עילוי נשמה

לשם מה צריך לעשות דברים לעילוי הנשמה והאם יש משמעות לפעולות ?

תשובה – אם אתם יוצאים מעת לעת על קבר יקירכם זאת אומרת שבתוך ליבכם ישנה הכרה עמוקה כי יש יתרון לאדם מן הבהמה ואף כי חיי הגוף תמו ונשלמו עדיין הנשמה ממשיכה לחיות ולכבודה יוצאים אל הקבר להתפלל.ומכיון שהנשמה הוא דבר שאינה נתפסת בחושים הגשמיים כי היא דבר רוחני לכן גם המקום שבה היא נמצאת אינה מצומצמת במקום שלה ובכל מקום שתתפללו או תלמדו ותעשו מעשי חסד לעילוי נשמתה מועיל להנשמה.

האם הנשמה שואפת ומצפה שיעשו פעולות לעילוי נשמה או שהפעולות הם כמו איזה מענק צדדי?

 

תשובה:

בספרי חכמינו ובתורת הקבלה כתוב כי כמו שגוף האדם זקוק למזון יום יום ואם יעבור עליו יום בלא אוכל ומשקה הוא מצטער ותשוש עד מאוד {דוגמא לכך מצבינו בתענית כיפור} וכל שכן אם האדם נמצא במדבר ואין לו מאכל ומשקה כמה ימים והוא הולך וגווע מרעב ומצמא ואין לתאר גודל הייסורין של מיתה כזו מתוך ייסורין. כמו כן ממש המצב של הנשמה בעולם העליון אם הנשמה לא הכינה מזון וצידה לדרך במדה מספקת  בהיותה בעולם הזה דהיינו תורה ומצוות ומעשי חסד היא סובלת שם מחרפת רעב  אשר אי אפשר לתאר גודל הצער.

ואם כי בעולם הזה כל צער נגמר בשלב כל שהוא. בעולם הנצח אין לדבר סוף משני בחינות א' כי הזמן לא נגמר ב' עצם הרגשת הרעב הוא הרבה יותר מצערת מהרעב בעולם הזה כי הצער הוא רוחני. דוגמא לכך אדם שקיבל מכה פיזית אף אם היא כואבת מאוד אין היא מגיעה לדרגת כאב נפש של אובדן בן משפחה קרוב. הסיבה לכך כאב נפשי הוא רוחנית יותר ולכן היא כואבת יותר. ואם כן כאשר נרצה לתאר את הצער של הרעבון של הנשמה בעולם העליון  ונתבונן בה היטיב נשכיל לדעת שהוא חמורה עד מאוד

 

ואם בעולמינו כאשר אדם יוצא לטיול של חודש למקום שאין שום דבר אוכל במקום הלא הוא מצטייד במזון רב עד מאוד שמא יגווע ברעב כל שכן בעולם העליון שאין סוף לזמן. שם הכל הוא נצח. וודאי שהוא צריך להצטייד בהרבה  מצוות ומעשים טובים כדי שהמזון לנשמתו לא ייגמר ויהא מוטל ברעב.

 

אמנם אם הצאצאים מקיימים תורה ומצוות ומעשי חסד הם גורמים נחת רוח ועילוי נשמה להוריהם ולסביהם אבל אם הצאצאים לא עושים כנ"ל  מפני שלא למדו או אין להם אפשרות לפחות הם צריכים לדאוג לכך שאחרים ילמדו ויתפללו ויאמרו קדיש לעילוי נשמת הוריהם והם חייבים בכך מצד מצוות כיבוד אב ואם ועליהם לתאר לעצמם כי הוריהם מוטלים לפניהם ומתחננים על נפשם שיתנו להם פיסת לחם רוחנית להחיות את נפשם הגוועת מרעב והרגיל בספרי חכמי התורה שכל דבריהם ברוח הקודש יודע כי אין כאן שום גוזמא כי המתים הם חסרי ישע ורק ביד החיים להצילם ולהחיותם  הדבר מתחייב גם מצד הכרת הטוב כי ההורים מסרו את נפשם הונם וממונם לטובת יוצאי חלציהם  ואף אם הנפטר היה איש גדול והחי הוא קטן. כבר אמר החכם מכל אדם "כלב חי טוב יותר מן אריה המת "

הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בגודל החובה לכבד את ההורים גם לאחר פטירתם

 

מהגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו תוכחת חיים (בראשית עמ' קכ"א) וז"ל: גם בכלל הכבוד לכבדו במותו וכו' וללמוד ההפטרה בכל שנתו מידי שנה בשנה וכו' ואם יש יכולת בידו, לא יחוס על ממונו אם לוקח הפטרה בדמים מרובים, כי כל מה שמוציא בעד כבוד אב ואם הוא דבר מועט לגבי מה שהוציאו האב והאם בהוצאות וטרחות יתירות בעדו,  פי אלף  והכל הוא משל האב. ולא יהיה עצרן וקמצן בענין כבוד אב ואם בזה וכיוצא בזה,  כי יש עליו חיוב מצד כבוד אב ואם, שזה מכלל המצוה דמכבדו במותו, וכמו כן גם אם הוא בעל יכולת להחזיק  תלמידי חכמים בתוך השנה וכן בכל שנה ושנה, ולהאכילם ולהשקותם, ולתת להם נדבה איש כמתנת ידו, ואם אינו עושה כן, הוא פוגע באיסור שהוא עובר ח"ו על מצוה כבוד אב ואם שהוא מ"ע ולכבדו בחייו וכן במותו. עכ"ל.

 

 

הגאון ר' אליהו רגולר זצ"ל בצוואתו כותב: [חי במאה הקודמת היה גאון עולם ולא זז משערי תורה כתב את הדברים מרוב ענווה]

 

ילדי היקרים תתארו לכם שאני נידון ביסורים קשים ומרים שאין לשער כלל, ולא יוכל שום אדם לצייר זאת בנפשו, וביחוד צער הגלגול כי ידעתי בנפשי וכו' כי הייתי בגדר היכולת להיות גדול הדור, וע"י סיבות ותהפוכות ועניות ויסורים קשים ל"ע נתגבר יצרי שלא היה באפשרותי לשקוד על התורה עד' שקטנתי מאד מלהלחם נגדו, והעיקר גרם לי העניות וטרדת הרבנות וכו', ולכן עליכם בני, המשא הזאת, להשלים מה שחסרתי, כי באמת כל ביטול תורתי בעסק הרבנות היה רק בגללכם, לפרנס אתכם ולכלכל אתכם בכבוד, וע"י זה נטרדתי בעווני מלדעת את התלמוד כראוי , ונאבד ממני מה שאספתי  בימי נעורי וימי חרפי וכו', והיות אשר עבורכם אבדתי את ה"אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"  ע"כ אבקשכם שתזכוני בצדקתכם ולימוד תורתכם לשמה. שע"י זה יאמר עלי "אין פרץ ואין יוצאת", וככה תפקחו עין על צאצאיכם, שאז השי"ת מיחד שמו על האדם כאשר מניח אחריו שומרי תורה על פי השגחתו כל ימי חייו, ולא שיאמר עלי ח"ו ארור שזה ילד ארור שזה גידל, כי באדם כזה נוהגים חול ואין השכינה שורה עליו, נמצא הבן שאינו נזהר כשורה גורם קללה לאביו ולאמו, ואיך לא יבוש אדם בעולם הזה ובעולם הבא שעל ידו נתקללו אבותיו. ומקור דבר זה מבואר בתורת  הרשב"י בזוהר הקדוש [פ' בחוקותי] שיש מצוות כיבוד אב ואם גם לאחר מות ההורים כמובן לא על ידי אכילה ושתיה אלא על ידי תורה ומצוות צדקה וחסד. ואם הילדים נוהגים כנ"ל הם גורמים כבוד גדול להוריהם ובורא עולם מושיב אותם על כורסת כבוד ואם חלילה הצאצאים לא שמים לב לכך הרי הם הם מבזים את הוריהם באופן נורא השם ירחם

ומה מאוד צריך להזהר בו לכבד את אביו ואת אמו הן בחיים הן לאחר מיתתם, ומה מאוד צריך ליזהר לבל יגיע להם צער על ידו אף שכוונתו לשם שמים, כי גדול ענשו עד מאוד על זה.

