פרק יג – דרכים לקנית אמונת ההשגחה והבטחון
א. להבין את נחיצות בהירות האמונה
חובה להבין באופן ברור ומשכנע שהאמונה היא פסגת המעלות, ונצרכת היא להיות, מחודדת אצל האדם הן לחלק הסור מרע והן לחלק העשה טוב, שהרי מבלעדיה יטרד האדם מכל ה"עשה טוב" – מתורה ותפילה ולא יגיע לשום מעשה טוב כראוי, וכמו כן בחלק ה"סור מרע" – חיי הרחוק מאמונה – הינם חיי מרורים, חיים של כעס, קנאה, הקפדה, גאוה, גזל ואונאה, חיים של התרעמות וטרוניא, חוסר סיפוק, לקיחת החיים בקושי ובקוצר רוח, ובפרט לעת זקנה. ובפרט יש להתבונן במה שביארנו באריכות לעיל בתחילת הספר שהוא האפשרות היחידה לאדם בדורנו – דור עקבות משיחא – לצאת עם משהו מהעולם, זאת ראה חבקוק במידה זו כאפשרות יחידה להגיע למדריגת השלימות – צדיק, וכנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה", מי יוכל לתת אפשרות אחרת, ולכך מאן דדא ביה כלא ביה, לפי שממידה זו יבוא להכל, ולעיל בפרקים הקודמים הארכנו בזה הרבה לבאר על נחיצות מידה זו ובפרט בימינו, ולהבין שמבלעדי מידה זו אין לאדם שום סיכוי להגיע למדריגה כל שהיא, ובאם לא יתאמץ לקנותה בכל מחיר – ערום יצא וערום ישוב. פשוט, אין לו עם מה לבוא, וכמו שביארנו זאת לעיל באריכות, ואילו הבא עם אמונתו השלימה – לנצח נצחים תיקבע מדריגתו כאחד הצדיקים אשר בארץ.
ב. רצון
לאחר שהוברר מעלת ונחיצות השלימות במידה זו של אמונה ובטחון יש לרצות בכל לבו לקנותה, ולחזק את השאיפה והחשק לידבק במידה זו, וזאת בשינון הנחיצות והמעלה שבמידה זו, שאי אפשר מבלעדיה, בשכרה העצום ובתכליתה, ולהתלהב להשיגה, ולהתענג במחשבתו ובדמיונו היאך חי הוא עם מדה זו, כמה מאושרים חייו, כמה קרוב הוא לה', כמה עושה הוא נחת רוח לה' בבואו בזה על תכלית רצון ה' בבריאתו.
ג. החלטה
לאחר ההבנה בנחיצות מידה זו של האמונה והבטחון, ולאחר חיזוק הרצון וההתלהבות, יש לבוא למעשה – להחלטה. להחליט שאני הולך עם מידה זו בכל כוחי, מכיון שבמידה זו אני רואה את אפשרות הצלתי היחידה, ובאופן נחרץ להחליט שעל מדה זו אני משקיע את כל כוחי ומרצי. וכמה כדאי ושווה שישב האדם בכל יום כרבע שעה, ויתבונן על מעלת וצורך מידה זו של האמונה, ועד כמה היא תכליתית, כדי לחזק בכל יום את ההחלטה בלבו כדי שלא יצטנן מהתלהבותו ליתן את השקעתו בה בכל כוחו.
מספיק יקרה מידה זו של האמונה ששוה להשקיע בשבילה כל יום רבע שעה של מחשבה, להתבונן היאך הכל בידו יתברך ובהשגחתו והכל לטובה, ולקבל מחדש בכל יום החלטה ליישום מידה זו שתביאהו לטוב ונחת בב' עולמות.
ד. עיון
עיון נמרץ בסוגית אמונה ובטחון, בספרים העוסקים במדה זו, ובראשם ספר ה"חובות הלבבות" "שער הבטחון", ועוד בספר "אור יחזקאל" חלק "אמונה", מאמרי השגחה ומאמרי בטחון, ועוד בספר "המספיק לעובדי ה"' לרבי אברהם בן הרמב"ם, ועוד בספר "שומר אמונים" חלק א' מאמרי השגחה ובטחון, וכיוצא עוד מספרים המצוים בה בימינו בשפע.
העיון הנמרץ בספרים הנ"ל תועלתם שמלבד זה שבכך האדם עסוק באמונה, עוד מקנה לאדם ידע והדרכה היאך לילך במידה זו, ומקשר אותו בעבותות של חשק והתלהבות להלך במידה זו.
ה. שינון
להתרגל לדבר מהשגחתו הפרטית בכל עת, לומר מידי יום מספר פעמים: אני מאמין באמונה שלמה שכל הנעשה הוא בהשגחה פרטית, ואין שום מקרה בעולם כלל, וכל הנעשה עמי הוא הכל לטובה.
ובפוגשו חברים, במקום לדבר פטפוטי מילים, ידבר מענייני אמונה, ויהיה תמיד מוכן בראשו רעיונות בענייני אמונת ההשגחה לשננם, ולדבר בם בלכתו בדרך עם חבריו.
וכמו כן בספרים הנ"ל שהזכרנו ללמוד בהם – לא ילמדם פעם אחת בלבד, אלא ישננם לעצמו מספר פעמים, ולא ימאס ולא יקוץ, אחר שיבין שזו תכליתו בעולמו, והוא "הפרוייקט" שעליו לקחת על עצמו שהוא תכלית חייו, שרק עמו יש לו עם מה לבוא אל אביו כצדיק ומתוקן.
