פרק יד – הכעס
הסתירה הגמורה שסותר האדם את עצמו עם אמונתו הוא הכעס.
כתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ג): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", והסיבה לכך להיות הכועס מייחס כח מבלעדי ה' שאליו הוא מפנה את כעסו, ועצם זעמו וקצפו על הרע שנעשה עמו מורה שרואה הוא בסיבה שסבבה לו את הרעה כגורם בעל כח עצמי שיכל להרע לו, כי אחרת לא היה תולה בה את האשמה.
והנה למשל ראובן שהיה סבור ששמעון הרע לו, הזיקו הפסידו, ירד לחייו, והחל בשביל כך ראובן בפעולת תגמול נגד שמעון שהרע לו, והנה מתברר לו במהלך פעולת נקמתו שבעצם לא שמעון הוא זה שהרע לו אלא לוי, הלא מיד ובנקל תתקרר רוחו מלזעום על שמעון, ויסור בן רגע זעמו וקצפו משמעון אחר שהוברר לו שפשוט טעה, ושמעון כלל לא הוא זה שהרע לו.
המאמין השלם, גם כאשר ישנה סיבה שסיבבה את הרעה שקרתהו, וכגון הזיקו אדם, קללו, ביזהו וכיוצא, יודע הוא שבעצם עליו מיד להסב את הכתובת לבורא, ויודע הוא שטועה הוא באם יחשוב ששמעון שהרע לו הוא הסיבה לרעתו, רק בכך יהא בנקל לו להיגמל מהכעס והנקמה.
ובאם לאו, בשום אופן לא יוכל לכבוש כעסו וזעמו, וכי לב האדם לב אבן הוא שלא חלי ולא מרגיש את כאבו ובזיונו, ומדוע אם כן שישתוק? ולא רק שישתוק אלא עוד שיסיר כל הקפדה מלבו מאותו שהרע לו, היתכן?! הדרך היחידה לכך היא רק כאשר יתברר לו שיש לו טעות, ואותו זה שחשב הוא שהרע לו, בעצם לא זה הוא שהרע לו, רק אז יוכל להסיר זעמו וקצפו ממי שקצף עליו.
אמונתנו ביחוד ה' מחייבת להאמין שאין עוד מלבדו ואפס זולתו כפשוטו ממש, דהיינו, אכן הפושע והמזיק שהזיק לחבירו יבוא על עונשו, אולם זה מבחינת חשבונו של המזיק עם הבורא שגלגל חובה על ידו, אולם מבחינת הניזוק והמבויש והמופסד חייב שיהא חשבונו אחר לגמרי – "האלקים אמר לו קלל", זה לא הוא בכלל שהזיק לי, הקדוש-ברוך-הוא הסית אותו ושלחו עליי להזיקני, ואילו לא היה מגיע לי נזק לא היה ביכולת שום אדם להזיקני.
והנה כך נהג דוד המלך כשקללו שמעי בן גרא, וכך נהג יוסף עם אחיו, לאחר שזרקוהו לבור ומכרוהו לעבד וישב י"ב שנים בכלא בצער גדול, ומה היתה תגובתו: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים".
והנה לנו כאן חידוש גדול, שגם בנזק שניזוק אדם מבעל בחירה חייב להאמין שזו גזירה מן השמים, דהיינו לא מבעיא כאשר ניזוק האדם על ידי עצמו וכגון שעשה טעות מסוימת ובשבילה הפסיד, או דיבר דבר שלא במקום ובשביל כך הזיק לעצמו, או שנשבר לו חפץ, או שהפסיד בעסקיו וכיוצא שההפסד נגרם שלא על ידי בעלי בחירה שבודאי שיש לאדם לראות זאת גזירה מן השמים ולא לכעוס על הנהגת ה', אלא אף כאשר נזקו או הפסדו היה מבעל בחירה, וכאן יכול אדם לומר שבהיות והאדם הוא בעל בחירה, אם כן בבחירתו שלו הפרטית והרצונית הוא הזיק לי, אולם ראינו מדוד המלך ויוסף הצדיק שלא כן הדבר, אלא אף גם כאשר נעשה הנזק מבעל בחירה אזי מבחינת הניזוק יש לו לראות זאת כגזירת שמים.
