הנודע לשימצה, לאחר שמונה שנים תמימות של מאסר:
–
"…הימים היו ראשית מאי 1978". (מנדלביץ נאסר ב-1970). "היה יום שישי… התכוננתי לקבל את פני השבת בצינוק… המזון היחיד שהיה עמי היה מנת הלחם התפל הניתן אחת ליומים ליושבי הצינוק… חסכתי את הלחם לכבוד שבת… ערכתי את "השולחן"… פרשתי ממחטה לבנה, שהצלחתי להסתיר בי קפלי בגדי… קרעתי את הממחטה לשנים – ממחציתה האחת התקנתי כסוי לראשי וחציה השני שימש לי כמפית שבת לכסוי "החלה" – מנת לחם הגס והתפל… קבלתי את פני השבת בצינוק בהתרוממות רוח ופצחתי בזמירות שבת…
– מה אספר? היתה סיבה למסיבה. אותו יום נודע לי מפי מחלק הלחם לאסירים של הצינוק, כי חברי, אחרוני נידוני לניגרד, השתחררו עתה ממחנה הכפיה 36 באורל ובמחנה 19 במורדביה" –
– – –
– "קיבלתי פני השבת בצינוק בהתרוממות רוח…"
מנדלביץ חוגג איפוא שמחת שחרור חבריו מבית הכלא, בשעה שהוא נשאר לבדו, אחרון, בצינוק. מי שיודע טיבו של צינוק רוסי יוכל לשער כמה גבורת נפש צריך כדי לחגוג מסיבת שבת מעין זו בשמחת שחרור חברים וזאת לאחר שמנוה שנות בלוי בבתי הכלא.
– "דבר פשוט אין דבר שבעולם שכדאי לפחד ממנו… אין דבר שאי אפשר להתגבר עליו… כאשר השתחררתי מפחד זה שיקרה מה שיקרה…
– כי ידעתי שעלי לתלות את חיי על הדבר שהוא תמיד יהיה סמל בחיי – שהוא לא ישתנה ואני ידעתי שזה הקדוש ברוך הוא…!"
(ראה להלן סיפורו של מנדלביץ – "לחיות ללא פחד". מנדלביץ הואיל למסור תאור חי על נסיון חייו לקוראי הספר בהקלטה חיה מאלפת.)
זה לעומת זה
לעומתם, נוכל לראות אדם בשיא כושרו ובפסגת הצלחתו, משופע בחוסן כלכלי והזוכה לכבוד ולתהילה אין גבול – ועם זאת ממקד בנסיון חייו את הנברוזה הפסיכו-פתלוגית בכל חומרתה. לפנינו, לשם אילוסטרציה, כמה קטעים אוטוביוגרפיים של אחד מגדולי סופרי רוסיה:
…"וכל זה אירע לי בזמן שחיי היו לפי כל הנסיבות החיצוניות מה שקוראים חיים של אושר… רשאי הייתי לחשוב בלי כל הגזמה, ששמי יצא לתהילה בעולם… ולא זו אף זו, לא הייתי משוגע ולא חולה. אדרבה, עצמה גופניות ורוחנית היתה בי במידה שלעיתים רחוקות ראיתי כמוה בין בני גילי… ובכל זאת הגעתי לידי כך שלא יכולתי למצוא פשר הגיוני לפעולה כל שהיא בחיי… כל הוויתי השתוקקה לעזוב את החיים… לא ידעתי מה רצוני… מפחד הייתי מפני החיים… שואף הייתי לפנות להם עורף… כי הדבר ששימש תמיד משען לחיי נשבר בקרבי… לא נשאר לי דבר להאחז בו, כי מבחינה מוסרית נעצרו חיי… הצרה היא שאין כאן אפילו כלום מן המצחיק והתמים, אלא מן האכזרי והטפשי – פשוטו כמשמעו…"
אלו הם קטעים מוידויו האישי של ל.נ. טולסטוי, גדול סופרי רוסיה המתאר באריכות התנסות אישית של מצוקה נפשית בכל אימתה, בשעה שאלפי בני אדם עולם לרגל לחזות בסופר "המאושר" באחוזתו העשירה רחת הידים – יַסְנַיַה – פּוֹלְיַנַה. – "וכל זה אירע לי בזמן שחיי היו לפי כל הנסיבות החיצוניות מה שקוראים חיים של אושר… כי מבחינה מוסרית נעצרו חיי…!"