וכמו כן ישנן לעצמו שהינו נזקק לעזר ה' בכל פרטי עניניו ממש, ומבלי סיעתא דשמיא לא יוכל עשות דבר הקטן ביותר, והבעיה הפעוטה ביותר – מבלי סיעתא דשמיא תוכל להסתבך אצלו באופן שלא יוכל לצאת ממנה, ואילו עם סיעתא דשמיא יוכל לפתור בנקל גם את הבעיה הסבוכה ביותר. מבלי סיוע מהבורא גם קניה קטנה או לסדר איזשהו סידור פשוט באיזה משרד, יכול להסתבך שיצטרך האדם ללכת ולחזור, להתעכב, להתעצבן, ועם סיעתא דשמיא גם סידור שנצרך לו כמה שעות או עסקא וקניה מסובכת או משפט קשה ומסובך או חלילה ניתוח סבוך וסרוך יכולים כולם להסתדר מהר על הצד הטוב ביותר.
לכן חייב שישנן האדם לעצמו תמיד שנצרך הוא לעזר ה' בכל פרט ממש.
וכן קודם כל קניה או סידור ענין מסוים שהולך הוא לעשותו ישנן לעצמו, אני הולך עכשיו לקנות ולסדר ענייני, ואני מאמין שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואיני אלא משתדל אולם האלקים את אשר יחפוץ הוא יעשה, ויאמר זאת בפה מלא בכל פעם לפני קניה, לפני הליכתו, לפני דיבורו עם מי שנצרך הוא לבקש ממנו דבר.
ו. הלכה למעשה
ועתה הגענו לעיקר העבודה שהיא היישום למעשה את אמונתו בהשגחה.
והוא לראות בכל דבר שהוא בהשגחה, הן בדברים המאכזבים והן בדברים המשמחים.
יתרגל לשים לבו עד לפרטי פרטים לראותם שאינם במקרה אלא בהשגחה, וכגון מזגו לו כוס שתיה חמה ללא סוכר, ידע, זה בהשגחה שצריך אני לטרוח עתה ולשים לעצמי סוכר, קם בבוקר ואבד לו חפץ הנצרך לו זה עתה – יאמין שהוא בהשגחה ולטובה, ויקפוץ זעמו וקצפו וישמח בלבו על הנהגת ה' עמו, וכן על כל מאורע שיארע לו באותו יום, וכגון שהכעיסוהו במילה שלא במקומה, עלבון, ביקורת וכיוצא, ואז יאמר בפיו או בלבו "הכל בהשגחה והכל לטובה", וכן ירגיל עצמו על כל אירוע ואירוע, וכגון אם הופרעה שנתו מכל סיבה שהיא וכן על כל הפסד ממון, טרחה יתרה בתור או בסידור מסוים, טעות בדבור שלו שגרמה לו נזק או שנגרם נזק מחמת דיבורם של אחד מבני ביתו, וכיוצא, ירים עיניו ויאמר הכל בהשגחה והכל לטובה, אלא שיהא זה בצנעה שלא ישמעוהו ויראוהו בני האדם כדי שתהא עבודה זו פרטית ואישית, ולפחות בתחילת העבודה כדי שלא יקומו על עבודתו מפריעים למיניהם וד"ל.
וכאמור לעיל שבכל יום מכין הקדוש-ברוך-הוא לכל בני האדם מספר נסיונות ומבחנים לראות היש משכיל דורש את אלקים, ועיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם לראות תגובתם.
וידע ויאמין שלבסוף כל מבחניו יעברו מיון ובקורת וכפי תוצאות המבחנים כן תהא מדרגתו.
וכן ירגיל עצמו לקבל באמונת ההשגחה כל טובה וטובה שתבוא לו, ולא יתלה בכוחו או בחכמתו, וכגון ביום שמקבל פרנסתו, או כבוד כל שהוא, או רווח כל שהוא, או כל סיעתא דשמיא שרואה בעניניו וכגון שהלך לו מהר לסדר עניניו וכיוצא יאמין שהוא בהשגחה ושהתחסדו עמו מן השמים.
וזאת יש לדעת, כי "הרגל על כל דבר שלטון", ובכך שיתרגל על כל דבר לומר שהוא בהשגחה ולטובתו, יהפך לו זה להרגל, ויהא בנקל לו להכניע עצמו להתבטל לרצון ה' אחר שהרגיל עצמו בכך, והוחלט אצלו שכך תהא הנהגתו.
כך שבמשך הזמן העבודה תקל מעליו, ויתענג עליה, וירגיש אושר עצום בעבודתו, ובפרט כשידע שבזה תלוי כל תכליתו, וכי זו האפשרות היחידה שבהישג יד שנותרה לו להשתלם בה כראוי באופן מושלם.
ההרגל הוא חשוב מאד בעבודה זו, כי אז יהא רגיל על לשונו בכל מקרה להיות ב"היכון", ואפילו כאשר טרדתו מבעל בחירה, וכגון בא אדם וביזהו או הפסידו או אפילו בא סתם מישהו טרדן לדבר עמו בזמן שהוא אץ לדרכו, המשנן פרקי אמונה מיד רגיל הוא להיות זכור: זה עתה נשלח אלי טרדן זה או הפסד ואבידה זו – מן השמים, והכל בהשגחה ועלי לנהוג באיפוק ובהכנעה.