ובאמת אין בזה סתירה, דאומנם המזיק הינו בעל בחירה, אולם הענין הוא כך, להקדוש-ברוך-הוא יש לו רשימה של "מופרעים" האוהבים וחפצים לעשות רע מתוך חפצם ובחירתם ברע, ואזי כאשר מגיע לאדם שיעשה לו רע, את מי ישלח הקדוש-ברוך-הוא להרע לו? איזה צדיק או ירא שמים?! בוודאי לא, אלא את מי מסית הקב"ה להרע לזה שנגזר עליו רע? הלא זה המופרע וחפץ ברע הגר בסביבתו או שיש לו מגע עמו, אותו ישלח ה' בו, שהוא ירע לו, ואז מסיתו הבורא להרע לו מאיזה סיבה שהיא שהבורא מסבבה בחכמתו, ואם כן הניזוק ניזוק כי כך נגזר עליו מן השמים, והמזיק שהזיק יבוא על עונשו כי חפצו במילא להרע, והוא מה שמובא בחז"ל: "מגלגלין חובה על ידי חייב".
כך שבעצם להסיר הכעס וההקפדה, הנקמה והנטירה, הוא רק באופן זה שיבין האדם פשוט אני טועה בכתובת! זה שאני חושב שהזיקני אני פשוט טועה בו, זה לא הוא!
לכן הכעס הוא עוון חמור מאד, כי האדם בכעסו מתכחש לעיקרי האמונה שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ומתכחש לעונשי שמים הנשלחים על בני האדם בהשגחה וחוטא הוא לראותם כמקרה, ולתלותם בסיבות ובכך שורט הוא שריטות רבות במשקפי ראיית האמת המחייבים להיות נקיים מכל שריטה, באופן שתהא הכרת האדם ברורה לראות את האמת כפי שהיא – "אין עוד מלבדו ואפס זולתו".
ולא ראיתי קטע מתאים לנושא שלנו יותר מאשר הובא בספר "בלבבי משכן אבנה", ובו מספר קטעים נפלאים בענין זה של כבישת הכעס שפתרונה היחיד הוא אך ורק על ידי האמונה.
לאחר שביררנו כיצד האדם משריש בקרבו את האמונה הפשוטה והטהורה בהנהגתו יתברך שמו, עתה נראה כיצד קביעות אמונה זו בלבו של האדם, צריכה להחליש את מדת כעסו. ובאמת שמידת הכעס הוא קנה מידה לאדם, שעל ידו ניתן לבדוק עד כמה קנה האדם את האמונה בהשגחתו הפרטית של הבורא יתברך שמו. שככל שקנה האדם את האמונה בהשגחתו יתברך שמו, כן הולך ונחלש כעסו של האדם. וככל שרחוק הוא האדם מן האמונה בהשגחתו יתברך שמו, כן גדל כעסו (כל זאת מלבד חילוקי הטבעים, שיש שקרובים לכעס בטבעם, ויש רחוקים, ואין כאן מקום להאריך). ולכך, אם האדם רוצה לבחון את עצמו, האם עבודתו עשתה פרי, והאמונה בהשגחתו יתברך שמו קנתה מסילות בלבו. אחת הבדיקות לזה, שיבדוק את מידת כעסו. והיה, אם לא תשתנה צורת תגובתו, והרי כעסו שווה עתה לעבר, הרי שלא קנה באמת את האמונה בהשגחתו יתברך שמו. אולם אם מידת כעסו הלכה ונחלשה, ידע, שכפי חולשת מדת הכעס, כן מידת קנית האמונה בהשגחתו יתברך שמו.
נקדים הקדמה קצרה, קודם שנבאר כיצד יתקן האדם את מידת כעסו על ידי השרשת האמונה בקרבו. יסוד מוסד הוא לכל צורת העבודה האמיתית, והוא. צורת העבודה בכלל, וצורת העבודה בפרט. במידת הכעס שבה אנו עסוקים עתה, הוא על ידי הכנסת הקדוש-ברוך-הוא לתמונה. כלומר, כל מהלך ומהלך של עבודה, תיקון הדבר והעמדתו על דרך היושר, צריך שיהיה על ידי הכנסת הקדוש-ברוך-הוא למהלך הדברים. "ואם אני כאן (כלומר הקדוש-ברוך-הוא) אזי הכל כאן". כלומר, אם נותנים ביטוי לקדוש-ברוך-הוא בצורה הנכונה בתוך מהלך הדברים, בהכרח שיותקן הדבר כראוי, כי כאשר הקדוש-ברוך-הוא נמצא באמת בפנימיות הדבר, בהכרח שאין שם רע וחוסר כלל, והדבר מתוקן ומושלם כראוי. נמצא כל עבודתו של האדם, להכניס את הקדוש-ברוך-הוא לדבר בצורה נכונה, ובאופן הנכון.
