שיגרה וקהות חושים
העצה לצאת מהשגרה להמחיש בפעל מעשי
מובא בספר "ימי הרחמים והסליחות": בחדש זה מוסיפים להתחזק בעבודת ה', גם בדברים שאין רגילים בהם כל השנה. לעבדה זו ישנה השפעה גדולה כאשר מתחיל האדם בעשית תשובה, כיון שהוא יוצא מהשגרה המשתלטת וגורמת להמשיך בחיי היום יום בלא תשובה.
הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה רגיל לספר:
בימי מלחמת העולם השניה, כאשר החלו להגיע הידיעות על המעשים האיומים של הגרמנים הארורים ימ"ש כלפי היהודים, הגיעו למסקנה שצריך לברוח. אולם, למרות הידיעות האיומות, ולמרות ההחלטה לברח, השתלטה השגרה, והבריחה נדחתה שוב ושוב. עד שפעם אחת הוא הגיע למסקנה, שכל זמן שהצרך בבריחה לא יומחש, לא יעשה דבר. אזי נגש לארון, פזר את הדברים על המטות, הפך את הרהיטים, ורק אז, לאחר שהומחש דבר הבריחה, החלו בהכנות מעשיות לבריחה. וכפי הידוע, כמעט כל ישיבת מיר נצלה על ידי בריחתם לשנחאי.
למדנו מהאמור, שהשגרה כובלת את האדם גם בשעות חמורות כאלה, וההמחשה בצרך שבשנוי, היא זו שמעוררת. דוגמה נוספת: משפחה חזרה בתשובה. לאחר זמן ממשך של שכנוע, היתה כבר נכונות להתחיל לקיים תורה ומצוות, ובכל זאת, לא נעשה דבר עקב השגרה אשר השתלטה עליהם, עד אשר נעשה שנוי כל שהוא, והוא שהוציאם מהשגרה, ולאחריו בא ההמשך. על שנוי זה ספרה אם המשפחה:
"ערב אחד בא בעלי לעבודתו, כשהוא לבוש כפה. הכל צחקו לו, אך בשבילו זה היה משהו גדול. התחלנו לשמר קצת את השבת, לא לנסע, ולקראת ראש השנה תש"ל החלטנו לשמר שבת ממש, ולהכשיר את הכלים ואת המטבח כלו. קשה היה להכשיר את המטבח (אני אשה עובדת, ולשם כך נדרשים זמן רב ומרץ). (מתור ירחון בית יעקב, מס' 7 – 196)
ספור זה מלמד, שכאשר יוצאים מהשגרה, נתן לשנות את כל דרכי החיים.