מקבל הוא טלפון בזמן שהוא לחוץ, מבין, זה עתה נשלח אלי זה לשיחה עמי בהשגחה פרטית מן השמים ועלי להתיחס ולהגיב כראוי לעבד הנאמן לאדונו. וכן כשנאבד לו משהו ובפרט בשעת לחץ, מתעכב הוא בתור ארוך, או שסתם נוצר עיכוב מאיזה סיבה, פקקים בדרך בנסיעה, ואפילו עיכוב קטן, וכמו שממהר הוא לאיזה מקום, והרמזורים מאותתים דוקא "אדום" – מה שמעכבהו במרוצתו, או שנתקע מכונית לפניו וכיוצא, כשרגיל האדם באמונת ההשגחה אינו צריך להפעיל בכל פעם את כל תורה זו מחדש, כבר מורגל הוא מיד לדעת מה תפקידו במקרה שכזה, כי רגיש הוא כבר לכך להשתיק ולחסום את מרדנותו בכל פעם שמתעוררת בקרבו התעוררות כעס, הקפדה, מתח, אכזבה וכיוצא, מיד רגיל הוא להיות זכור שהכל בהשגחה והכל לטובה.
ז. תפילה
יתפלל לה' על זה גופא שיזכה לאמונה, והוא עצה נפלאה שהציל הבעל-שם-טוב בעצה זו לצדיק גדול אחד כמובא ב"שומר אמונים", וראה ענין זה בהרחבה לעיל פרק י' אות ס.
ועוד ירבה בתפילה לה' בכל עת, בלשונו שלו ובשפתו הפשוטה והרהוטה שרגיל בה, ממש כדבר איש אל רעהו, ותפילה זו יכולה להיות בכל עת בלכתו בדרך ובסידור ענייניו תוך כדי סדורם, להתפלל לה' על כל פרט שנצרך הוא לעשות טרם עשותו שיהא בהצלחה, וכמו שאמרו חז"ל על יוסף הצדיק שהיה שם שמים שגור בפיו, ובזה "וירא אדוניו כי ה' עמו", והיה על כל שירות ושירות שמשרת לאדונו מתפלל שיהא זה בהצלחה ובנשיאת חן בעיני אדונו.
לכך קודם שהולך הוא לקנות דבר לביתו וכגון איזשהו רהיט, חליפה, משקפיים, כובע וכיוצא, יתפלל לה' שיכוונהו לקנות את מה שמתאים לו, כי מאמין הוא שאין שכלו יכול לעמוד לו כלל, ובנקל יכול לטעות באם ירצה ה' שיטעה, ולכן יבקש שיהא לו סיעתא דשמיא להצליח בקניתו.
ולא רק בקנית צרכים הנ"ל אלא גם בסידור דברים פשוטים יותר וכגון כשהולך למכולת, או לשוק או לקנות בגד פשוט כגרבים או חולצה ירגיל עצמו להתפלל שלא יהא תקלה ומכשול בקנייתו, וילך הקניה מהר ללא עיכובים שונים ומשונים וכיוצא.
ובפרט יש לעובד על אמונתו לחזקה בזמן שתלוי הוא בדעת אחרת, שאז בנקל עלול האדם להיכשל לתלות את הצלחתו בדעת השני, וכגון כשנצרך הוא למצוא חן בעיני זה שנצרך הוא לבקש ממנו דבר, יתפלל שיתן ה' את חינו בעיני כל רואיו ובעיני זה שרצונו לבקש ממנו עזרה וסיוע, ויאמר, מאמין אני שאיני עושה אלא השתדלות, אולם משליך אני את ההצלחה או להיפך על הליכות הגוזר, ואף שהאדם בעל בחירה להיטיב לי או שלא להיטיב לי, מאמין אני שאקבל הטובה אם נגזר עלי, ובאם לאו – לב מלכים ושרים ביד ה' למנוע מלהיטיב לי. ויתפלל שלא יהא לו שום כעס והקפדה על שום אדם במהלך סידור עניניו.
וכן כל יום לפני צאתו לעבודתו או לישיבתו יתפלל של יארע תקלה בינו לבין חבריו כיוצא כמו שניסחו לנו חז"ל ויאמר זאת בכוונה.
ובעצה זו שהיא התפילה, ראיתי להביא מספר קטעים נפלאים מספר "בלבבי משכן אבנה" הממחישים את חיזוק האמונה בדרך תפילה שיתפלל האדם על כל פרט ופרט ממש בשפתו שלו, ומתוך הבעת משאלת לבו בתמימות כאשר ידבר איש אל רעהו, והנה לך דבריו:
לאחר שזכה האדם, ואמונתו בקב"ה חזקה, והוא רואה וחש את הנהגתו יתברך שמו בכל דרכי חייו. עתה מן הראוי שיזכה להכנס לעולם של תפילה. כשכתבנו עולם של תפילה, דקדקנו בדברינו בדוקא לכתוב לשון של "עולם". וזאת מפני, שענין של תפילה זה אינו ענין של ג' תפילות ביום ותו לא, אלא על האדם להכנס לתוך עולם של תפילה. חיים עם תפילה, זהו חיים בעולם אחר לחלוטין. דוד המלך אמר "ואני תפילה". כלומר, שכל הלך נפשו במהלך של תפילה, הוא חי בעולם של תפילה. כאשר אדם חי בעולם של תפילה, הרי שלא עובר עליו פחות מכרבע שעה לערך שהוא אינו פונה במחשבתו או בפיו בתפילה לרבונו של עולם. הדבר הראשון שיש להבין, שהתפילה היא צורת חיים של אדם, ולא ענין פרטי לזמן מה ביום.