נעסוק עתה ונבאר את תיקונו של מידת הכעס, וכיצד מכניסים את הקדוש-ברוך-הוא במידת הכעס, ועל ידי זה נתקנת מדת הכעס.
מה מביא את האדם לידי כעס? הבחינה הראשונה והפשוטה היא, כל דבר שמנגד את רצונו של האדם, הוא מביאו לידי כעס. פעמים כעס קלוש מאד, שכמעט ולא מורגש בנפש בגילוי, ופעמים כעס חזק מאד, אשר יש לו גילוי מאד בלב, עד הכעס החזק והתקיף, שיש לו גילוי אפילו בחיצוניות, בפניו של האדם. בחינה נוספת שמביאה לידי כעס (היא נכללת בבחינה הראשונה, אלא שהיא יותר דייקנית ומפורטת). הוא כאשר פוגעים בכבודו של האדם, ומזלזלים בו, ודבר זה מכעיסו, וכל זאת, מפני שהוא סבור שמגיע לו כבוד, ונוטלים זאת ממנו.
באופן כללי, הדבר שמביא את האדם לידי כעס, מתחלק לב' אופנים. א. ביטול רצונו שנעשה שלא על ידי אדם, אלא על ידי דרכי הטבע. ב. ביטול רצונו שנעשה על ידי אדם, ניתן דוגמאות לדבר. אדם קם בבוקר, ונוסע, לפתע נעשה חור בגלגל, ואי אפשר לו לנסוע כרגע. מעשה זה לא נעשה בידי אדם, אלא זהו טבעו של גלגל שנשחק, עד אשר מתקלקל לחלוטין. מעשה זה יכול להביא את האדם לידי כעס, שהרי נתבטל רצונו להגיע למקום פלוני בשעה פלונית וכד'. אולם אין לו אדם שיוכל לכעוס עליו, שהרי מעשה זה לא נעשה בידי אדם כלל. אם כן, אם תשאל את האדם, על מי אתה כועס, על הגלגל? בודאי ישיב תשובה ניצחת, לא! אינני כועס על הגלגל, אלא על המצב בו אני נמצא, שמחשבותי ותוכניותי אינם עומדים במבחן המציאות. נמצא שלכאורה אין כעס מוגדר נגד מישהו (להלן יבואר שבאמת אינו כן).
והנה האופן השני הוא, כאשר דבר קורה לאדם על ידי אדם, כגון שפלוני שבר לו את חלון ביתו וכדומה. בסוג מן האופן הזה, הרי באופן טבעי יש כלפי מי להפנות את הכעס, והוא כלפי אדם מבורר, שהוא מהזיק. נמצא אם כן שיש ב' אופנים של כעס, א. כעס שאינו מבורר כלפי מי כועס, מפני שאין על מי לכעוס. ב. כעס כלפי האדם שהוא גרם לו לכעוס.
אולם באמת בפנימיות הדברים, לעולם כל מיני הכעס שווים הם, ונבאר את הדברים. כאשר האדם יבין את האמונה היטב במוחו, ויכירה היטב בלבו, אזי ישכיל ויבין, שבכל האופנים של כעס, מי שבאמת עשה את הפעולה שהביאתו לידי כעס, אינו אלא הבורא יתברך שמו.
נתבונן תחילה באופן הראשון של הכעס, ולאחר מכן בעזרת ה' באופן השני.
אדם קם בבוקר, נכנס למכונית, ונוסע, ולאחר כך הגלגל מתקלקל. אם כך הוא מהלך הדברים, כלומר, מעשיים סתמיים החסרים התבוננות אמיתית ומעמיקה, אזי באמת כאשר הגלגל מתקלקל, בטבעו של האדם שהכעס ישכון בלבו. אולם אם אדם חי בצורה נכונה, הרי צורת חייו היא כדלהלן. האדם נכנס למכונית בבוקר. ראשית, הוא מתבונן, מי נתן לי את המכונית? הקדוש-ברוך-הוא! מהיכן יש כח למכונית לנסוע? הקדוש-ברוך-הוא נתן ונותן לה כח לנסוע בכל רגע ממש מחדש (כפי שבואר לעיל, "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", בהווה.) כאשר זו השקפת האדם במוחו ולבו, אזי כאשר מכוניתו פוסקת מלנסוע מכל סיבה שהיא, הרי מחשבתו של האדם היא כך. מי נתן בה את הכח לנסוע עד עתה? הקדוש-ברוך-הוא! ומי נטל ממנה את הכח לנסוע מעתה? הקדוש-ברוך-הוא! נמצא שאם ח"ו אכעס על העדר היכולת לנסוע במכונית, פרושו שהנני כועס חס וחלילה על הקדוש-ברוך-הוא, שהרי הוא הוא שנטל ממני את האפשרות לנסוע עתה במכונית.
