שמחה בעבודת השם
היאך נתן להסביר שהנה והאדם עובד את ה' מתאמץ, מודע הוא לכל הנזכר לעיל ועם כל זה אינו חש בשמחה כראוי?
סיבות רבות לכך ונמנה כמה מהם:
א. יש ועבודתו מלכתחילה מתוך "חיקוי" ורצון להתדמות או להתחרות עם בני גילו או אלו עם בעלי השאיפה כמותו, ואז אין לו שמחה וסיפוק בעמלו, אחר שחסר לו הרבה ב"לשמה".
והסימן לדעת האם עבודת האדם היא באמת או לשם חיקוי, באם נפשו קצרה בראותו חבריו משגשגים ועולים, זהו סימן שעבודתו עבודת תחרות, ואם שמח הוא בהצלחת חבריו, או לפחות אין נצבט לבו בקרבו כאשר חבירו עולים עליו זהו סימן שעמלו לשם שמים, מבחן זה הוא בכללות, אולם יתכנו הרבה מדרגות ביניים, וככל שתתרבה עבודת ה"לשמה" אצל האדם – כן תפתח קנאתו בחברו, וככל שימעט ה"לשמה" כן תיגדל הקנאה, ומדריגות רבות יתכנו בזה בין בני האדם.
ב. כמו כן יתכן ואין אדם שמח בעבודתו להיות שהפער בין שאיפותיו, ל"למעשה" הנו גדול מאד, ואינו נוהג באופן שלא יסתרו זה את זה, וכמו שביארנו לעיל שבעצם אין סתירה לגבי מידת השמחה בין התוצאות הדלות מצד אחד לבין השאיפות מצד שני.
ג. כאשר האדם מתאמץ מעל כוחו, וכגון במיעוט אכילה שינה ועוד, עד שכבר הנו במצב שעבודתו נמאסת בעיניו, ואינו שומר על "נועם" בעבודתו.
ד. מונה הוא רק את מחדליו וחסרונותיו, ואינו מונה את הצלחותיו וגבורותיו.
ה. העדר השמחה נובע כמו כן מגאוה, שהרי הגאה יאמר במחשבתו: לא די לי הישגים אשר הנני משיג, וצרה עינו באחרים המצליחים יותר ממנו, כי לדעתו – לו היה נאה ויאה להשיג את אשר הם משיגים ולא להם.
מה הן העצות המעשיות להשגת השמחה?
כמה עצות מעשיות ישנן, ונמנה מהם:
א. תורה
לימוד תורה משמח מאד, וככל שיתמיד וככל שיעמיק בתורה כן ימצא בה יותר טעם ועונג שיביאהו לשמחה אמיתית, ועצה טובה שבנוסף ללימודיו יהא גם לימוד עם הספק מסוים כמו דף יומי, הלכה יומית או משנה בקביעות יום יום, ובכך יתקבץ לו על-יד הרבה ידיעות שיביאוהו לידי סיפוק.
ב. חברה
לא להיות כנוס בתוך עצמו ושקוע בצרתו, אלא לצאת לחברה, לשוחח בדברי תורה, או ביתר עניני יראת שמים, לשמוע שיעורים עם חברים מקשיבים, ובפרט חבורה המתוועדת לשירה וזמרה והתחזקות – מועיל מאד לסלק העצבון.
ג. פעילות
בטלה מביאה לידי שעמום, להיות עסוק זוהי תרופה נפלאה, ובפרט בעסק שיש בו סיפוק, וכגון פעילות של ארגון שיעורי תורה, פעילות חסד, סיוע לזיכוי הרבים בשכר או בהתנדבות בארגון מסוים המזכה את הרבים, וכיוצא.
ד. שירי קודש
לשמוע שירי קודש ובפרט כאשר הוא מזמרים וחזנים יראי ה' מעורר מאד לשמחה.
ה. מצוה
לקחת מצוה אחת מסוימת באשר יחשוק, ולקבוע עצמו בה בקביעות, הנוהג כך מרגיש סיפוק בעצמו, כי רואה שיש לו משהו "שלם", וכמו עניית "אמן יהא שמיה רבא" בקול ובכוונה, או ביותר באם מקבל עליו הקפדה גם על יתר האמנים, וכדומה, חוץ מצד זה שעצם קביעותו במצוה יש בכוחה של אותה מצוה לשמחו, עוד גם יהא הוא מלא סיפוק על שיש בידו מצוה שלמה.