נבאר את הדברים: צורת חייו של היהודי האמיתי, הוא במהלך שכל כולו של היום הוא חי עם הקדוש-ברוך-הוא, תורה עם הקדוש-ברוך-הוא, מצוות עם הקדוש-ברוך-הוא, וכו' וכו'. הנקודה שמקשרת את האדם לאורך כל היום לקב"ה, שנותנת לחייו צורה של חיים בצוותא עם הקדוש-ברוך-הוא זהו תפילה. כלומר, התכלית הפנימית של התפילה, הוא להביא את האדם למהלך שכל חייו הוא בצוותא עם הקדוש-ברוך-הוא. כאשר מבינים שזוהי התכלית של התפילה, ברור הדבר שאין שייך שענין התפילה יהיה זמן מה ביום, כג' פעמים וכדומה ותו לא. שהרי אם כן נחסר עיקר תכלית התפילה, שהוא הקשר התמידי עם הקדוש-ברוך-הוא לאורך כל היום. ואם התפילה רק זמן מועט ביום, כיצד תפילה זו תיצור קשר לאורך כל היום? ברור הדבר, שמהלך התפילה מוכרח שיהיה לאורך כל היום כולו (כפי שיבואר להלן כיצד). ועל בחינה זו אמר דוד המלך ע"ה "ואני תפילה". כלומר, שכל כולו, הן מבחינת תפיסת הנפש, והן מבחינת זמן, כל כולו היה במהלך של תפילה.
נבאר את הדברים: אם האדם לאורך כל היום אינו זוכר את הקדוש-ברוך-הוא, כיצד יתכן שיפנה אליו בכל עת ובכל שעה? אם עצם זכירת הבורא נשכחת, קל וחומר שבתפילה לא עסקינן בה כלל. ולכך ברור הדבר, שראשית על האדם לזכור את הקדוש-ברוך-הוא לאורך כל היום, כפי שבואר לעיל בהרחבה. זאת ועוד, אף אם האדם זוכר את הקדוש-ברוך-הוא, אולם אינו זוכר בתמידיות שהכל מושגח מידו יתברך שמו, הכל בכל מכל כל, בכל עת ובכל שעה ממש ללא יוצא מן הכלל, מדוע שיפנה אליו לעזרה, הרי עתה הוא איננו זוכר וחש שהוא הכתובת היחידה שיכולה לעזור לו בכל ענין? ולכך ברור הדבר, שבשביל לחיות במהלך של "ואני תפילה", מוכרח שיקדם לכך זכירה תמידית שיש בורא לעולם, וזכירה תמידית שיש מנהיג לבירה, שהוא הבעל הבית היחיד לכל פרט ופרט.
כאשר האדם חי לאורך כל היום, במחשבה ובהרגשה שכל מעשיו, הצלחתו בהם וכן להפך חס וחלילה, תלוי רק בו יתברך שמו. הרי בכל דבר ודבר שהוא עושה, קודם לכך, ואף בשעת מעשה, מחשבתו או פיו ממללים תפילה לקב"ה שיצליח דרכו ומעשיו.
ניתן דוגמאות לדבר.
אדם ניגש להתפלל תפילת שחרית, הרי מנסיונות של ימים רבים, אנו יודעים עד כמה קשה לכוון בתפילה כראוי. מי יכול לעזור לאדם בכך? בודאי שמצד האדם, על האדם לנסות כפי כוחו לכוון עד כמה שביכולתו, אולם לולי עזרתו של הקדוש-ברוך-הוא, האדם אינו יכול להצליח כלל וכלל. וכבר אמרו חז"ל "בכל יום ויום יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וכו', ואלמלי הקדוש-ברוך-הוא עוזרו אינו יכול לו". הרי שהאדם מצד כוחותיו אינו יכול להצליח לכוון בתפילה. מי יכול לעזור לו בכך? רק הקדוש-ברוך-הוא! הרי אם האדם בר דעת, עליו לפנות לקב"ה לפני התפילה, ולבקש ממנו שיזכה להתפלל בכוונה ראויה. וכן אם בשעת התפילה קשה עליו עבודת התפילה, יעצור מעט ויתפלל (במחשבה או בפה לפי הענין) לקב"ה שיעזור לו שיוכל להמשיך ולכוון בתפילה כראוי.