כאשר חיי האדם הם בסתמיות, והוא איננו זוכר במוחו – קל וחומר בלבו – שרק הקדוש-ברוך-הוא נותן בו את האפשרות הרגע לנסוע במכונית וכו' וכו', ואינו חש בכל דבר שרק הקדוש-ברוך-הוא המנהיגו ומוליכו בכל צעד ושעל, אזי בודאי כאשר יש לו תקלה בדרכו וכד', קשה מאד פתאום להתחיל מיד בפשיטות לחשוב על הקדוש-ברוך-הוא, ולזכור שרק הקדוש-ברוך-הוא מנהיגו. שהרי אף בשעה שקדמה לתקלה, זכירת הקדוש-ברוך-הוא לא היתה מרכז מחשבתו, ואזי כעסו מקבל נופך. אולם כאשר מחשבתו של האדם זוכרת בתמידיות שהכל מונהג ממנו יתברך שמו בהשגחה פרטית גמורה, אזי אף בשעה שדרכו נראית כאיננה צלחה, ויש לו מכשולים בדרכו, אזי גם אז יזכור במוחו ויחוש בלבו שרק הקדוש-ברוך-הוא הוא זה שהוליכו עד עתה, ואף מעתה רק הוא זה שמונע בדרכו, ולא שום גורם אחר. ואזי ישכיל ויבין שעצירה זו מידו יתברך שמו.
המעשה הזה כמעט ומפורש בתורה הקדושה. אין המדובר שם במכונית, אלא באתון. בלעם הולך לו לדרכו, והאתון רובצת לו ומונעת את דרכו. בלעם סבור לו שזו בחירתה של האתון למונעו בדרכו, אולם באמת זה איננו כן כלל. האתון איננה נעצרת מבחירתה, אלא על ידי המלאך, שלוחו של הקדוש-ברוך-הוא. כלומר, כל עצירתה ואי המשך הליכתה, הוא תוצאה ישירה ממנו יתברך שמו. אולם בלעם שלא השכיל זאת, על מי הוא כועס? על האתון! וכאשר השכיל והבין שזה ממנו יתברך שמו, הבין שאין על מי לכעוס. אילו ישכיל כן האדם בכל דרכיו, יבין שאין לכעוס על החפצים הגשמים, אלא הכל בכל מכל כל נעשה על ידו יתברך שמו. ישכיל, שאם כועס, כועס חס וחלילה כביכול על הקדוש-ברוך-הוא, וזה בודאי אין האדם רוצה בכך. ישכיל האדם ויבין שכל עסקו בחיים אינו אלא עם הבורא עולם בלבד, ויכון מבטו כלפי הקדוש-ברוך-הוא, ויזכור היטב עם מי כל עסקו. ולא יתן דעתו כלל על האמצעים הרבים, אלא רק יתן דעתו על העומד מאחרי הכל, הלא הוא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.
והנה כאשר השכיל האדם בדעתו ובלבו שכל מקרה ומקרה אינו אלא מאתו יתברך שמו ממש, עתה צריך שיתבונן בכך. האם מעשה זה של הקדוש-ברוך-הוא נובע מאהבתו של הקדוש-ברוך-הוא אליו, או חס וחלילה להיפך, משנאה? ברור הדבר, שהקדוש-ברוך-הוא אוהב את האדם מאד מאד, אהבה שהיא למעלה מגדרי אהבה של נברא, אהבה ששייכת במהותה רק אצל קל יחיד. הרי שבירר לו האדם, שמעשה זה נעשה על ידי הקדוש-ברוך-הוא, וסיבת עשית מעשה זה נובע מאהבתו של הקדוש-ברוך-הוא אליו. אם כן ברור הדבר, שמעשה זה שנובע מאהבה, אינו אלא מעשה ההטבה לאדם. ואף אם הדבר אינו נראה, ניכר, ונגלה לאדם, כיצד מעשה זה הוא הטבה לאדם, וכיצד נגלה האהבה שמניעה את הנעשה במעשה זה, מכל מקום על האדם להאמין ולהשכיל זאת במוחו ולחוש זאת בלבו, שמעשה זה נובע מעומק אהבת הקדוש-ברוך-הוא אליו. וכל כולו של מעשה זה, אינו אלא להיטיב עמו, אף שאינו משיג את מהות ההטבה. (והוא אשר הארכנו לעיל פ"ו בב' סעיפי האמונה הנדרשים והנחוצים לשלמות האמונה: א. הכל בהשגחה ב. הכל לטובה).
