עם ישראל מעל הטבע
הלקח הנלמד מנס החנוכה לדורות עולם ובמיוחד לדורינו
והדליקו נרות בחצרות קדשך [מתוך תפילת על הניסים בחנוכה]
"אורה ושמחה". אורה מסמלת שמחה. כאן הגיעה השמחה לשיאה. היש שמחה כשיבת הבנים לשלחן אביהם? השמחה שהיתה לחשמונאים, חבויה וטמונה בחשך הגזרות והגלות, נחשפה והתפרצה.
כאן ראו והראו החשמונאים לאחיהם המתיונים, שהמירו את כבודם ומכרו את בכורתם בעד נזיד עדשים, שטעות גדולה היתה בידם. הקדוש ברוך הוא לעולם לא יטוש את עמו, והגם שנדמה להם שה' עזבם והם עזבוהו והפרה הברית אינו כן, אי אפשר לנתק את האבא מהבנים, ובנים אי אפשר לנתק מאביהם. בן לעולם חוזר לאביו, ובסופו של דבר יגלה, שהטעם הטוב ביותר יהיה כשיחזר להסב על שלחן אביו כמקדם. והשמחה מערכים אמתיים, היא השמחה האמתית שמחזרת על בעליה, כי היא שמחה של קיום. ולעמתה שמחה מזויפת, הנובעת מערכים נפסדים, נעלמת כענן כלה, ולא די בזה אלא זו שמחה שסופה תוגה, ענג שסופו נגע, אבל דבר אלקינו יקום לעולם.
וקבעו שמונת ימי חנכה אלו בהלל ובהודאה
את נס החנכה קבעו לדורות, שימים אלו לא ישכחו מתוך היהודים ולא יסופו מזרעם לעולם, ואת נס החנכה נעלה בזפרוננו תמיד, ללמד וללמד, שאנו, עם קדוש וחזק, יש בנו כחות טמירים, ואנו צריכים להאמין בזה.
ונקבע בימים אלו להלל ולהודות כל אחד ואחד באפן פרטי, להדליק נרות בביתו, ולומר הלל והודאה על הנס.
וזאת, למען ידע כל יהודי ויהודי גם באופן פרטי שיש לו כח וגבורה, וחייב הוא להיות בתוך ערמת נסיונותיו וקשייו הפרטיים כמתתיהו ובניו בדורו.
וגם כי יראה "כי אבי ואמי עזבוני", יאמין "וה' יאספני". נס זה נעשה לכלל ישראל, אבל חיב כל אחד ואחד בפרטיות להאמין, שמה שיש בכלל יש בפרט, וכמו שבכללות ישראל יש כח ותקיפות שאין שום כח בעולם יכול לו, כך יהודי שמתעקש על דתו ואמונתו – יכול הוא, וודאי יצליח !
לדאבוננו. היום מלחמת יון היא אינה עם אויבים מבחוץ, אלא גרוע מזאת "אויבי איש אנשי ביתו". אנו נתקלים רבות היום בזוגות, שהבעל, למשל, מבין והגיע להכרה שדרך התורה והאמונה זו הדרך. ובת זוגו עדין לא זכתה להבין זאת ומפריעה לו בדרכו, והבית כמרקחה.
מי רודף את אותו בעל על דתו? יונים? נוצרים? מוסלמים? אשתו בתוך ביתו היא הרודפת אותו ! ! ! אשתו, מעמו וממולדתו, היא העומדת עליו להשכיחו את התורה. ולהעבירו מחקי רצון ה'.
או כמו כן להפך אשה מענינת בצניעות, בטהרת המשפחה, בשמירת שבת ובכשרות, והבעל עדיין שקוע בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ואינו מענין בשום פנים.
מי רודף את אותה אשה? בעלה ! ! !
כאן המלחמה שלנו על חשבון החיים האישיים שלנו.
זהו דבר שלא ידע עם ישראל מהיותו לגוי, לקום על מלחמת שמירת התורה, אשה בבעלה ובעל באשתו.
