ב' סעיפים שהזכרנום לעיל בפרק ו' שהמה האחד: הכל בהשגחה, והשני: הכל לטובה, המה בעצם הנקראים אמונה ובטחון.
הנה אמונה במציאות ה', ושבהמצאותו נמצאו הנמצאים זהו אף אמונת הגוי, אין לעם היהודי שום יחודיות באמונה זו, שהרי ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', רם על כל גויים ה', גם הגויים מודעים לכוחו של הבורא, ועל בריאתו את עולמו יש מאין.
המיוחד שבעם ישראל שהינם מיוחדים באמונתם לה', היא אמונת ההשגחה התמידית, והוא שהשפעת חיותו יתברך משפעת בתמידות על כל העולמות והברואים, ואלמלי תיפסק השפעת חיותו ואפילו לרגע מן העולמות היו כולם כלא היו.
ובנוסף לכך קשור עם זה שאין נעלם מעיני ה' מעשיהם ואף מחשבותיהם של בני אדם, והנהגתו עם ברואיו היא בהנהגת מדה כנגד מדה, וכנאמר(ירמיה לב, יט): "גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו".
ואמונת השגחה זו היא יחודית לעם ישראל, ולא עשה כן לכל גוי להשיג השגת אמונה זו שאין שום מקריות בעולם בשום פרט ממש, והוא המחייב אותנו להתענג על ה' בכל רגע ממש להיות אמונתנו שהוא יתברך עינו עלינו כל היום והלילה להשגיח עלינו בהשגחה פרטית בפרטי פרטיות ממש, ויש לנו לערבו וליחדו בכל מעשינו גדולים וקטנים, ושלא ימוש זכרונו מעינינו אפילו לרגע. ולא תתנתק תלותנו בו בשום מעשה אשר נעשה, ולחוש שכל עסקנו אינו אלא אתו, אתו אנו קונים, אתו אנו מוכרים, אתו אנו מתרפאים, וכיוצא, ואין שום מפנה אשר נפנה בו מבלעדו, וכמו כן כל אשר יארע לנו – אינו אלא מאתו, הן בטוב והן ברע כי אין עוד מלבדו ואפס זולתו.
זהו אמונה, אמונה ברורה שאין עוד מלבדו כלל ואפס זולתו. ומהו בטחון?
מלבד האמונה שהכל בהשגחה עליונה, מצווים אנו לבטוח בו שעושה הכל לטובתנו, ולהיות בטוחים ללא שום חשד וללא שום הרהור וערעור בהנהגתו הצודקת של הקדוש-ברוך-הוא, וכנאמר: "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", ולא רק שהיא צודקת אלא כוונתו יתברך תמיד להיטיב לבריותיו, ואין רע יורד מן השמים. וכשם שאמרו בגמרא (סנהדרין נט ע"ב): שאין דבר טמא יורד מן השמים, כן אין דבר רע יורד מן השמים, וכל אשר נעשה עם בני האדם הכל לטובתם ואף מה שנראה רע.
וכמו שהיה ה"חפץ חיים" אומר: לעולם אל יאמר אדם: "רע לי", אולם יוכל לומר "מר לי", כי כאשר אומר "רע לי" טוען בזה שעשה לו הקב"ה רע, וזה אינו נכון, אולם לומר "מר לי", שרי, כי גם תרופה המועילה ומרפאה יתכן ותהיה מרה, כך שבזה משתמע מהאדם שמסכים בצרה שהיא לטובה ולרפואה אלא שהיא מרה.
והוא ביאור בטחון על אמיתותו.
והדברים מפורשים בדברי ה"חזון איש" בספרו "אמונה ובטחון" ריש פרק ב', השולל את ביאור הבטחון שמבינים הטועים הטוענים שבטחון הוא להיות בטוח שיארע לאדם את אשר לבו חפץ, ואם אינו בטוח שאכן יושיעו ה' לאדם בדבר שחפץ בו אם בעושר בבריאות וכיוצא אינו בעל בטחון. דזה אינו נכון, לפי שאלו דברי נבואה להיות בטוח בעתיד, מי יכול להיות בטוח בעתיד? רק נביא. אלא כאמור שהבטחון הוא להיות בטוח וסמוך בכל לבו שהאלקים מחפש את טובתו של הנברא, ומה שנעשה עם הנברא הוא לטובתו, כי אין מי שרוצה בטובת ברואיו כמו הבורא, ואין מי שיודע באמת מה טוב עבורם לנצח כמו הבורא. וכן הביא ה"שומר אמונים" בשם הרב "קדושת לוי", וכן מבואר הרבה ב"חובות הלבבות". ולאהבת הקיצור קיצרתי בציטוטי לשונם, אולם הוא ברור ומבואר כי זהו חובת הבטחון. להיות בטוח וסמוך לבו בה' שעושה רק את אשר הכי טוב עבורו, ולכן הבטחון מחייב את האדם לא לדאוג ולא לפחד מכלום כי מה שיעשה ה' זה באמת טוב, וכמאמר נחום איש גם זו: "גם זו לטובה, וכמאמר רבי עקיבא תלמידו: "כל דעביד רחמנא לטב עביד".