והנה כאשר השכיל האדם בדעתו ובלבו שכל מקרה ומקרה שנקרה בדרכו אינו אלא הטבה גמורה הנובעת מעומק אהבת הקדוש-ברוך-הוא אליו, אזי אין מקום לכעס כלל. מכיון שהכעס ענינו כאשר מישהו פוגע באדם, ומבקש רעתו, וכיוצא בזה. אולם אם כל כולו של המעשה הטבה גמורה, ואין בו מקום לרע כלל, ומניע המעשה עומק אהבת הבורא אליו, מה מקום לכעס יש כאן?
נסכם אם כן את הדברים. השלב הראשון, שהאדם צריך לידע ולחוש, שרק הקדוש-ברוך-הוא פועל כל פעולה. השלב השני, שהאדם צריך לידע ולחוש, שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותו עד למאוד. השלב השלישי, שהאדם צריך לידע ולחוש, שהקדוש-ברוך-הוא היחיד שיודע באמת מה טוב לו. ואם הביאו למקרה זה, בהכרח שלפי חכמתו האין סופית של הקדוש-ברוך-הוא, הוא יודע שזו דרך ההטבה הראויה לאדם זה בשעה זו.
פעמים היצר הרע משטה בו באדם, ומכניס בו הרהורים לאמר. הן אמת שזו הטבה גמורה, אולם מדוע הקדוש-ברוך-הוא לא מיטיב עמי בצורה אחרת, בצורה שגם אני אראה בעיני הגשמיות שזה טוב? צריך להאמין להשכיל ולהרגיש, שהכל גלוי וידוע לפניו יתברך שמו. ובחכמתו האין סופית, קבע הבורא, שזו דרך ההטבה היחידה הראויה עתה לאדם.
כאשר הפנים האדם את הדברים היטב בלבו, כל מקרה שיקרה בדרכו, ראשית איננו כועס. ונוסף על כך, שמח בו. כמו שאמרו חז"ל "שמחים ביסורים". שזה נובע מההכרה מי מביא את הפעולה, ומדוע הביא אותה עלי. וכאשר השכיל האדם, וחש את הדברים באמת בכל לבו, בהכרח שאין מקום לכעס, אלא לשמחה. כל זמן שהשמחה אינה ממלאה את לבו של האדם, וקל וחומר אם עדיין יש מקום לכעס בלבו, בהכרח שאמונתו עדיין איננה זכה ובהירה כל צרכה. זו עבודת האדם, להפנים את הדברים בלבו היטב. ראשית, על ידי התבוננות מרובה בדברים. ושנית, על ידי דיבורים רבים, לחזור ולשנן את הדברים בפיו, עוד פעם ועוד פעם. לומר לקדוש-ברוך-הוא: אני יודע שאתה עשית את פעולה פלונית, ואני יודע שאתה אוהב אותי, ואני יודע שפעולה זו היא הטבה גמורה, זכני שארגיש את הדברים. וכך יחזור האדם ויאמר את הדברים בפיו, אלפי פעמים, ואף יתר על כן, עד אשר יזכה לחוש את הדברים היטב בפנימיות לבבו.
אף אם נפל האדם, וכעס, לא יתפעל מכך. אלא יחזור וישריש בקרבו את האמונה כנ"ל, אלפי אלפי פעמים. הן לפני שבאו עליו מקרים בלתי נעימים, והן בשעת ביאת מקרים אלו. ויחזור וישריש הדברים בלבו, ללא הפוגה, וללא יאוש כלל מנפילות. וכאשר יתמיד בכך, על אף הכשלונות והנפילות, ולא התפעל מכך, בודאי יזכהו ה' יתברך שמו לקנות אמונה טהורה בלבבו.
עד עתה ביארנו כיצד לתקן את הכעס שבא על ידי מקרה וכדומה שאין יד האדם מעורבת בהם, עתה בעזרת ה' נדבר על כעס שבא בידי אדם, כלומר שהמוליד את הכעס הוא אדם. וכבר ביארנו שזו נקודה קשה יותר, כי כאשר אין יד אדם נוגעת בסיבת הכעס, ברור שאי אפשר לכעוס על האבן שנפל או על הגלגל שנתקלקל וכדומה, אלא משכיל האדם (אם זכה) שזה מידו יתברך שמו. אולם כאשר המניע לכעס הוא אדם, שם נראה לאדם, שכיון שחבירו בעל בחירה, הרי דבר זה אינו נגזר מאתו יתברך שמו, אלא תלוי בבחירתו של האדם, ואזי באופן טבעי, הוא נוטה לכעוס על חבירו שבבחירתו בחר להרע לו ולהזיק לו וכדומה.