ו. דרך ארץ
יעסוק בעיסוק כל שהוא כדי שלא יהא בשעמום, ולכן אם אינו בר הכי ללמוד תורה יומם ולילה יעסוק באיזה מלאכה, שהיא המכבדת את בעליה, ומשרה על העוסק בה הרגשה של כבוד עצמי, שאינו בטלן או "לא יוצלח", והנו ממיישבי העולם, ובפרט כאמור בכך ניצול משעמום הגרוע מן הכל.
ז. תחושת הערכה
יפתח את תחושת ההערכה על כל פרט של מצוה שעושה, וכגון לאחר שלמד תורה, יאמר מילים אחדות: אשרי שזכיתי היום ללמוד… כמה זכויות נצטברו לי היום מכל מילה ומילה שלמדתי תורה… ולאחר התפילה יאמר: כמה זכויות נצטברו לי מעניית אמנים, קדיש וקדושה… וכיוצא, יעורר תחושת הערכה בקרבו על מצוה שעשה או תורה שלמד באותה שעה, והיא כמו כן עצה טובה למאד לעוררו בשעת מעשה לעשות המצוה, התפילה או הלימוד כראוי, כדי שיהא לו על מה לשמוח לאחר מעשה ולחוש בטוב ובסיפוק, כי אחר שהורגל למידה זו להעריך ולשמוח את זכיותיו, ולבטאת זאת במשפטים קצרים לאחר כל מעשה – יתעורר בשעת מעשה לעשותו כראוי, כי זכור יזכור רגילותו לתת הערכה ושבח לה' לאחר סיום המצוה על שזכה במצוה בתפילה ובתורה.
האם מן הראוי לשמח בחלקו בתורה ועבודת ה' או מן הנכון הוא אדרבא שלא לשמח בחלקו כדי שלא יסתפק ויתרשל מלהוסיף עוד?
יש לעובד ה' לשים לב לב' צדדים, מצד אחד לשאוף להגיע לגדולות – אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב (תנדב"א פכ"ה), והוא שיצילהו מהתרשלות וסיפוק שלילי, ומצד שני לשמוח ולהעריך כל מעשה וגבורה לימוד ותפילה שזכה זה עתה לעשות, והוא שיצילהו מעצבון ויאוש ויביאהו לשמוח בחלקו.
מי שאינו שמח במצוות שעושה, הרי זה נובע מגאוה, וכאילו ואומר הוא וכי זהו חלקי שניתן לי מן השמים… הלא לחלק זה אין ערך… לאיש אשר כמוני היה מן הראוי ליתן יותר…
ובכאן מפלת האדם, כי בזה שאינו שמח ומעריך במה שכן זכה, ועיניו ולבו רק במה שלא זכה הרי שלבסוף זה יניח עבודתו ולא יעשה גם מה שכן ביכולתו לעשות, וגם למה שזכה לעשות עד עתה גם מזה יפרוש, חלילה.
ומי שמנצל את שמחתו במצוות לסיפוק המביאו להתרשלות כמו כן טועה הוא, ולכן כנ"ל יש להביט ולעבוד מב' הצדדים.
מהו גדר התביעה עד כמה יתבע האדם מעצמו ביחס לשאיפותיו?
הכלל הוא תמיד תשאל את עצמך: מה יכול אני לעשות ועכ"ז איני עושה?! דהיינו, תביעתך מעצמך תהא כמה יש ביכולתי לעשות ועכ"ז איני עושה, ובזה אכן תבוא בתביעה על עצמך, כי היצר נותן לאדם לתבוע מעצמו מה שיכולים אחרים, ורואה הוא מה שאחרים משיגים ותובע מעצמו כמו כן מבלי להתבונן אם הוא בכלל בר יכולת וכישורים לכך או לא.
וכמו כן התביעה צריך שתהא לפי הענין של האדם בעת ההיא כפי יכולתו עתה לעשות ולפעול, ולא שיתבע עתה מעצמו מה שיכל פעם והיום אינו יכול בשום אופן. אלא יתבע מעצמו מה יכול אני לעשות עתה ואיני עושה, כי היצר מדמה לאדם שאין שווים כלום מעשיו, אחר שלדעתו אינו רואה ברכה ותוצאות כפי שחפץ ורוצה הוא לרצות.