וכאן נשאלת השאלה:
מאין לוקחים כחות להתמודדות במאבק קשה זה?
התשובה לכך הקטע הבא שבנסח "על הנסים".
ועשית עמהם נסים ונפלאות
אנו עם שמעל הטבע, עם המלומד בנסים, ואם המדבר בנסים לחיי הגוף, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בודאי שאנו עם שמגיע לנו נסים בסיוע ועזר לא טבעי לצרך שמירת היהדות.
ולכן, כשאתה הנך מתמודד בקשיים מעין אלו, תאמין שבבוא הזמן תנצח רק לא בריב ובקטטה. בסבלנות ובארך רוח תמשיך בדרכך. תן לצד השני לעשות כרצונו, ואתה תתעקש על שלך. אף שהצד השני לא רק שאינו משתף פעלה, אלא גם מלעיג ומלגלג. כי הבורא שעברת על רצונו עד היום מנסה אותך לראות עד כמה אתה חזרת אליו באמת, ואם אינך נסוג מפני קול עלה נדף, אלא על אף כל הקולות והברקים שמסביבך, הפוצים פיהם לרעה עליך, הנך נשאר נאמן לו בכך מוכיח הנך ששבת לאביך בלב שלם. ואז, כשהוא יחליט ויאמר די לנסיונותיך, וכביכול יאמין לך שהנך נאמן לו, יחדלו הקולות והברקים ותשוב המנוחה, ותכף יתן התעוררות תשובה לבן זוגך, והכל יבוא על מקומו בשלום.
ספורים מעין אלו ראינו לרבבות בן זוג שהתעקש, ללא ריב ומחלוקת, אלא עמד על שלו בסבלנות ובמתינות וסבל לעג וחרפה סוף דבר נצח, והצד השני נכנע להשלים, והבית הפך לבית של תורה וקדשה.
אם כן. עלינו להאמין בנסים ובנפלאות. תאמין שה' יעשה לך נס ופלא, ויהפך את לב הצד השני להיות כלבבך.
כי למעשה, כל התשובה ושיבתנו למחצבת אבותינו, ובפרט בקצב של ימינו, אינו טבעי כלל. ורק יד ה' "הרוצה בתשובה" וחפץ במהלך זה, זהו הכח למהפך התשובה הפלאי שעינינו רואות, ולכך צריך להמתין לנס, שאכן ודאי יארע.
וזהו שנרמז כאן: "ועשית עמהם נסים ונפלאות".
ונודה לשמך הגדול סלה
לנצחון הקדשה נגד הטמאה אין שום פרוש טבעי, לנצחון וגבורה של לוחמי מלחמה בחרם מול חרב, עוד אפשר להלביש את נצחון האחד על משנהו בדרך טבעית ולמצא סבה לנצחון האחד ולכשלון השני, וכמובן, על אף שהכל בידי שמים. אולם למתעקש ומסרב להאמין, אפשר עוד לטעות ולהסביר את מהלך העולם על פי המקרה והסבות. אולם נצחון כחות הקדשה. כיצד דולים נשמה שהיתה שקועה בכל איבריה וגידיה בשערי הטמאה, אפוף בתאוות וחמדות העולם, שקוע כל כלו בשרירות לבו, ופתאם נהפך לאיש אחר ומתנער כתרנגלת מעפרה, הופך את עורו ומחליפו, משליט את כחות הנפש והשכל על הרגש הסוחף ללא מעצורים.
זוהי תופעה נסית ללא הסברים טבעיים. ועל כן ודאי "נודה לשמך הגדול סלה", ובודאי זו כונת חז"ל בנסח "על הנסים", שהרי כל ההודאה בחנכה היא הודאה על נצחונות הרוח, בנגוד לנוסחת פורים, שההודאה נתקנה על נצחונות הגוף. ואם כן, חיבים אנו לבאר ולפרש את נסח "על הנסים" שבחנכה מתחלתו לסופו רק על נושא הרוח, שהרי תחלתו ברור שמדבר רק על נושא הרוח: לשכחם תורתך וכו', אם כן, סופו נעוץ בתחלתו, וכל ההודאה על הנסים והנפלאות לשמו הגדול סלה הוא על נצחונות הרוח.