דוגמא נוספת. אדם ניגש ללמוד את התורה הקדושה. על האדם להבין, שלולי עזרתו יתברך שמו, אי אפשר להשיג את אמיתות התורה הקדושה. התורה הקדושה היא למעלה מהשגת שכל אנושי, ונקראת בספרים הקדושים, "שכל נבדל". מפני שהוא נבדל ועליון מן שכלו של האדם. ולכך ברור הדבר, שאי אפשר בשכלו של האדם, שהינו שכל אנושי, להשכיל ולהבין את עומק פנימיות אמיתות תורתנו הקדושה. אם כן, כיון ששכלו של האדם אינו בר הכי להשכיל את עומק התורה הקדושה, כיצד יזכה האדם להשגת התורה הקדושה כראוי? דבר זה אפשרי רק על ידי סיעתא דשמיא ממנו יתברך שמו, "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". זו האפשרות היחידה שעל ידה יוכל האדם להשכיל ולהבין את אמיתות תורתנו הקדושה. ולכך כיון שהאדם מבין שאי אפשר לו בכוחות עצמו להשיג את התורה הקדושה, וכל האפשרות לכך רק על ידי עזרתו יתברך שמו, לכך מוטל על האדם לשפוך שיח לפניו יתברך שמו, מעומקא דליבא, בלשונו הוא, שיזכה להשכיל ולהשיג את אמיתות תורתנו הקדושה. דבר זה אמור הן לפני שמתחיל ללמוד, שעל האדם להתחנן לפניו יתברך שמו שיבין התורה הקדושה כראוי. והן תוך כדי לימוד, בכל קושיה או אי הבנה שהוא נתקל בה, על האדם לפנות באופן טבעי אליו יתברך שמו, ולבקש ממנו שיזכהו להבין הענין שבו עסוק עתה. כאשר האדם לומד באופן זה, הרי אף בשעה שעוסק בתורה, הוא מקושר להשי"ת, והרי תורתו ותפילתו כרוכים זה בזה. לולי זאת, כלומר אם האדם בשעה שלומד את התורה הקדושה הרי הוא שוכח לגמרי מהקדוש-ברוך-הוא מרוב העיון בה וכדומה, הרי חס וחלילה יוכל לבוא לידי סכנה, שאף בשעה שקם מן הספר, ישכח חס וחלילה את השם יתברך. ולכך הדרך הראויה לעסוק בתורה הקדושה בצורה שזכרנו לעיל, ועל ידי כך תורתו תהיה תורה שמקושרת ומקשרת את האדם לקונו, ולא חס וחלילה להיפך. דברים אלו אינם עומר הבא מן החדש, אלא זו היתה צורת לימודו של מרן החזון איש, כפי שמובא בתולדותיו, שבכל שעה שהיה נתקל בקושיה או באי הבנה, היה פונה לקרן זוית, ושם שפך את צקון לחשו לפניו יתברך שמו, שיזכהו להשכיל ולהבין את הענין לאשורו. וברור הדבר לכל משכיל, שאין צורך לפנות דוקא לקרן זוית לשם כן, וכל אחד ינהג לפי נפשו. ובודאי שאפשר לעשות כן גם לפני הספר, לפנות לקדוש ברוך הוא בפיו או במחשבתו (ענין תפילה במחשבה אי מהני הוא ענין עמוק ואין כאן מקום להאריך), ויבקש ממנו יתברך שמו שיעזרהו להשכיל את התורה הקדושה. (במאמר המוסגר, לבד מעסק התפילה תוך כדי הלימוד כנ"ל, שבכוחה לקשר את האדם לקונו. מן הראוי שהאדם בכל עת שזכה להבין תוספות וכדומה, בסוף כל ענין, יודה לקב"ה במילים קצרות. כגון, רבונו של עולם הנני מודה לך מאד שזיכית אותי להשכיל ולהבין תוספות זה וכו'. ועל ידי כך מקשר עצמו תוך כדי לימודו בכל עת ובכל שעה לקב"ה, וזו עצה נפלאה עד למאוד, למען יזכה להדבק בקונו דבקות אמיתית כל הימים). כן ירגיל האדם את עצמו לבקש ממנו יתברך שמו על השגת התורה הקדושה, לפני הלימוד, תוך כדי הלימוד, ולאחר הלימוד שיזכור הדברים ויזכהו גם על העתיד. אם יזכה האדם להתמיד בכך, יוכל בעזרת ה' לקנות בכך קנין גדול מאד. הן את השגת התורה הקדושה שבה עסוק, והן את הדבקות הנקנית עמה.
דוגמא נוספת. אדם הולך לקנות שולחן כסאות וכדומה. כבר ביררנו לעיל, שעל האדם לפני שהולך לקנות שולחן וכדומה, עליו להתבונן בענין האמונה, שהכל קבוע רק ממנו יתברך שמו, איזה שולחן יקנה, וכן בשעת הקניה עליו להתבונן כן. נוסף על ההתבוננות באמונה כנ"ל, על האדם להרגיל עצמו לפני קנין של כל חפץ, כשולחן כסאות וכדומה, לפנות אליו יתברך שמו, ולספר לו את כל לבו, שחסר לו שולחן, והוא רוצה ללכת לקנות, והוא חושב לנסות בחנות פלונית וכדומה, כל הענין כולו לפרטי פרטיו ישיח לפניו יתברך שמו. ואזי יבקש ממנו יתברך שמו, שיכוון אותו בדרך הראויה, שיקנה השולחן הראוי, ולא יצטרך לטרוח הרבה, ויזכה לשמור את עיניו בדרך, וכו' וכו', כל הענינים הנצרכים עקב קנית שולחן זה. כלומר יספר לפניו יתברך שמו את כל פרטי הענין, ויבקש על כל הפרטים הנצרכים עקב כך.