וראה בזה דבריו הנפלאים של הרב "מכתב מאליהו" (ח"ה עמ' 264-265):
אם חושב אדם לעשות – מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו – זה אפיקורסות, לא עליך המלאכה לגמור, כי אי אפשר לאדם לגמור כלל. אדם נולד באמצע ענין ומסתלק באמצע ענין, ואין "גמירה" בגדר אדם כלל. ועל כן אין לו לחשוב חשבונות בעבודתו בעולמו כמה יבנה ויגמור ויתקן. המציב לו תכלית כזו – טועה, כי התכלית – עבודת ה', עמל – "נפש עמל עמלה לו" – וכל מעשה ומעשה בעבודת ה' הוא הוא התכלית. והיודע להעריך זאת הוא הצדיק והוא תמיד בשמחה, כמש"נ "ולישרי לב שמחה".
וזה ביאור מה שאמר רמ"מ מויטבסק זצ"ל ב"פרי הארץ" בענין מחשבות זרות בעת התפילה. הוא היה אומר ששורשן הוא מדמיון העלייה למעלה ממדרגתו, כי זה גורם שאינו שמח במצוות שהוא עושה בתוך מדרגתו, והעדר שמחה הוא הגורם למחשבות זרות. הענין של "שמח בחלקו" צריך להיות גם ברוחניות. לא שתחסר ח"ו השאיפה לעלות, אלא שיכיר גם כן את הערך והשמחה במה שהוא עושה עתה. כי התכלית שהוא חוצב לעצמו למעלה ממדרגתו לא יגיע אליה לעולם, וכשרואה זאת הוא נופל לחיצונים ונדחה לחוץ. אבל אם ישמח ויודה להשי"ת כמה שנותן לו הזכייה לעשות מצוות בכל רגע ורגע של עבודתו – וכמו שאומרים בכל ברכה "ברוך אתה ה"' לשון נוכח, שיש לו ברגע זה שהוא מודה לה' דבקות לעצמותו ית' – אז השמחה תשמור ערך פנימיות עבודתו ובזה כבר אין שייך ענין מחשבות זרות.
וכמו כן יש לראות שלא יקפוץ בבת אחת למעלה מכוחו למדריגות שאינן בכוחו, ויוכל לבדוק זאת באם חש הוא מיאוס ודחיה בעבודתו, ועבדותו שנואה עליו אזי ירפה וינחת למדריגה באופן שתונעם לו העבודה, כי חשוב מאד הוא לשמור על נעימות בעבודת ה'.
האם אפשר לרפא ע"י שמחה גם בעיות חמורות כדכאון חרדות וכיוצא?
בהחלט כן, וראה בספרנו זה בנושא: "חרדות ודמיונות שוא". ובכללות התשובה היא, לפי שהשמחה באה ע"י האמונה, שהמאמין בבורא ואמונתו בחוש יכול לצאת מכל פחדיו וחרדותיו דכאוניו ומתחיו, כי ע"י אמונה משליך הכל על ה', ומסלק מעל עצמו כל עול, והשלכת מצבו על ה' שיעזרהו זהו בטחון בה' המביא ל"שכר הבטחון" שהוא חסד ורחמים, וכנאמר: והבוטח בה' חסד יסובבנו, ובעיקר כשהוא שח את דאגתו לפני בוראו, ורגיל בכך, בזה כמין אבן נגולה מעל לבו, והארכנו בזה גם בספרנו "ישועת ישראל".
האם במצב של שמחה נתן לקים גם מצות התשובה הדורשת בכיה, ודוי, חרטה?
דע שיש תשובה מתוך שמחה, והיא גדולה מתשובה מתוך בכיה, וכגון בשבתות ומועדים – שהמה זמני שמחה ואז האדם בהתעלות הנפש, ושב לה' מתוך עריגה וכסופפין, ומתוך הודאה לה' על טובותיו מתמלא הוא בבושה גדולה היאך העז לחטוא לה', זוהי תשובה ברמה גדולה יותר, והיא בגדר העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, כך שתשובה מתוך שמחה והתרוממות הנפש בהחלט תיתכן לכפר עוון ולהתם חטאת יותר מבכיה וסיגופים שיתכן ויביאו לעצבות, והנה ראה שהשבת מכפרת עוון, וכמו דרשו "אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו" – אל תקרי מחללו אלא מחול לו, והוא כאמור תשובה מתוך התרוממות הנפש שמכרת את בוראה ובושה מחטאיה, וכן אמרו "מי שנעשה לו נס ואומר עליו שירה מוחלין לו על כל עוונותיו" והיינו כנ"ל שבשירה על נס מתרוממת הנפש ואז התשובה היא מתוך הכרה המביאה לבושה שמדריגת תשובה זו גבוהה ומביאה למחילת כל עוונותיו.