במבט הפסיכולוגיה – הצהרתו של ד"ר יונג
האם מסוגלת בכלל הדיסציפלינה המדעית לתת מענה החלטי לבעיות האדם למצוקותיו?
ראויים הם לציון הצהרותיו של אחד המיתולוגים הראשיים בפסיכולוגיה, ד"ר ג. קרל יונג, שקרא תגר כנגד היומרנות האנושית לפתור את בעיות נפש האדם:
"- מתודה אנושית אינה יכולה לעבד איזו שיטה או אמת סופית שתוכל לתת לחולה את שהוא זקוק לחייו – אמונה – תקווה – אהבה – והכרה… – זהו למעשה יותר ענינה של הדת, מאשר ענינו של הרופא…" (האדם המודרני בחיפוש אחר נפש)
ד"ר יונג נטש את הזרם הפרוידיסטי וקבע אסכולה משלו, אחת משלוש האסכולות הראשיות בפסיכוליגיה-פרויד, אדלר יונג. ניסוחו בהקשר הוא חד ונוקב:
– "מה זה תודעה?
– ומה זה נפש? – תשובה על כך היא מעבר למדע…"
היסוד המרכזי בשלמות האדם ובחוסנו הנפשי. יסוד האמונה…
מהו איפוא הגורם המרכזי בשלמות נפש האדם, בשמירת חוסנה ושלמותה, מההיבט הנסיוני, הפרגמטי, של הפסיכולגיה גופה?
מהו הגורם המכריע לבעיות הנפש, בערעור שווי משקלו הנפשי של האדם בנסיון המצטבר של הפסיכו-תרפיה?
ד"ר יונג מביא סיכום של פרקטיקה רפואית פסיכי-אטרית של שלושים שנות נסיון. דבריו מאלפים ביותר:
– "…אני חייב לציין את העובדות הבאות (כותב ד"ר יונג) "במשך שלושים הנשנים האחרונות, אנשים מכל ארצות התרבות באו לבקש את עזרתי, טיפלתי במאות חולים…
– אך בכל החולים, שהיו במחצית השניה של חייהם, מגיל שלושים וחמש ומעלה – לא היה אף אחד שבעייתו לא היתה בסופו של דבר בעיה של מציאת השקפת עולם דתית בחייו.!
– זה בטוח לומר שכל אחד מהם חלה משום שאיבד את אשר נותנת האמונה החיה בכל דור למאמיניה…
– ואף אחד מהם לא נתרפא ממש – אלא לאחר שרכש מחדש את בסיסו האמונתי…!"
דבריו של ד"ר יונג מאלפים ביותר וראויים לציון בניסוחם ההחלטי, שאינם שכיחים כלל בטרמינולוגיה ההיפוטטית של הפסיכולוגיה.
– אני חייב לציין… זה בטוח לומר שכל אחד מהם חלה… ואף אחד מהם לא נתרפא אלא לאחר שרכש את בסיסו האמונתי… אלו הם ניסוחים נוקבים שאינם מותירים מקום לספקולציות. אין הפסיכולוגיה, בכל הטרימונלוגיה המדעית שלה, רווחת במינוח פסקני וחד משמעי כגון אלה.