מן דוגמאות אלו שנקטנו, יבין וישכיל העובד, שהם בבחינת דוגמאות בעלמא, אולם באמת על האדם להרגיל את עצמו בהדרגה (דתפסת מרובה לא תפסת", ועוד שאין בכך תועלת, שהרי הוא ענין של גישת הלב, והלב אינו בר שינוי באופן מידי וקיצוני), שכל דבר ודבר שהוא עסוק בו, יתפלל לקב"ה שיצליח דרכו. הן אם מתקן חפץ שנשבר, והן אם מכין מאכלים, והן אם נוסע למקום פלוני ונצרך להגיע בשעה פלונית, והן כאשר הולך לקנות חפץ כל שהוא, והן כאשר מחפש חברותא וכו' וכו'. עד אשר ירגיל את עצמו, שפיו או מחשבתו קבועים בכך להתפלל לקב"ה על כל פרט ופרט, בכל עת ובכל שעה. ועל ידי זה יזכה לקשר את עצמו לחי החיים, הקדוש-ברוך-הוא. זו עצה נפלאה עד למאד.
יש לידע, שאף שבודאי בכוחה של תפילה לפקוד עקרות, ולרפאות חולים, ולפתוח שפע של ברכה ופרנסה בגשמיות וברוחניות, ודרכה אפשר להשיג כל מילי דמיטב, מכל מקום, על האדם להבין, שכל אלו הם רק הנספחים לעיקר מהותה הפנימית של התפילה. אולם עיקר מעלת פנימיות התפילה היא, שעל ידה האדם יכול להתקשר ולהדבק בחי החיים, הקדוש-ברוך-הוא. ועל האדם לזכור כאשר מתפלל למען השגת דבר מה, בין רוחני ובין גשמי, מה העיקר במעשה תפילה זה. ובאמת זהו כל סוד החיים, לראות בכל דבר את העיקר ואת הטפל, ולעולם לראות בכל דבר ובכל ענין, את השגת הקרבת ה' והדבקות בו שאפשר להשיג על ידי הדבר ההוא או הענין ההוא. וזה הוא העיקר של הדבר, וכל שאר הענינים הם נספחים וטפלים לנקודת הקירבה והדבקות בו יתברך שמו. ובמיוחד הדברים אמורים לגבי התפילה, שכל צורתה ומהותה הוא דיבור עם הקדוש-ברוך-הוא, קשר עם הקדוש-ברוך-הוא, קירבה לקדוש-ברוך-הוא, ודבקות בקדוש-ברוך-הוא. וזו עבודת האדם, לעולם לא להיות שקוע במה שמבקש בתפילה, אלא בעצם מהות התפילה, שהוא דיבור עם הקדוש-ברוך-הוא וקרבתו. ולכך נקראת תפילה תפילה, מלשון "נפתולי אלקים נפתלתי", שהוא לשון דבקות, כמו שכתוב בספרים הקדושים. מפני שזהו כל מהותה הפנימית של התפילה, התקשרות והתדבקות בקדוש-ברוך-הוא.
והנה כאשר האדם מתפלל ושח עם קונו, יש לכך ב' אפשרויות, א. שמדבר עם הקדוש-ברוך-הוא בלשון נסתר, "הוא". ב. שמדבר עם הקדוש-ברוך-הוא בלשון נוכח, "אתה". ובאמת שעיקר תכלית התפילה כצורתה, הוא לשוח עם קונו בלשון נוכח. ואף שבתחילה זה קשה מאד, כי הנפש לא מרגישה כן, שהקדוש-ברוך-הוא נוכח בצידה. מכל מקום, על האדם להתרגל לעשות כן, ובמשך הזמן, לאט לאט, יזכהו ה' יתברך שמו שירגיש את הקדוש-ברוך-הוא לידו. וגם זאת בודאי יש לעשות בהדרגה, שבתחילה עיקר צורת דיבורו יהיה בלשון נסתר, הוא, ורק מעט מזעיר בלשון נוכח. ולאט ולאט , כאשר חש מעט חיבור ללשון נוכח, ירחיב את היריעה, עד אשר יזכה שכל דיבורו יהיה בלשון נוכח, ויזכה להרגיש את בוראו כנוכח לידו ממש. עבודה זו, היא נקודת הפנימיות של החיים. כי תכלית המכוון של חיי האדם עלי האדמות, לחיות עם בוראו, ולחוש שהקדוש-ברוך-הוא ניצב לידו ממש ממש. ובאמת שזו מן העבודות הקשות שיש, כמו שכתב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק יראת חטא) "שהחוש סותר לזה". אולם כאשר ירגיל האדם עצמו לכך, לאט לאט בתמידיות, בודאי שיעזרהו ה' יתברך שמו, ולבסוף יחוש את הקדוש-ברוך-הוא נצב לידו ממש, וישוח עם קונו כדבר איש אל רעהו (לשון מסילת ישרים פרק החסידות). בתחילה הדבר נראה רחוק מן האדם, אולם ככל שהאדם מרגיל את עצמו, ראשית שכל יומו מסביב לקב"ה, ומרגיל את עצמו שלאורך כל היום ידבר עם קונו כפי שבואר לעיל, דבר זה יקל עליו בהרבה, ויקרבו לעבודה נאצלה זו, לחוש את בוראו כנוכח לידו ממש, ולדבר עמו בכל עת ובכל שעה כדבר איש אל רעהו. בפשיטות גמורה, ובטבעיות גמורה. כך היתה צורת חייהם של גדולי הדורות בכל הדורות, הם הרגישו בחוש גמור שהקדוש-ברוך-הוא ניצב לידם ממש ממש.
