א. תמונת מצב.
כשאדם צועד באופן סטנדרט ללא מעידות מדמה הוא לעצמו שהנה וכבר עקר הרע מקרבו, אין לו יותר להמשיך בגדרים וסייגים, אין לו יותר ליזהר יתר על המידה מעבירות שהיה רגיל בהם, וכמו כן אין לו יותר על מה להתפלל בזה הענין. אולם כְּשֶׁמּוֹעֵד יודע בדיוק את מקומו ומצבו, ויודע הוא שמה שעד עתה הצליח זה רק מכח הסיעתא דשמיא ועדיין הרע בתוכו ומסוכן הוא ליפול בחטא.
ב. מבחן כנות.
האדם נבחן על כנות תשובתו לבורא ודוקא כאשר נופל ומועד הוא מעבודתו. והטעם לכך, כי במה יוודע אפוא עוצם חרטתו על חטאו הלא בכך שהנו דוחק עצמו ליכנס שוב ואינו נרתע מדחיה זו שנדחה בנפילתו זהו סימן לאמיתיותו ולחוזק רצונו לשוב לבוראו, כי בכך מראה שחשוב לו מאד להתקרב לה', והעובדא שאף שלכאורה דוחפים אותו – אינו נרתע ואינו נחלש בדעתו, וחוזר בכל כוחו להתקרב שוב.
וכמו כן בכאן מצטיין הוא באמונה תמימה שמאמין הוא באבהות אביו שבשמים ואהבת ה' כלפיו, כי בכך שמגלה את חשקו לידבק באביו, ואף כשמעד חוזר שוב ושוב, אין זה אלא שאמונתו חזקה באהבת ה' אליו, ויודע הוא ששב הוא לידיו הנאמנות של הבורא, וזהו הרי שעשוע נפלא לבורא, כי רצון ה' שכמו שציוונו במצות "ואהבת את ה' אלקיך", כן ציוונו שנאמין ב"אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו".
ג. הנפילה מביאה להכנעה.
הנפילה מביאה להכנעה ומסירה את הגאוה – תועבת ה'. אדם המהלך בהצלחה בהתגברות על מידה או תאוה מסוימת בנקל יכול ליפול בגאוה על גודל יכולתו והצלחתו, ובכן עדיף לו להקב"ה הכנעתו של אדם זה ואף באמצעות חטא, יותר מהתמדת הצלחתו כאשר רצופה היא עם גאוה, והדברים מפורשים בספר חובת הלבבות, הבאנו דבריו לקמן בתשובה טו, אות ד'.
הילכך, כשיראה האדם בתועליות שבנפילה, זה שיתן לו להצדיק דין שמים עליו ולשוב לבורא שוב ושוב.