 

הרשב"י בזוהר הקדוש כותב כי לאחר פטירת ההורים מצוות כיבודם היא יותר גדולה מעת היותם בחיים. וכתוב במס' שמחות (סוף פ"ט): המכבד אביו ואמו במותן כאילו כבדן בחייהן משום שהמכבדן בחייהן  אפשר לומר שסיבת הדבר משום יראה ומשום ירושה והמכבדן במותן אין מכבדן אלא לשם שמים

 

דרכי הפעולה לעילוי הנשמה

קיום תורה ומצוות. לימוד משניות. תפילה לעילוי הנשמה. קדיש.צדקה וחסד.

 

מטרת הקדיש בשנה ראשונה

 

הקדיש הוא שבח גדול לבורא עולם על כן יש בזה עילוי נשמה גדול לנפטר במיוחד בזה שגורם לציבור לענות אמן שזה גורם עילוי נשמה גדול עד מאוד לנשמה וענין אמירתה בשנה הראשונה כתבו הקדמונים בכדי להציל את הנפטר מדינה של גיהנם ולכן כתבו הספרים כי אף אם ההורים ציוו שלא לומר קדיש אחריהם אין לעשות כן כי אילו היו יודעים את גודל ענין הקדיש ובאיזה מידה רבה הם יהיו זקוקים לכך וודאי שהיו חוזרים מדבריהם

 

אם לא אמרו קדיש בשנה הראשונה לפטירת יקיר משפחתם יש להשלימו

בשו"ת וישב הים (סי' י"ח) נשאל אודות משפחה שלא ידעו על ענין הקדיש וטובתו עם הנפטר. ולא אמרו הבנים על אביהם קדיש בשנה ראשונה ואחר עבור כמה שנים  באו לשאול  אם צריכים לומר עתה קדיש על אביהם. והמחבר שליט"א פרש בארוכה היריעה להסביר שיטת הפשטנים והמקובלים בזה והעלה שאם לאיזו שהיא סיבה לא אמר הבן קדיש בשנה ראשונה נראה שנכון ורצוי שהבן ישלים שנה באמירת קדיש מעת שעמד על דעתו לצאת ידי חובתו שהיה עליו  במצות כבוד אב וזה אפילו אם היה האב שומר תורה ומצוות וכש"כ אם לא, שמוטל על הבן להדר על תיקונו.

וע"ש (בעמ' של"ז) שהביא מספר בית אהרן (מקרלין דף ח' ע"ד) שבסוף נוסח הצוואה של ר' אהרון הגדול שהיה גאון וקדוש ומזכה הרבים מאין כמוהו כתב וז"ל: ובשנה השניה לעשות כל ערב שבת קודש ובכל ערב ר"ח כסדר הנ"ל, הלימוד והקדיש והצדקה, הגם שמשפט רשעים בגיהנם רק י"ב חודש, איני יודע אם יהיה לי זכות לבא לגיהנם בשנה ראשונה. עכ"ל. (וע"ע מטה אפרים דיני קדיש שער ד' באלף המגן ס"ק ב').

 

 

 

קדיש תפילה לימוד וצדקה ביום השנה

כתוב בספרים הקדושים כי אף אם האדם היה צדיק גדול בעולם הזה דנים אותו מחדש בכל שנה לפקודת השנה ביום שנפטר בו על מנת להעלותו לעולם עליון יותר ועל כן הוא זקוק לעוד זכויות ולכן נהגו ללמוד ולהתפלל ולהפריש צדקה לעילוי הנשמה

ובספר משמרת שלום (יו"ד שמחות אות ט"ו) כ' וז"ל: מי אשר יראת ד' בלבבו לא יסע לדרך למסחרו ביום השנה על אביו או אימו אף אם נחוץ ביותר, או משום שלא יצליח להטעם  דהמזל רע באותו יום או משום כיבוד אב ואם כי אם יהיה בביתו יוכל לשמור יותר את יום השנה בלימוד משניות ואמירת קדיש ולהתפלל לפני העמוד והליכה לבית הקברות ולחלק צדקה לפי כוחו לזכות נשמתם, ויחשוב בנפשו שכדאי הם אביו ואמו שהטריחו את עצמם כל ימיהם עבורו, שלפחות יזכור להם יום אחד בשנה לתיקון נשמתם. עכ"ל.