ישנה עובדא ידועה שהיתה בבית דינו של ה"בית הלוי". פעם בא אדם לפני הבית הלוי עם שאלה בכשרות של בהמה, ופסק לו הבית לוי לאיסור. סבר הלה וקיבל את הדברים בנחת, על אף הנזק הכספי הגדול שנגרם לו מכך. לאחר זמן, בא אותו פלוני לפני הבית הלוי לדין תורה עם רעהו, ולאחר שפסק הבית הלוי את דינו של פלוני הנ"ל לחובה, ואת רעהו לזכות, רגז הלה עד למאד. שח ה"בית הלוי" ואמר, שאף שמשאלתו הראשונה ניזוק פלוני יותר מן שאלתו השניה, מכל מקום בראשונה לא היה על מי לכעוס, לא היה למי להתנגד, הבהמה איננה בר התנגדות לאדם. אולם במקרה השני, יש כאן אל מי להתנגד, לרעהו, ונוצר מכך יצר של מלחמה.
הרי לנו ב' נקודות, כאשר הכעס בא בגרימת אדם. א. נראה לאדם בשכלו שפלוני בחר להרע לו. ב. עצם כך שהעסק עם אדם, יש כבר יצר של מלחמה נגדו, מכח מידת הגאוה והכבוד. תיקון הדברים אינו אלא על ידי אמונה טהורה וצרופה. כאשר אדם חי באמונה אמיתית, לגביו אין נפקא מינה כלל מי הזיקו, אבן, מים, אדם, או כל דבר אחר. רק אי בהירות פנימית באמונה מולידה חילוקים וכעס.
[וכבר הוכחנו לעיל דגם גבי בעלי בחירה חייב האדם להאמין שהוא בהשגחה בלבד, והוא מיוסף שאמר לאחיו – "לא אתם שלחתם אותי כי האלקים", ומדוד המלך לגבי שמעי שקיללו קללה נמרצת, ועל כך הגיב דוד: "הניחו לו ויקלל – ה' אמר לו" וכעין זה עוד לקמן].
והנה מצינו בזוהר הקדוש משל מן הכלב שכאשר מכים את הכלב במקל, דרכו של הכלב לרוץ אחר המקל וללחום עמו. וזאת מחוסר הכרה שעיקר המכה אינה מן המקל, אלא ממי שאוחז את המקל. כן הדבר באמת לעולם, שכל האמצעים הרבים והמקרים הרבים והן בני אדם, הם אינם אלא בבחינת מקל בידו יתברך שמו. ועל האדם להבין מי המכה, המקל או הקדוש-ברוך-הוא. ופעם המקל מתראה בצורה של אבן, ופעם בצורה של מים, ופעם בצורה של אדם. אולם הצד השווה, שבכל האופנים יש רק כתובת אחת לכל ענין, והוא הקדוש-ברוך-הוא בלבד. אצל דוד המלך כתיב לגבי הקללה שקללהו, "ה' אמר לו קלל". זהו היסוד של האמונה, "ה' אמר לו קלל", ודומה לזה ה' אמר לו הכה, ה' אמר לו שבור, ה' אמר לו בייש. ואף שלא מצינו את הדוגמאות הללו מפורש בכתובים, די לחכם להבין ולקלוט את הנקודה מן "ה' אמר לו קלל", ולהבין שלעולם המהלך הוא ה' אמר ותו לא מידי.
צריך להבין את פנימיות צורת הבריאה. יש ב' אופנים כיצד אדם מביט על הבריאה. א. יש בבריאה דומם, צומח, חי, ומדבר. מבט זה, הוא המבט החיצוני, כי האדם מסתכל על חיצוניות הנברא, ב. "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם". אילו בידיעה זו לא היה כל צורך בה לעבודת האדם את קונו, לשם מה גילו לנו חז"ל ידיעה זו? כלל ברור הוא, כל ידע שסיבבה ההשגחה העליונה מאתו יתברך שמו שידע האדם דבר מה, בהכרח שנצרך לו לעבודת קונו ידע זה, וכן הוא הדבר לגבי אומרם, "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם". חז"ל אומרים ומגלים לנו צורת מבט חדש על הבריאה, לא להסתכל רק על דומם צומח חי ומדבר, שכל הבחינה על "משנברא העולם". אלא צריך לחיות בתוך המשנברא העולם, במהלך של "עד שלא נברא העולם". צורת הסתכלות זו, היא צורה פנימית לחיים. היא נותנת מבט פנימי אמיתי למהותם של הנבראים.