גאולת האדם – ממנו – מתוכו…
גם הפסיכולוגיה, ביסודה, מתווה איפוא, חץ ברור בכיוון הפתרון למצוקות האדם ולחוסנו הנפשי: אמונה – תקוה – אהבה – אמונת חיים. ומשמעות חיים. נמצא עמנו חומר מאלף בנושא. בהמשך, במצע הספר, העלינו מעט מן החומר. ראויה לציון בהקשר חוות דעתו המקצועית – הפסיכו-תרפית-המעוגנת בנסיונו האישי – נסיון חייו – של פרופסור וויליאם ג'יימס.
פרופסור וויליאם ג'יימס, מהמרצים הבכירים של אוניברסיטת הרוארד, בשלהי המאה התשע עשרה, הנחשב לאחר ממניחי היסוד של הפסיכולוגיה המעשית המודרנית – עבר משבר נפשי חמור. מרשימותיו, הנושאים אופי ביוגרפי, מצטיינת תמונת מצב חמורה ביותר:
– "סובל היה ממצבי דכאון נפשי שגרמו לו גם הפרעות בחוש הראיה…
"- היה מתנסה בעצמו בכל מערכת ההרגשים הבוקעים ונכנסים לתחום הנפש החולה – עד למרה שחורה והאלוצינאציות…"
– אך כוח הרצון החזק בקרבו עזר לו להתגבר על תחלואיו… כשתקף עליו הפחד מפני האין הגדול והמבעית שנפער לנגדו ביקש לו אחיזה בפסוקי תהילים…"
אלו הם מעט מהתיאורים הביוגרפיים המתארים את המצב החמור אליו נקלע. אין פלא שבמצעו הפסיכו-תרפי טבע את הנוסחה הבסיסית:
"תרופת התרופות כנגד הדאגה – היא האמונה…"
לפנינו אחד הסיכומים המאלפים:
"האדם הדתי האמיתי – אינו נתון לזעזועים ומלא שלוות נפש, ונכון בשקט לכל אשר ילד יום…! (the gospel of relaxation)
מן המקור
ההיסק הוא ברור וחד. שקוי הפלאים ממעיינות הישע של אם האמונות – היהדות!
"לא בדברים שמחוץ לנפש שוכן האושר… בלב האדם פנימה נשמעים צלילי העוגב של הטוב והיפה – בהכרה זו תלויה בריאות הנפש ובריאות הגוף…"!
אימרה קולעת זו – אשר יש המיחסים אותה להרמב"ם – מהוה תשתית יסוד במצע הספר. יעדו של הספר – בתכנו ובמסגרתו – להפגיש את הקורא עם אותו עוגב מופלא הטמון בנפש כל אחד ויחיד, להרעיד בו הנימים הטבעיים המופלאים הרקומים בין קפלי נפשו – נפש ונשמת היהדות – מתוכם עולה בריאות הנפש ובריאות הגוף… אל האושר האמיתי…
– "ניצוץ אחד עשוי לשרוף את כל הרע, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" – היה אומר האדמו"ר רבי חיים שלמה מקוידינוב זצוק"ל. אכן, תשבץ מלהיב של ניצוצות חיים מופלאים מאמת החיים של חכמי הנפש האמיתיים – פרוש לוחש, מנצנץ במרקם הספר, בתוך מצע עיוני ומעשי משולב בנסיון חיים אישי מאלף ומרתק, סיפורי חיים מאלפים של כיבוש החיים מתוך אמונה, אמונת חיים ודבקות חיים – מתוך מעיינות הישע שביהדות.
גאולה אמת… מוחלטת!
ספרים למכביר גודשים את השווקים המציעים פתרונות ונוסחות פלאים לגאול אדם האדם – ממצוקתיו – אולם ביסודם אינם אלא מקור אכזב – באשר העיקר חסר מן הספר – הנפש! הנפש האמיתית! מרכז הכובד של המאמץ אינו אלא ברבדים שוליים – שאינם יכולים לתת מענה לבעיות הקיום הפנימי, הקיום האמיתי של האדם.
קולע הוא המשל, בהקשר, של רבי יוסף דוב סולבייצ'יק זצוק"ל – משל לאדם שנכנס לביתו של כפרי וראה את הכפרי עורם על השולחן ערימת ספרים גדולה.