ח. כוננות
אין לקבל קבלות גדולות לזמן מרובה, דהיינו באופן כללי אכן נצרך שתהא אומנם החלטה להשתלם במידה זו של אמונה בהשגחה, אולם בקבלה – לקבל על עצמו בפועל – יש לעשות זאת לזמן קצר, או אפילו לכל מקרה לעצמו. ובכך יהא בהיכון לקראת הבאות. סיכויי הנצחון למתאבק עם חבירו המה כאשר התכונן למאבק, ולעומתו – זה שלא התכונן למאבק ופתאום תקפו אויבו, הרי שאחוזי ההצלחה אצלו לנצחון אפסיים.
ונבאר ענין זה ביתר ביאור.
כשאתה יודע שעלול לקרות "תקרית" של כעס ומתח הקפדה בבית או מחוצה לו, מאיזה סיבה שהיא תכין עצמך באופן פרטי על אותה סיבה, ותקבל עליך שאינך כועס בשום אופן במקרה זה.
וכגון בא אתה לביתך ויודע אתה שעלול להיות מתח על כך שלא הכינו מאכלך, וכיוצא, אזי קודם כניסתך לביתך תאמר, אני מקבל עלי שבאם זה עתה לא יהא אוכל מוכן מקבל אני שלא אקפיד כלל.
או שעושה הוא מלאכה מסוימת כגון סופרות, נגרות, וכיוצא, ויודע שעלול הוא לבוא לידי תקלה בכתיבתו, ומכך לבוא לכעס. יקבל עליו קודם: אני מקבל עלי שבאם תהא לי תקלה במלאכה זו איני כועס ומקבל באהבה.
וכן בכל קניה שקונה משהו יקבל עליו בקבלה גמורה, שאם יתברר שטעה, או שרימוהו ועלול הוא לכעוס – שאינו כועס, אלא מקבל הנהגת ה' באהבה.
וכן כשהולך הוא לשוחח עם מישהו שעלול הוא לבוא לידי כעס עמו, יחליט מראש שלא יכעס במקרה זה.
והתועלת מכך היא לאין שיעור, שכאשר האדם מכין עצמו למאבק עם יצרו רוב הסיכוי שיצליח וינצח.
או כאמור שתהא הקבלה לזמן מסוים וכגון ליום אחד או אפילו לחצי יום, שבזמן זה אינו כועס בכל אופן אשר יקרהו.
ט. התאוששות
גם כאשר הנסיון היה מעל יכולתך וכגון שבעל כרחך כעסת, הקפדת, התאכזבת למאוד מחמת טעות שתלית בעצמך או שהטעוך אחרים וציערוך וכיוצא, דע כי עדיין הנצחון בידך! והוא בכך שתשתדל להתאושש כמה שיותר מהר.
וככל שתקדים את ההתאוששות מהצער והאכזבה ותבוא לרוגע ולישוב הדעת כן תעלה מדרגתך באמונה.
והנה כל אדם לבסוף מתאושש מאכזבתו, ושתהיה האכזבה הקשה ביותר, וכגון ביטול שידוך שהתקדם, פיטורין מהעבודה, עלבון קשה, הפסד גדל בעסקא, מריבה בתוך הבית עם האשה או הבנים, הרי בסופו של דבר האדם נרגע, ומקבל לבסוף את הנהגת ה', ומבקש שיהא זה לכפרת עוונותיו וכיוצא, אלא שנדרש לאדם כמה שיותר לצמצם את הזמן שבין המכה נחתה עליו לבין ההתאוששות ממנה.
והנה הרחוק מאמונה נרגע מזעמו וקצפו או מאכזבתו הגדולה – לאחר חודש, היותר מאמין נרגע לאחר שבועיים, והיותר מאמין נרגע לאחר שבוע, והיותר מאמין נרגע לאחר יום, והמאמין השלם נרגע מיד!
ולכן גם אם אין אתה במדרגה גדולה כל כך של אמונה, הרי שיש להשתדל ולצמצם את פער זמן הכעס והמתח, כי ככל שיצמצם האדם את זמן כעסו וזעמו ויחזור לישוב דעת ורוגע מתוך אמונתו – מדרגתו גדולה באמונה.
וכדי להועיל להצליח בזה להתאושש מהר יתבונן, הרי בין כה בסופו של דבר אני ארגע, אם לא היום – מחר, ואם לא מחר אז מחרתים או יותר מאוחר, ואז הרי שצרתי זו תהא כלא היתה, ואודה לה' על הנהגתו, ואבקש שיהיה לי זה לכפרת עוונות, אם כן למה שלא אעשה זאת כמה שיותר מוקדם ככל האפשר, הלא בזה אשתלם במעלה הנפלאה של האמונה, וכנאמר גבי אהרון שמתו לו ב' בניו – "וידום אהרון", מיד שתק וקיבל, לא לקח לו זמן להתאושש, ובשביל כך זכה שנתיחד הדיבור של הקדוש-ברוך-הוא עמו כמובא בחז"ל.