המלחמה הרוחנית בין כחות הטומאה לקדשה במלא עצמתה בימינו.
כחות הטמאה נלחמים בחרוף נפש למלחמת קיום, בידעם שבנצחון הקדשה תלוי בטולם לעולמים, וכשהמלחמה בין שני הצדדים מלחמת קיום, הרי שהיא בשחרור כל הכחות שהיו עד עתה חבויים לצרך המתינות, ואלו מעתה, שאין מקום עוד למתינות ולהקפה, המלחמה נעשית עם כל הנשק המסכן והמתחכם ביותר שלא העזו להוציאו פעם.
וזהו זמננו. כחות הטמאה משקיעים כחות ומחות להמצאות, פתויים וגרויים שלא היו מעולם, כפירה, אפיקורסות, כחי ועצם ידי. תרבות יון, של ספורט וכל מיני דברי חשק, למשך את הלב והמח, ולטרדו ממעט התבוננות וחפש. טמאת עריות נוראה של פריצות. לבוש חצוף ומגרה, תמונות תועבה, סרטים, טלויזיה, ועוד ועוד.
מוציאים היום את כל הנשק שרק יש להם אפשרות לטמאות בו את עם ישראל, ובכך להאריך את זמן ממשלתם, הלא זהו תגמול רחוק של יון שעדין פוגעת בנו על נצחונם הבלתי נשכח של המכבים.
ואלו אנו עם קדוש אסור לנו להבהל. השמר לך פן תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, אל תירא מהם כי ה' אלקיך בקרבך. חיבים אנו להאמין: ה' אתנו, ושכינתו, שהיא כח הקדשה החבוי בתוך כל אחד ואחד, חזק הוא מכל אשר להם, וכל כחם הוא רק בדמיון והבעתה, ועלינו להתחזק באמונה בכח שבידינו, ולא לפחד, ובאמץ לב ובגבורה לצאת למלחמה ולנחל נצחון בטוח.
לסיום
נסים בספור יפה ואמתי התואם לנושאנו.
מעשה היה בזמן הגאון רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל, שבאחד הימים פגשהו ברחובה של עיר נוצרי מכובד מבני עירו. מפני הכבוד, הסתובב הרב לשוחח עמו. בין היתר שאלהו הנוצרי: "אומרים עליכם, שאתם עם חכם, ואם זה נאמר על הגדולים שבכם, הרי אין בזה שום חדוש ומעלה, שכן הגדולים שבכל אומה הם חכמים, ואם כן, ודאי נאמר הדבר גם על הפשוטים שבכם. הנכון הדבר או לא?"
אמר לו הרב: "ודאי נכון. סתם לא אומרים. "
"ובכן, " אמר לו הנוצרי, "התוכל להוכיח לי זאת?" ענהו הרב: "כן. יהודי ראשון, שיזדמן לנו עתה. אעצרהו, ותשאלהו שאלות כרצונך, ותראה את חכמתו. "
עוד המה מדברים, ועגלון פשוט עם סוסו עבר במקום. עצרהו הרב ובקשהו לרדת ולשמע את שאלתו של הנוצרי ולהשיב לו תשובתו.
שאלהו הנוצרי: "אני רואה את עבודתך הקשה ואת פרנסתך המגיעה לך בעמל רב, ובכן, למה תתעקש להשאר בדתך ולא לעבר לדתנו, שם תתפרנס בכבוד גדול ובנחת?"
השיבו היהודי: "אתה מזכיר לי את צואתו של אבי ז"ל. וכה היתה צואתו אלי: 'בני, אני משאיר לך שני סוסים, שהתפרנסתי מהם. טובים וחזקים המה. שמר עליהם והתפרנס מהם גם אתה. ' ועוד אמר לי: 'בני, אם יבא אליך אדם ויאמר לך: בא והחלף את סוסי בסוסיך, ואני בשכר זאת אוסיף לך 100 דינרים בודאי אל תסכים, כי אם מוכן הוא להוסיף לך כסף עבור סוסיך ודאי שסוסיו גרועים משלך.