 

קדיש לעילוי הנשמות שאין מי שיאמר עליהם קדיש

טוב להשתדל עבור הנשמות שאין להם גואל ולא השאירו צאצאים שיאמרו עליהן קדיש ומסופר מעשה נורא מאת התנא הקדוש רבי עקיבא [חי בתקופת החורבן והיה מעשרת הרוגי מלכות]

 

מעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו משא כבד פי עשר מהרגיל, והיה רץ כמרוצת הסוס, גזר עליו ר' עקיבא והעמידו, ואמר לאותו האיש למה אתה עושה עבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו ואם עני אתה אני אעשר אותך, אמר לו בבקשה ממך אל תעכבני שמא יתרגזו עלי אותם הממונים עלי.

 

אמר לו רבי עקיבא מה זה ומה מעשיך? אמר לו אותו האיש [על עצמו] מת [אני] הוא, ובכל יום ויום שולחים אותי [את נשמתי]  לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. ואמר לו בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו, אמר לו גובה המכס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים. אמר לו האם שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה אמר לו בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות, שאותו האיש [התכוון על עצמו] אין לו תקנה. אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאלמלא היה לו לזה העני בן, שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ד' המבורך, ועונים אחריו "ברוך ד' המבורך לעולם ועד או אומר יתגדל, ועונים אחריו "יהא שמיה רבה מברך". מיד מתירים אותו האיש מן הפורענות.

 

ואותו האיש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת ואיני יודע אם תלד זכר מי מלמדו, שאין לאותו האיש אוהב בעולם. באותו שעה קיבל עליו רבי עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הציבור. אמר לו מה שמך? אמר לו עקיבא. ושם אשתך? אמר לו שושניבא ושם עירך?, אמר לו לודקיא. מיד הצטער ר' עקיבא צער גדול, והלך ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום, שאל עליו, אמר לו ישתחקו עצמותיו של אותו רשע. שאל על אשתו, אמר לו ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן, אמרו הרי ערל הוא, אפילו במצות מילה לא התעסקנו איתו.

 

מיד נטלו ר' עקיבא ומלו, והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו ארבעים יום בתענית ויצאת בת קול ואמרה לו: רבי עקיבא לך ולמד את הילד תורה. הלך ולמדו תורה וקריאת שמע ושמונה עשרה ברכות וברכת המזון והעמידו לפני הקהל, ואמר ברכו את ד' המבורך, וענו הקהל ברוך ד' המבורך לעולם ועד, יתגדל, יהא שמיה רבה.

"באותה שעה מיד התירו את המת מן הפורענויות, מיד בא לר' עקיבא בחלום ואמר יה"ר מלפני ד' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם. מיד פתח ר' עקיבא ואמר, יהי שמך ד' לעולם, ד' זכרך לדור ודור" [עכ"ל המעשה והוסיף שם באו"ז]: וכן מצא מורי הרב רבינו אלעזר מוורמשא בתנא דבי אליהו רבא, שילד קטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות. עכ"ל.