ביאור הדברים: כאשר האדם רואה את הדומם, צומח, חי, ומדבר, כדבר עצמי, במהלך של "משנברא העולם". אזי בכל אופן שהוא נפגש עמהם, הוא מתיחס אליהם כמציאות עצמית. ועל ידי זה למשל, הוא בא לידי כעס, מפני שפלוני עשה לו מעשה פלוני. אולם מי שבכל דבר רואה, את ה"עד שלא נברא עולם", אזי בכל דבר הוא מוצא את הקדוש-ברוך-הוא. הוא אינו רואה דומם עצמי, אלא את הקדוש-ברוך-הוא בקרבו. הוא אינו רואה צומח עצמי, אלא את הקדוש-ברוך-הוא בקרבו. וכן בחי ומדבר. ולכך לעולם אין לו עסק עצמי עם שום נברא, אלא עם הקדוש-ברוך-הוא. ולגביו כל דבר הוא כביכול לבוש לבורא עולם. והוא אינו מתעסק עם הלבוש, הנברא, אלא עם המולבש, עם הקדוש-ברוך-הוא. ולכך בכל דבר שנפעל, הוא אינו רואה אלא שהוא יתברך שמו פעל הדבר, ולא כל גורם אחר כלל וכלל. צורת חיים זו, היא משנה את כל צורת חייו של האדם. הוא יוצא מצורת חיים של חיצוניות, של נבראים, ודבק בצורת חיים פנימית, של בורא. ואין לו עסק ומשא ומתן בעולם כלל אלא עמו יתברך שמו. (זהו עומק מה שאמרו חז"ל באסתר, שכאשר אמרה "יבא המלך" נתכונה למלכו של עולם. כי זו היתה צורת חייה, שלעולם ראתה את הקדוש-ברוך-הוא בכל דבר, וכל עיסקה ודיבורה לא היה אלא עמו יתברך שמו).
יש להבין, הסתכלות זו, היא ההסתכלות הפנימית האמיתית על הברואים. כאשר מסתכלים על הנבראים כמציאות עצמית, הרי מורידים את ערכם, כי כל מעלת דבר, נמדד עד כמה יש אלוקות בקרבו, וזו כל מעלתו. שאר דברי המעלות המורגלות בעולם הזה, הם גדרי מעלות של עלמא דשקרא. אולם באמת מעלת כל דבר לפי גילוי האלקות שבקרבו. ולכך כאשר אדם רואה את הדומם צומח חי ומדבר, לפי מבט פנימי של האלוקות הטמון בקרבו, אזי הוא מעלה את מדרגת הנבראים כולם, ממדרגת נברא כפשוט, למדרגת נברא שדבוק באלוקות, ויש לאלוקות גילוי בקרבו. זו כל מעלת הנברא, עד כמה שדרכו משתקף ומתגלה האלוקות, הקדוש-ברוך-הוא.
כאשר אדם זוכה והוא מביט בצורה של "עד שלא נברא העולם", גם בתוך ה"משנברא העולם", אזי מכל דבר בבריאה, הוא יכול להתקרב ולהתדבק על ידו לקדוש ברוך הוא, והבריאה איננה מהווה חציצה בינו לבין קונו. וזאת על ידי שהאדם מפשיט את הצורה החיצונית, ומגלה את הקדוש-ברוך-הוא בקרב כל דבר. אזי, ראשית הוא לעולם לא מחובר למקרה הנבראים וכל מעשיהם, אלא הוא מכיר שלעולם אין יד של נברא באמצע, ועל ידי כך שולל את התחברותו לנבראים, מעשיהם, ותולדת מעשיהם. יתר על כן, על ידי הפשטת הצורה של הנבראים, וגילוי פנימיות הנבראים, שהוא הקדוש-ברוך-הוא, אזי ביד האדם להתחבר מכל דבר לקדוש ברוך הוא. הארכנו קצת בענין זה, כי הוא מיסודי היסודות של הבנת פנימיות החיים וההתקשרות לקדוש ברוך הוא.