– הו, מה משכיל ומלומד צריך להיות בעל הבית כאשר נזקק הוא לכל כך הרבה ספרים – הגה האורח בהתפעלות.
להפתעתו נוכח שבעל הבית – הכפרי – ממשיך להוציא ספרים מארון הספרים ועורמם על ערימת הספרים, שהתנשאה לגובה רב.
– מפליא!
אולם, לבסוף ראה שהכפרי עלה על השולחן נעמד על ערימת הספרים הושיט ידו אל המדף האחרון – העליון – של ארון הספרים והוריד משם… חתיכת גבינה… חתיכה גבינה נוקשה שהיתה חבויה שם…
יהדות של שמחה – ושמחה של יהדות…
עשרה שמות נרדפים לשמחה נמצאים בתכנה של היהדות, באוצר לשונה במקרא:
– "בעשרה שמות נקראה השמחה – ואלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, צהלה וכו'". (אבות דרבי נתן, פרק לד-ט)
כותבי רשומות מציינים רבוי זה של בטויי השמחה, שאין לו אח וריע בלשונו אחרות, כסימן היכר יחודי לרוח העידוד, האופטימיות וההתאוששות, ליסוד השמחה שהיו למקור חייה של היהדות.
אכן, השמחה היא בטוי היהדות. שמחה של מצוה מהותה הפנימיות. נשמתה. השמחה מקפת את כל הליכות היחיד והכלל. לפנינו כמה מן הביטויים המאפיינים את רוח היהדות:
– ושימח את אשתו – ושמחתם לפני ה' אלוקיכם – והיית אך שמח – ושמחת בחגך – ושמחת אתה וביתך – אין עצבות לפני הקדוש ברוך הוא – הוי מקבל את כל האדם בשמחה – אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה… אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח…
–
אלו הם כמה מן הביטויים במקרא ובמדרשים שמתוכם אתה למד על מרכזיותה של השמחה בהויה היהודית, בכל הליכות חייה.
מאלף ביותר הוא המדרש הבא:
– "אמר ר' יוחנן: כיפה של חשבונות (בית מיוחד לחשוב בו חשבונות) היתה מחוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשוב הולך לשם.
– למה?
– שלא יחשוב בירושלים – וייצר (דהיינו, שלא יבוא לידי צער אם לא יעלה חשבונו יפה, ובירושלים אסור להצטער)
– לפי שנקראת "קרית מלך רב-משוש כל הארץ" (תהלים מח-ג) (מדרש רבה פרשת פקודי)
– והיינו, שעשו כיפה מיוחדת מחוץ לירושלים, וכל מי שעולה לרגל ומגיע לירושלים ורוצה לעשות חשבונותיו אל יעשה אותם בתוך העיר, שמא נמצא שהפסיד ויבוא להצטער, ובירושלים אסור להצטער כי נקראת "משוש" כל הארץ, כל נדנוד צער אסור בה…! ולשם כך בנו כיפה מיוחדת מחוץ לעיר שבאה להזכיר לכל מהלך בחוצות ירושלים לבטל כל נדנוד של צער…! הצער אסור הוא!
מאמר מאלף ביותר כתב בנושא הסבא מסלבודקא, רבי נתן צבי פנקל זצוק"ל, על הקשר בין היראה ובין השמחה ביהדות. המאמר הוא מופלא וראוי לעיון מדוקדק. אולם כאן, בהקשר, נצטט ממנו פסקת אחדות:
"…ומדוע היה כן? בשביל מה היתה צריכה להיות ירושלים שמחה כל כך?
– בשביל שירושלים היתה צריכה להיות קדושה לאלוקים! – מלאה תורה ויראת שמים! – ועל כן צריכה להיות מלאת חיים ועונג שאין דוגמתם, באשר כל פגימה בשמחה ובעונג, היא פגימה גם ביראת השם ובחיי התורה…!