 

* * *

מעשה נורא ואמיתי עדות חיה מעד ראיה בגודל חשיבות הקדיש [מהמאה האחרונה]

 

מובא בזה מעשה נפלא מענין אמירת קדיש (שכידוע עיקר תקנתו אצל היתומים הוא מטעם כיבוד אב ואם) כפי ששמעו זקן המקובלים ר' אהרון סלוטקי מפיו של הגר"ח זוננפלד זצ"ל [רבה של ירושלים לפני מאה שנה] בעת שלמד בישיבת ה"כתב סופר" בעיר פרשבורג שבהונגריה, ומעשה שהיה כך היה:

 

אשה מכובדת ובעלת עסק מבוסס, היתה נוהגת במשך שנים רבות להביא מדי פעם בפעם תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד קדיש אחריהן, והישיבה העמידה בחור מיוחד שאמר קדיש לטובת נשמות אלו.

 

לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אשה; ומכיון שהוא ניהל את העסק ביחד איתה, פגעה פטירתו בעסק, שנצטמק והלך עד שנסגר כליל. מצבה הכלכלי של האשה הלך והחמיר וברבות הימים נפל עליה עול נוסף, כאשר הגיעו שתי בנותיה לפרקן, וכסף מנין? נשאה האשה את סבלה בדומיה, קבלה עליה את הדין באומץ והשלימה עם גורלה. אולם, על דבר אחד לא יכלה לוותר וליבה היה מר עליה ביותר והכאיב אותה מאד, וזהו, ענין שמירת הקדיש שעלול להתבטל, אחרי שהפסיקה את הקצבתה למטרה זו.

 

במר נפשה עלתה להנהלת הישיבה ושטחה את בקשתה שהישיבה תיאות להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ד' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם.

נתרגשו מאד ראשי הישיבה מתום ליבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלאות את מבוקשה לשמור את אמירת הקדיש כמו עד כה. הבטחה זו מילאה את נפשה אושר אין קץ, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה. מעתה שוב לא העיק עליה כל כך מצבה היא; ואפילו מצב שתי בנותיה שהגיעו כבר מזמן לפרקן. כי מרגע שענין הקדיש לנשמות גלמודות הובטח לה כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה. ובענין שתי בנותיה, שמה מבטחה בה' אבי היתומים ודיין אלמנות. והוא הרחום וחנון יראה בודאי בעניין של בנותיה, ויזמין להן את זיווגן ואת כל צרכיהן.

 

בצאתה לרחוב בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה, כשזקן צח כשלג יורד לו על פי מדותיו וברכה לשלום. הופתעה האשה מסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה. הפתעתה גדלה שבעתיים, בעת שהזקן התקרב אליה ונכנס איתה בשיחה לבבית תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה.

 

נאנחה האשה קשות ושטחה לפניו את מר גורלה ואת נפילתה משיא ההצלחה לשפל המדרגה, עד שאין לה  את האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות. – "מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של שתי בנותיך"? – שאל הזקן. – "לשם מה חשוב לכבודו לדעת"? השיבה האשה בתמהון ונקבה בסכום המשוער. שלף הזקן גליון נייר ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה. אולם בטרם שם את חתימתו הביע את משאלתו שהיות ומדובר בסכום רציני מאד רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.

 

נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להילוות אליה. משראה אותם הזקן, הציע להם שיתבוננו איך שהוא שם את חתימתו על הוראת התשלום; וליתר בטחון ביקש מהם פיסת ניר ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא. במוסרו את ההמחאה על הסכום הנכבד לידי האשה, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבוקר.

 

כל הענין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר. מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה כל כך פנים; ולהראות רוחב לב כזה, עד כדי כיסוי הוצאות הנישואין של שתי בנותיה. אעפ"כ נזדרזה למחרת לסור אל הבנק ולנסות בלב דופק את מזלה. כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע בה ובאשה המגישה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני מבוכה ביקש מהאשה להמתין, והוא נכנס עם ההמחאה למנהל הבנק שהיה גם בעליו.

 

וכאן התרחש משהו דרמטי ביותר. כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכסאו והתעלף… בבנק קמה מהומה, הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד שיש כאן ענין עם מעשה מרמה.