הבטחון מחייב רוגע ושלוה בכל מצב
פרט נוסף מחייב הבטחון בה', והוא להיות רגוע ושלו בהעדר הסיבות הטבעיות להצלה ולישועה כמו בקיומן. דהיינו כמו שהאדם רגוע ושלו כאשר הסיבות הטבעיות בקיומן ובמלוא עוצמתן, כן יש לו להיות רגוע בהעדרן, אחר שאין מעצור לה' מלהושיע בין רב למעט.
וכמו למשל, אדם עומד לפני משפט מסובך, או לפני ניתוח קשה ומסוכן, או לפני עסק שעומד לנחול מפלה, הולך הוא לעורך דין, או לרופא, או לאיש עסקים ואומרים לו, שמצבו נואש, ואין הם רואים סיכוי להצלתו. חייב הוא לחוש כמו אילו אמרו לו שיש סיכויים טובים להצלתו. כי העדר הסיבות הטבעיות אסור שיגרמו סיבה לטירוף ולבלבול, וכמו שחייב האדם להאמין אך ורק בה' גם כאשר מציאות הסיבות מחייבות הצלה, ולא לתלות את הצלתו בסיבות, כמו כן אין לו לחוש שבהעדר הסיבות יורע מצבו. אחר שלגבי הקדוש-ברוך-הוא הסיבות הטבעיות אינן משנות כלום, ואין מעצור לה' מלהושיע בין רב למעט.
ואין זה סותר להאמור לעיל, שאומנם אין אנו יודעים העתיד הברור, ואין בטחוננו בעתיד היאך יהיה אולם הרוגע והשלוה חייב שיהיה תמיד בלבנו, אחר שלעולם התקווה לטוב חייבת שתהא לעינינו שהמציאות לעולם יכולה להתהפך לטובתנו, ובהיצרף לכך הבטחון האמור שבכל מקרה אשר יארע – גם אם למראית עין נראה הוא רע – היפך ממה שציפינו – מאמינים אנו ובוטחים בה' שעושה זאת לטובתנו – בכך נשלם האדם באמונה ובבטחון.
אין אדם נוגע במוכן לחבירו
פרט נוסף יש לצרף לאמונת הבטחון, שהבורא גוזר על האדם את כל ענייניו, ומה שנגזר על האדם שמגיע לו שום אדם לא יוכל לקחת זאת ממנו, וכמו כן הוא לא יוכל לגעת במוכן לחבירו כמלוא נימה, אלא שנצטוינו להשתדל בדרכים טבעיים להשיג צרכינו לקיים גזירת "בזעת אפך תאכל לחם", ורצון ה' להנהיג עולמו בדרך הטבע לשם הנסיון והמבחן, ולמעט בניסים ככל האפשר על מנת לבחון את ברואיו האם עיניהם טועות אחר האחיזת עינים והתעתועים של העולם או שחזקים המה לראות שהכל בהשגחה על אף שהסיבות והגורמים הטבעיים המה לכאורה המובילים למציאות הנעשית.
ומצב זה הוא מקללתו של אדם הראשון, והוא הקנס שקנס הבורא את האדם ותולדותיו, לעמול לטרוח ולהשתדל ועם כל זה להאמין שאין בסיבות שום יכולת ואמת, ורק הגזירה היא האמת כפי שנקבעה מראש.
ובזה נצטוינו לנהוג בדרך של: "שבור את החבית ושמור את יינה", דהיינו עלינו לילך במהלכים טבעיים ובסיבות וגורמים הנהוגים בעולם, ועם כל זה לשמור את האמונה שלא תישפך מאתנו החוצה.
ואמונה זו מחייבת כמה חיובים וכמו שיבואר להלן.
בחר לך עבודה נוחה לאופייך ולכישוריך וממנה אל תזוז
הבטחון בה' מחייב לעבוד בעבודה הנוחה לאדם, עבודה המתאימה לאופיו ולכישוריו, וגם אם רואה הוא מצב של שפל בעבודתו יתחזק באלקיו ויקווה לו שיביא לו פרנסה בדרך שהשתדל בה.
ואינו נכון שבשביל שרואה שאין פרנסתו מצויה ממלאכתו זו שעוסק בה שילך ויחפש עבודה אחרת ובפרט קשה ומפרכת. העושה כן לקוי הוא בהבנת וקיום מצות הבטחון, והטעם לכך הוא דמאחר שעוסק הוא בגוון מלאכה כזו שבני אדם אחרים מרוויחים ממנה, כך שבעצם אין זו מכת מדינה, אלא אצלו לא כל כך הולך הפרנסה ממלאכה זו, אזי עליו להאמין שמה שנגזר עליו מן השמים יקבל ומה שלא נגזר לא יעזור לו שום תחבולה.
