בחרו עמוד
דע ידידי שגם זו גוון של עבודת ה', לעבוד אותו מבלי להרגיש. ה"שומר אמונים" מביא שר' זושא מאניפולי זיע"א היה אומר: מקווה אני שאזכה לעולם הבא, ואם אזכה זה לא מהימים היפים שלי כשהיו לי מוחין דגדלות ועבדתי את קוני בהשגות נפלאות, בעריבות וכיסופים, שעל כך מה יש לי לקבל שכר והלא זה עצמו עונג מעין עולם הבא. מקווה אני לעולם הבא, אומר ר' זושא, מעבודתי את קוני בתחילת עבודתי שאז הרגשתי טעם מר וקשה על כל תפילה שתהא בכוונה, או על כל לימוד תורה בהתמדה שהיה עולה לי בקושי רב עם הרבה עמל מפרך וקשה.

ודע, שהיום בדרך כלל זה מנת חלקם של בני הדור – דור עקבות משיחא, לעבוד את ה' דוקא מתוך כהות החושים והעדר הרגשות, כי דרך זו היא שנבחרה לנו מאת הבורא שבכך דוקא תיקונינו, והוא בזה שנוכיח את כנות אמונתנו ותמימותנו בבורא המוכחת בעיקר כאשר העבודה ללא "הרגשים".

וגם על העדר ההרגשים אפשר להעמיס את דברי "אבות דרבי נתן" – "פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער", כשאדם עובד ה' ולומד תורה מתוך קושי והעדר הרגשים – הינו בצער, ועבודתו זו קשה פי כמה, עבודה זו שווה ממאה פעמים שלא בצער.

אכן לבסוף נאמר: כל המקייים את התורה מעוני – מחוסר הרגשים ותשוקה, סופו לקיימה מעושר – עם עונג וערבות ומתיקות, אולם זהו שכרו לבסוף, אלא שמוכרח מתחילה, וכאמור בדורנו עיקר העבודה בזה הוא לאורך זמן, לעבוד דוקא מתוך העדר הרגשים, אלא אם כן ימסור נפשו ממש על העבודה בקדושה במותר, ובפרישות גדולה מהחומר ואז לעתים תכופות יותר יחוש רגש ועריבות.