 

אחרי ששבה רוחו של מנהל הבנק, ביקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפירעון. בהכנסה בבהילות שאלה, אימתי וכיצד קבלה את ההמחאה. – "רק אתמול קבלתיו מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, וישנם אפילו שני בחורי ישיבה היכולים לשמש כעדים, שראו איך שכותב ההוראה חתם על ההמחאה" – ענתה האשה כמתנצלת. "האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה" – שאל המנהל. "בודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו" – ענתה.

 

הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה ללא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה. ציוה המנהל לפרוע את ההמחאה ושיחרר את האשה.

 

אחרי שהאשה עזבה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם. – האיש שמסר את ההמחאה לאשה, אינו אלא אביו שהלך לעולמו לפני עשר שנים. בלילה שלפני זה הופיע אביו בחלום ואמר לו בזו הלשון: "דע לך, שמאז שסרת מדרך הישרה והתחתנת עם נכרית והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאה נשמתי מנוחה, עד שבאה אשה אלמונית וצוותה להגיד קדיש לנשמות שאין אומרים קדיש אחריהן, וזכותה עמדה לי שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי. אשה זו תופיע מחר בבוקר בבנק שלך עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה". כשקמתי בבוקר נפעם מהחלום, סיפרתיו לאשתי שלעגה לכל הענין. אולם משהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת לי שאכן החלום אמת היה.

וסיים מורנו (הגר"ח זוננפלד זצ"ל): מי היו שני הבחורים? אני הקטן וחברי ר' יהודה גרינוואלד (אב"ד סאטמאר)… האיש נהיה לבעל תשובה אשתו נתגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל

( מספר האיש על החומה ח"א).

 

 

לימוד התורה לעילוי הנשמה מטיבה הרבה יותר עם הנשמה מהקדיש

בשולחן ערוך נפסק להלכה חייב לכבדם [את ההורים] גם אחר מותם – בכלל הכבוד שלאחר מיתה הוא ללמוד לע"נ אביו ואמו והוא התיקון המעולה ביותר לזכות את הנשמות להוציאן מכל מדורי הגיהנם ולהעלותן לגן עדן. יעויין בספר יוסף אומץ (עמ' של"א) שכ' על ענין התפילות והקדישים: "אכן תיקון זה אינו אלא למי שאינו יודע ללמוד אבל לימוד התורה מועיל שבעתיים מכל התפילה ועל ידי כן מכניסים המת לגן עדן ואם בן מחדש חידושי תורה אין ערך להכבוד שזוכה אביו עי"כ בישיבה של מעלה…"

ומקור לזה ממעשה המובא בתורת הרשב"י בזוהר חדש פר' לך לך

לימוד משניות

 

נהוג בכל תפוצות ישראל ללמוד משניות לעילוי הנשמה רמז לדבר משנה אותיות נשמה  וכתבו חכמינו ז"ל שאשר בן יעקב יושב על פתחה של גיהנם ואינו מניח את מי שלומדים משניות עבורו להכניסו לגיהנם

ונרמז בפסוק "מאשר שמנה לחמו" שמנה אותיות משנה

 

ולימוד משניות מועיל מאוד לתיקון הנשמות. כן מצאנו כי הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל  [מגדולי הפוסקים לפני כמאה וחמישים שנה] כתב בצוואתו (מכתבי רעק"א סי' קע"ח אות ב'): הריני מבקש את תלמידי וחברי ללמוד במשך השנה הראשונה כל יום ויום פרק אחד משניות לזכות את נשמתי וכן ביום השנה בכל שנה ושנה. ע"כ.

 

לימוד הזהר לעילוי הנשמה

 

לפי דעת המקובלים לימוד הקבלה והזוהר [תורת הרשב"י] יש בו תועלת לנשמה יותר משאר לימודים. כי לכן נקרא זוהר שהוא מזהיר הנשמה… וביום שבת קודש עליו להשתדל יותר בלימוד הזוה"ק כי הוא מבחינת היום, קדוש הוא לאלוהיו… הנה לך קורא נעים כמה גדלה מעלת לימוד הזוהר בגבהי מרומים ובמיוחד ביום הקדוש יום השבת שאין ערוך ובודאי שם יהיה לימודו בעד עילוי נשמת אביו המנוח, אין קץ למעלתו ואין קץ לעילוי נשמת אביו המנוח, והנה שכרו אתו, כפול ומכופל שבעתיים, בבחינת מכבדו במותו וכו'