" 'אמנם, אם יאמר לך אותו אדם: ראה, אני זקוק לכסף. ואני מוכן להחליף סוסי בסוסיך בתנאי שאתה תוסיף 100 דינרים – תסכים, כי אם מבקש הוא כסף עבור סוסיך בנוסף לסוסיו, סימן שסוסיו טובים משלך. ' ", סים בכך היהודי את דבריו.
הנוצרי עצרו מללכת, ובקשו סליחה על שלא הבין את תשובתו ואם יואיל לבאר את כונתו.
וכך באר היהודי את דבריו: "אתה בא אלי בהצעה להחליף את דתי בדתך, ותמורת זאת תוסיף לי עשר וכבוד. הוי אומר, שדתי מעלה מדתך, והעבדה שהנך מוכן אף להוסיף לי כסף וזהב עבור ההחלפה זאת לא אעשה, כפי צואתו של אבי, שכשמציעים לי עבור החלפת הסוסים כסף – לא להסכים להחליף. "
אחים יקרים !
גר שבא להתגיר, מבואר בהלכה שאין אנו ממהרים לקבלו אלא מקשים עליו, ומראים לו את הקושי שבעל המצות ואומרים לו: ראה, למה לך לבא להתגיר, הלא עד עכשו יכלת לחלל שבת ולאכל נבלות כרצונך ולא היה עליך שום עון, אולם מעתה יהא עליך עוון. ורק אם הוא מתעקש ורואים שלבו שלם ליהדות מקבלים אותו. אבל אין אנו רודפים אחריהם ולא ששים לקראתם כלל, ובודאי שלא כופים אותם על דתנו. אולם בואו נראה כמה כפו עלינו במשך כל ההיסטוריה הנוצרים והמוסלמים את דתם באיומי שמד וגזרות נוראות רק בשביל שנעזב דתנו ונלך אחר דתם. האין זאת מקנאה על דתנו?! האין זאת מתוך מודעותם הגמורה שדתם אינה אלא חקוי לאמת?!
ואם כן, אחים ואחיות יקרים, נעריך את אשר לנו, נשים לב למכמורות הנפרשות לרגלינו בכל מיני אפנים שונים, עד האחרונה הגדולה – תרבות, אפנה, להיות ככל הגוים, ללמד את שפתם. להלך בלבושים כלבושם. לשנות שמותינו כשמותם ולנהג בארח חיים כמוהם. חלילה לנו מלעזב את מורשת אבותינו שהנחילונו את האמת ורק את האמת, ולא נזוז מהכלל הידוע: "אין אבות מנחילין שקר לבניהן. "
כל יהודי שעולה לתורה, אומר: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". כל יהודי שגור בפיו הפסוק המיחד לנו על פני כל האמות: "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד". היש גריעות ופחיתות מזו להתביש מכו שיחד הבורא שמו עלינו ובחר בנו להיות לו לעם סגלה על פני כל העמים?! הלא זה צריך להיות לנו לכבוד ולתהלה הגדולה ביותר, וכנאמר: "הלוא אח עשו ליעקב נאם ה', ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי". אם כן, סלקציה זו עשאה האלקים, ואנו קבלנו במתנה מחמאה זו להיות אהובים לו מכל. בין אם נבין זאת למה ומדוע ובין אם לא נבין זו מציאות שלא תשתנה לעולם, שהרי נשבענו לאלקים שלא נמירנו באלוה אחר, ונשבע הוא לנו שלא ימירנו באמה אחרת, כמבאר בפסוקי התנ"ך.
בגאוה וגאון נצעד לעין כל כעם הנבחר והמנצח בכח התורה ומצותיה, הקימים לעד ולנצח נצחים.
נעלה על נס את נצחון המכבים מהם נשאב בטחון למלחמה בתרבות יון גם בימינו!