ולכן כמה טעות יש לבני אדם המחליפים עבודתם ממלאכה זו למלאכה אחרת ומעסק זה לעסק זה, וממסחר למסחר, שהרי אחר שהנך עוסק במלאכה או במסחר שבדרך הטבע יש בו כדי להפיק רווחים, ובני העולם כמו כן עוסקים בזו המלאכה ומתפרנסים. אלא שאצלך לא הולך העסק בזו המלאכה הרי שאין כאן רשלנות בהשתדלות שלך, אתה משתדל כראוי לצאת ידי חובת ההשתדלות אלא שקיפחת את פרנסתך במעשיך, אם כן מה יועיל לך לסבב למקומות רחוקים, או לשנות מלאכתך ממלאכה למלאכה אחרת, אחר שבמקומך אפשר לאחרים להתפרנס ממלאכה שכזו.
ובזה יבואר מאמר הגמרא (ברכות לב ע"ב): ד' דברים צריכים חיזוק, ופירש רש"י שיחזק האדם עצמו בהם תמיד בכל כוחו, ואלו הן: תורה תפילה, מעשים טובים ודרך ארץ, דרך ארץ היינו משא ומתן. ומעולם היה קשה לי, דמילא, בתורה תפילה ומעשים טובים צריך אדם לחזק עצמו בהם בכל כוחו, כי מצוי בהם עליות וירידות, וצריך האדם לבל ייאש עצמו ויחזק עצמו בהן. אולם "דרך ארץ" שהוא משא ומתן מה יש לחזק בו האדם עצמו, וכי כולי עלמא נצרכים המה להתחזק כדי לעבוד, אדרבא, בחשק וברצון הולכים המה לעבודתם, ומה צורך יש לחזקם בעבודתם?
אולם לדברינו יובן, דכאן הגמרא באה לומר לאדם שיחזק בטחונו באלוקיו, וכמו בתורה ותפילה ומעשים טובים לפעמים האדם נופל בהם ונכשל, וחייב הוא לחזק עצמו לשוב ולהתחדש בעקשנות בכל פעם מחדש ולחזור לאותם מעשים טובים בתורה ותפילה, כן הוא בדרך ארץ, אדם רואה שעתה בעבודתו זו יש שפל אצלו במסחר, ורואה הוא שבמקומו משתכרים אנשים בעבודה זו, אזי יחזק עצמו לבלתי לשנות עבודתו בכל פעם מעבודה זו לעבודה אחרת, אלא יחזק עצמו באלוקיו שימציא לו פרנסתו ממלאכה זו, כי הכל ההשתדלות אינה אלא לצאת ידי חובת ההשתדלות כדי להנהיג עצמו בדרך הטבע לבלתי הצטרך לנס ותו לא. ואם כן מה לי מלאכה זו שעוסק מה לי מלאכה אחרת.
והנה רואים אנו חנויות נסגרות ונפתחות, לצערנו זהו מחוסר בטחונם של בני אדם, קונים או שוכרים חנות ממלאים אותה בתכולה, ולאחר חודשיים שלוש או חצי שנה סוגרים, ומוכרים את כל תכולתה בחצי מחיר, וכך נופלים יותר ויותר, החזק בבטחונו אינו משנה מלאכתו שנוחה לו לאופיו ולכישוריו ואינו משנה מקומו בכל פעם ממקום למקום, אחר שבאופן הסביר ניתן להשתכר במקומו ובאותה מלאכה, ולכך אינו משנה בשביל תקופת שפל אצלו את מלאכתו ומקומו.
עוד מחובת הבטחון שלא יפריז אדם בהשתדלות לעבוד שעות מרובות ובפרט כאשר הוא על חשבון תורתו ותפילותיו.
שהרי אחר שכל העבודה אינה אלא לצאת ידי חובת ההשתדלות ותו לא, על האדם להשתדל לצאת ידי חובתו, והמשתדל ביותר, ובפרט כאשר בשביל כך מפסיד הוא תורה ותפילה טועה הוא טעות גדולה וחסר הוא חוסר גדול בבטחון.
שהרי הבורא שצווך לעבוד צווך גם להתפלל וללמוד, ואם כן הכי יעלה על דעתך, שיאשימך הקדוש-ברוך-הוא באשמת רשלנות ובטלנות על היותך גוזל מזמן עבודתך ומלאכתך בשביל תורה ותפילה, והלא הבורא עצמו צווך ללמוד ולהתפלל, וכי יעלה בדעתך שבשביל כך יחסיר לך מפרנסתך.
ואדרבא, זה אשר עוסק במלאכתו על חשבון תורתו ותפילתו, הוא אשר יצטרך להתיגע יותר, אחר שאוחז הוא בדרך המקרה והטבע אזי יזרק כמו כן למקרי העולם ולטבעיו, כי הכריז בזה שמסיר הוא את בטחונו באלוקיו ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו.
והנה לך דבריו הנחרצים של הרב "חובות הלבבות" (שער הבטחון, פתיחה):
ואי אפשר לאדם להיות משוחרר מדאגות אלא אם הוא בוטח בה', מפני שאם הוא לא בוטח באלקים, הוא בוטח במשהו אחר, או בבני אדם, או בעושרו, או בחכמתו וכוחו, וכדומה, ומי שהוא בוטח במשהו אחר חוץ מה', האלקים מסיר ממנו השגחתו, ועוזב אותו ביד מי שבטח עליו.