 

גודל התיקון באמירת תהילים לעילוי הנשמה

ובגודל מעלת לימוד תהילים לע"נ הנפטר כתב מרן החיד"א ז"ל. וז"ל: ובס' ויקהל משה יש מעשה נורא מענין רוח אחד, ושם נאמר שאין בנמצא  דבר להגין מפני המזיקין כאמירת קדיש על מזמורי תהילים, ולכן יש להנהיג לבנים על אבותם שילמדו בכל יום מהשנה קצת מזמורים ויאמרו מזמורים. עכ"ל. וכתב בספר מסגרת השולחן על קיצור שלחן ערוך (ס"ס רכ"א) שלפי"ז ראוי לומר מזמורי תהילים ביום השנה חוץ מלימוד המשניות ע"ש

מה עדיף לנשמה מצבה יפה או מציבה רגילה ובשאר הכסף יעשו  צדקה וחסד ?

 

תשובה!

מדברי רבן של ישראל בדור הקודם רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל הידוע בשם החפץ חיים

 

אגב ראיתי להזכיר פה ענין נחוץ: יש אנשים, שרוצים לעשות יד ושם לזכר עולם על נשמת אבותיהם, ועושים להם מצבה של אבן שיש יקרה ומפותחת בפיתוחי חותם באותיות מוזהבות וכדומה ציורים ופרחים הרבה; ויש שמוסיפין לזה נטיעות יפות וכדומה מתענוגי בני האדם, ומפזרין על אלו העניינים ממון הרבה, וחושבין שבזה עושין נחת רוח גדולה לנשמת הנפטר. וכמה טעות טועין אלו האנשים במחשבה הזו. כי באמת נפש הנפטר אחר פרידתו מן העולם הזה הוא מכיר שם בעולם האמת את התכלית הנרצה של תורה ומצוות, כי הוא רואה שזו היא הסחורה היקרה המהלכת שם בכל העולמות, ועבורם יתענג האדם לאור באור החיים. ואז יקר מפז אצלו איזה מצוה קלה שעשה בעולם הזה, ומתמרמר הרבה על עצמו, על שכילה ימי חייו בהשגת תענוגי הבל וכבוד המדומה, שהוא צריך לתת דין וחשבון עליהם. ואם כן, מה נחת רוח יוכל להגיע לו, כשרואה שבניו, שכילה עליהם כל כוחותיו, וחשב עליהם בחייו שהם יצילו אותו מן הדין בפעולותיו הנאות והישרות, ולבסוף הם מוסיפין עוד תענוגי הבל כאלה?

ויותר טוב היה להם, שישימו מצבה שאינה יקרה כל כך ובאתיות פשוטות ולא מוזהבות, ובלי ציצים ופרחים, ובלי נטיעות (אבל עצם המצבה הוא ענין נצרך לנפש המת, כמו שאמרו רז"ל בשקלים (סוף פרק ב'), ויתר ההוצאות, שהיו מוציאים על זה, היה להם לתרום ספרי קודש  לבית המדרש, ויכתבו עליו שהוא לזכר נשמת אבותיהם, או להקים קרן קיימת של קופת גמילות חסדים  לסייע לתלמידי חכמים ולמשפחות במצוקה לזכר נשמת אבותיהם; ובזה היה מתעלה נפשם מאוד למעלה.  גם אם ישכילו להקים קרן גמ"ח להלואות ללא ריבית אף לא בהיתר עיסקא הם גורמים טובה גדולה לנשמה כי מכל הלואה והלואה שמיתווסף להם מצות עשה מן התורה, ממילא ניתוסף זכות לאבותיהם גם כן. כמו שכתב בספר "יש נוחלין", דזכויות ומצות שעושה הבן אחר מיתת אביו, הוא כפרה לנפש אביו, אף על פי  שהבן עושה זאת מיוזמתו ולא מצוואת אביו

.