…כל כך היה נדרש רגש השמחה בירושלים, עד שבשביל אי שביעות-רצון בלתי מורגש, כמעט, כזה של איזה איש היושב על ספר חשבונותיו והחשבון אינו יוצא לו כל כך כהוגן, בנו כיפה מיוחדת מחוץ לעיר… היה נחוץ להוציא מן העיר גם את נדנוד הצער הזה, למען תישאר בעיר אוירה של שמחה שלימה, שלא נפגמה במשהו…!
…וכי מה היא הוראת התורה בכלל – אם לא הקריאה לחיים? ומה דרישתה מן האדם אם לא – "ובחרת בחיים"!"
– – –
"ורבי עקיבא מצחק…"
אין יאוש… אין יאוש כלל! עליה מתוך הירידה… העליה גם מתוך העצבות, ואולי – דוקא מתוך העצבות… אלו הם המסרים החשובים היחודיים של היהדות. "כיתרון האור מן החושך" – דוקא מן החושך ממנו עולה האור. "המכסה שמים בעבים – המכין לארץ מטר (תהלים קמז-ח) – בתוך קדרות העבים – שם טמונה טיפת הגשם, טיפת הברכה המצמיחה" – אומר רבי צדוק הכהן מלובלין זצוק"ל. הקדרות יש והיא הכנה לטוב – לצמיחה מחודשת, רעננה של האדם. אין יאוש כלל – קוראה, לוחשת היהדות!
אכן, השמחה, התקוה, העידוד והאופטימיות לא נטשו את העם, לא נטשום מעולם – גם בימי מצוקה, רדיפות ועינויים. "ורבי עקיבא מצחק" – כסמל על במתי ההסטוריה ניצב חרות מבט האמונה הנצחי של רבי עקיבא, גם אל נוכח סרדיוטות של רומי המסרקים את בשרו במסרקות של ברזל, מקבל באהבה יחוד שמו של הקדוש ברוך הוא. צאצאיו בכל הדורות – מוסיפים שרטוטים להוטים לאותו חיוך הנצח. אין יד אמן שיכול לתאר פרופיל של אותו מבע פנים… עצם השמים לטוהר ועומק תהומות לא יוכל לתת לו מימד – "ורבי עקיבא מצחק…!"
רישומיו מונצחים בחרט הנצח של חזון הנביאים, בתוך הד ההויה … עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים – עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחללו! – כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגויים, השמיעו הללו ואמרו – הושע ה' את עמך, את שארית ישראל!
– הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ, בם עור ופסח הרה ויולדת – יחדיו קהל גדול ישובו הנה – בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים – בדרך ישר לא יכשלו בה, כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא – אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו, והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונים…!" (ירמי' לא)
– – –
"שתי לידות הן לאדם: אחת בעל כרחו ואחת מדעתו. – אחת על ידי אחרים ואחת על ידי עצמו. ראשונה לקתה בחבלי לידה. שניה בחבלי יצירה. ראשונה מאורע לשעתה – שניה – נמשכת כל ימי חייו של אדם. ראשונה – עיקרה לידת גוף, שניה – כולה לידת נשמה. ראשונה – יציאתו מבטן אמו לאוויר העולם, שניה – התגלות מהותו על ידי תורה ומצוותיה. וכך אמרו חכמים: כל העושה תורה לאמיתה – מעלין עליו כאילו הוא עשה וברא את עצמו…! (תנחומא תבוא, א) …כל מעשה מצוה מדליק את פנסי הנפש, נותן לנפש בטוי בחיים. ומתן חיים – זה הוא מעשה בראשית של בריאה חדשה. כי בתתו בטוי בחיים למלוא מהות הנפש שבו, הוציא אז אדם חדש לעולם הביא עצמו מן העלם אל הגילוי, מסתר-חביון למרחב חיים. – נולד מחדש…!" [לחיות אל סף האושר]