י. צידוק הדין
בכל ארוע וארוע המאכזב ירגיל לצייר לעצמו מיד שהנה הקדוש-ברוך-הוא עומד עליו ומדבר עמו ואומר לו: בני, זה אני! אני הוא שסובבתי עליך אירוע זה, והכל לטובתך!
ויחוש בחוש ממש בכל מקרה המביאו לכעס ואכזבה, אם זה מחמת מחדלו שלו, שהוא גרם לעצמו הפסד, או עלבון, או שנתרמה מחוסר פקחותו ומאשים את עצמו, או שכעסו מתעורר מחמת אחרים שהכעיסוהו, הפסידוהו, העליבוהו וכיוצא, יצייר לעצמו מיד: בורא עולם מדבר עמי, ואומר לי: בני, זה ממני! והכל לטובתך!
בא טרדן להטרידך בזמן שאתה אץ לדרכך, קרה לך עיכוב בלחץ זמנך עמוד וחשוב: בורא עולם מדבר עמך, בני: זה ממני! זה לטובתך!
וכן על כל ארוע וארוע לאין ספור שנתקל בהם האדם המעוררים אותו לכעס וזעם וזעף על עצמו או על זולתו, מיד ירגיל עצמו לראות בחוש שהבורא מדבר עמו, וכביכול מרגיעו ומעמידו על טעותו באמור לו: בני, זה אני, והכל לטובתך! וכביכול מתחנן אליו שיקבל זאת באהבה כי הדבר לתועלתו הנצחית.
ומיד יצדיק דין שמים עליו, ויאמין שהדבר בסיבת עוונותיו, וישמח שיהיה לו זה לכפרת עוונות, וכמו כן ישמח שיהיה לו לזכות, כי עצם זה שזכה להתעלות מעל רגשי קצפו וכעסו ולהתבטל לרצון ה', זו כשלעצמה זכות שאין כמוה.
וישמח בכל פעם שזוכה להתגבר, ויתלהב לבו להמשיך בדרך זו בזכרו, זוהי הדרך שתובילו לעולם הבא בכבוד גדול, ללא בזבוז שולחן, וכאומרנו: "ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו", הרי שהעצה לבוא לעולם הבא ללא בושה, שזהו לא דבר קטן כלל, לצאת מן העולם ללא בושה זוהי בקשה שמבקשים אנו בתפילה: "ולא ניעול בכיסופא קמך", היאך זוכה לזה האדם כאשר: "כי בך בטחנו", ולעיל הארכנו שבמידה זו זוכה האדם שלא יבוש גם כשיש לו מחדלים רבים בתורה ומצוות – מידה כנגד מידה, כי כשם שהוא שבע רצון מה', כן ה' שבע רצון ממנו – "באשר הוא שם".
יא. עצה לאמונה – להיות למוד לדון לכף זכות
רבותינו לימדונו שהאדם אינו יכול לפצל אישיותו, ולמשל, אמרו חז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של הקב"ה", דהיינו לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אהיה מתנכר ומתכחש לטובתם מבלי הכיר להם טובה כלל, ורק כלפי הקב"ה אהיה מכיר לו טובה כראוי על כל טובותיו.
לא יצליח האדם בכך, אלא אם אישיותו מקולקלת לכפור בטובתם של בני אדם, בסופו שיכפור בטובתו של הקב"ה. הרי שההתחלה צריכה להיות עם בני אדם, ומהנהגתו כלפי בני אדם יבוא לשלימות כלפי הקב"ה.
וכיוצא בזה לגבי ענוה, לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אנהג בגסות רוח ובגאוה, ורק כלפי הבורא אהיה שפל ברך וענותן. לא יעלה הדבר בידו, כי אם ירגיל עצמו כלפי בני אדם להיות גס רוח, כן יהא כלפי הקב"ה. וכמו שכן יראה הרואה באיגרת הרמב"ן בדרכי קניית הענוה שמתחיל הוא כלפי בני האדם, עיי"ש.
אם כן גילו לנו חז"ל שההתחלה צריכה להיות מההנהגה עם בני אדם, ומכך יבוא לנהוג גם כלפי הקב"ה.
ולענייננו ענין האמונה. נצטוינו בתורה "בצדק תשפוט עמיתך", ולדעת הסמ"ג (מצוה קו), והסמ"ק (מצוה רכ"ה), ומקורם ברמב"ם (עשין קע"ז), כוונת מצוה זו לדון כל אדם לכף זכות, ולמצוא לעולם צד זכות גם כאשר נראה הדבר נוטה לחובה, והיינו לאדם שהינו בחזקת כשרות, כמבואר בחפץ חיים (כלל ג' סעי' ז-ח), וכשירגיל עצמו בזה לראות תמיד שחברו לא נתכוון לרעה, ויצדיקנו על הצד הטוב, כן תהא הנהגתו כלפי הקב"ה להצדיק דינו ומשפטו, ולהאמין שבודאי כוונת הנהגת ה' עמו לטובה.
והוא עצה נפלאה לתכלית זו לראות שהכל לטובה, שהוא יסוד אמונתנו, ועליה באנו כתכלית בעולמנו, להתחיל עם בני אדם לדונם לזכות, ולראותם בעין חיובית ומצודקת, ומכך יזכה לאמונה השלימה בבורא להצדיק דינו מתוך הכרה שהכל לטובה.