כאשר זוכה האדם להשכיל ולהבין את הדברים, ולאחר מכן להפנימם אל תוך לבבו, אזי זוכה לקשר חזק ואמיץ לבורא עולם. כי אין דבר שמהווה מחיצה בינו לבין קונו. בכל דבר הוא מתקשר לפנימיותו, לקדוש ברוך הוא, ואזי צורת הדברים החיצונים איננה מהווה מחיצה לדבקותו בקונו. כלומר, אדם זה יכול להתקשר לקדוש ברוך הוא לא רק מן לימוד התורה וקיום המצוות בלבד, אלא הוא חי בבחינת "בכל דרכיך דעהו". ובכל דרכיו ממש, הוא יודע את הקדוש-ברוך-הוא (ידיעה מלשון חיבור והתדבקות כנודע), ומתחבר אליו. זו עבודתו של האדם, לשלול את כל מראה עיניו שרואים את החיצוניות, את הנבראים, ולדבק עצמו בכל עת ובכל שעה לנקודת הפנימיות של הכל, שהוא הקדוש-ברוך-הוא. בכלל קנין זה, בודאי יש הכרה ברורה במציאתו יתברך שמו, והשגחתו, כפי שבואר עד עתה. על ידי קנין צורת חיים זו, אדם יוצא מעולם של נפרדות, ודבק בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא "ה' אחד ושמו אחד", "יחידה ליחדך". תכלית וסוף מדרגה זו, היא דבקות גמורה בא"ס. וכל אחד ינסה לזכות בה עד כמה שביכולתו.
הבלימה הרוחנית
לכל מכונית ישנם בלמים. לשם מה? כדי לבלום ולעצור את המכונית בשעה הנחוצה. במכונית פועלים כוחות מנוגדים. המנוע – יש בכוחו להניע את המכונית, אך הבלמים – יש בכוחם לעצור אותה.
האדם הינו מכשיר נפלא, יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא. כוחות רבים לאין ספור פועלים בו. כוחות המניעים אותו לפעול, לנוע. אך מן ההכרח הוא, שיפעל בו גם הכח הבולם, העוצר אותו בעת הצורך.
אמרו בגמרא: אמר רבי אילעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה". בזכות אותם אנשים היודעים כי עת לחשות, יש קיום לכל העולם. ואימתי עת זו? – שעת מריבה. בשעת מריבה אין אנשים מוכנים לשתוק. והתוצאה היא השתלטות הכעס על האדם. מדוע כועסים אנשים על זולתם? התשובה מזעזעת ומחרידה, אבל אמיתית – חוסר אמונה גורם לכעס.
כאשר ניגש לאדם הכועס, ונאמר לו: אינך יהודי מאמין! הוא יזדעזע. האם משום שאני כועס על חברי שפגע בי, שהעליב אותי, שגרם לי נזק, אינני בכלל יהודי מאמין? וכי מה הקשר בין השנים?
אדם הכועס חושב שחבירו גרם לו רעה, אבל לאמיתו של דבר החבר הוא רק שליח מההשגחה העליונה, כדי שהאדם יקבל עלבון או נזק המגיע לו. ומה טעם לרגוז ולקצוף על שליח?! מכאן שהכועס חושב חס ושלום, שענינים מסוימים נחתכים על ידי בשר ודם, והרי זוהי כפירה!
הבולמים פיהם בשעת מריבה, חיים בהרגשה ומצהירים: כי רצון ה' הוא השולט והמנהיג. ולכן תגובתם במקרים כאלו היא השתיקה, כי הרי ה' אמר לו קלל!
בשפתנו הקדושה לשון הקודש, נקראת המילה "תיבה" מה לתיבה דפנות הסוגרים אותה, אך גם דלת לה לפתחה בשעת הצורך; אף המילה כן, היא אינה נהגית מהר כל כך, כי יש לה דפנות סביב לה השפתים והשיניים. כאשר מחליט האדם שהגיעה השעה לדבר, נפתחת הדלת והמילה נאמרת. כאשר מוטב לשתוק, שוב נדמית המילה כתיבה.
מה תיבת נח, שמרה והגנה על נח הצדיק מפני המבול, אף האוחז במידת השתיקה – שתיקתו מגינה עליו. המילים שלא נאמרו, למרות שרצה האדם מאד לאומרן, ומה עוד להשיב לחורפיו דבר, נעשות כתיבות הרבה להגן ולשמור עליו מכל פגע ומחלה גופנית ורוחנית כאחד! (מאורות :46 ח. סטיפנצקי). (כצאת השמש בגבורתו)