הילדים במעשיהם הטובים מוציאים את האבא מהגיהנום ומכניסים אותם לגן עדן

 

וכתב על זה בנו, בעל השל"ה, וזה לשונו: ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנם, ומתיר אותו מן הייסורין, אלא אף זו שמכניסו אחר כך לגן עדן, ונותנו במחיצת הצדיקים. כמבואר בתורת הרשב"י בזוהר סוף פרשת בחוקותי (מלאכי א' ו'): "בן יכבד אב" – אף על גב שמת , מחויב יותר לכבדו, דכתיב (שמות כ' י"ב): "כבד את אביך". דאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול, ודאי מבזה לאביו וכו'. ואם הבן ההוא הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתוקנים, ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם, ומכבד אותו בעולם הבא נגד הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מרחם על האב, ומושיב אותו בכסא הכבוד, על כאן לשון הזוהר הקדוש. והנה, אם יפה כוח הבן לעשות לאביו את כל הכבוד הזה ולהכניסו לגן עדן, קל וחומר שיפה כוחו לגרום לאביו, שלא יהיה נדון בגיהנם וביסורין.

 

ומה שכתב ב'ספר חסידים', שאין התפילה והצדקה מועלת, כשאדם עושה בשביל אדם רשע, יש לומר שלא אמרו כן, אלא לגבי איש נכרי אשר לא מזרעו הוא; אבל בנו הוא חלק מאביו בוודאי יועיל. עד כאן לשונו.

 

ויצייר האדם בנפשו, אילו היה הוא בעצמו, חס ושלום, מושלך באש או בשאר ייסורים קשים, כמה היה חפצו ותשוקתו, שבניו יכנסו בעובי הקורה בעבורו, באיזה עצה שיוכלו להצילו מזה העונש הנורא. כזה וכזה יראה הוא בעצמו לעשות עבור נשמת אביו ואמו, שעמלו בכל כוחותיהם עליו, עד שעשוהו לאיש, להצילם בכח מעשיו הטובים מעונש עוונותיהם המר, כי בודאי (קהלת ז' כ'): "אדם אין צדיק בארץ וגו'". ובפרט בתוך שבעה ושלשים, שאז כוח הדין מתוח יותר, כידוע, יראה להרבות עבורם תורה וצדקה וחסד כפי כוחו, שבזה יצילם מדינה של גיהנם, ויביאים לחיי עולם הבא. כל זה יתן החי אל לבו, ובמדה שאדם מודד – בה ימדדו לו. כל זה התבוננתי מדבריו הקדושים.

והנה באמת על ידי כל מצוה שהבן עושה מועיל להנפטר, כמו שהובא שם בספר 'יש נוחלין' בשם הראשונים. וכל שכן במצוה זו של חסד, שנתעורר למעלה עלי ידי זה מדת החסד, כמו שכתבנו בפרקים הראשונים בשם חז"ל, כמה יועיל זה למעלה לנפש הנפטר, שיתנהג השם יתברך עמו בכל ענייניו גם כן במדת החסד. גם שעל ידי זה נזכר שם של אבותיו לעיני הכל לטובה, שאומרים:" אשרי שזה ילד! אשרי שזה גדל! וממילא נתעורר עליהם זכות ורחמים גם כן מלמעלה.

 

ועיין שם עוד בדברי בעל השל"ה, שהביא כמה מאמרי חז"ל, ומסיים שם:שהעושה צדקה בשביל נפש המת (אפילו אם איננו קרובו, רק שאיננו רשע, וכל שכן כשהוא בנו ובתו או אחיו ואחותו), בודאי הוא עושה הצלה גדולה ונחת רוח לנשמתו, עיין שם. ועיקר הענין הובא גם כן ב"יורה דעה", סוף סימן רמ"ט, עיין שם.

 

על כן כשארע, חס ושלום, לאחד, שמת לו אחד מיוצאי ירכו בימי עלומיו, ולא הניח לו שם ושארית בארץ, מהראוי שיעשה לו יד ושם לזכר נשמתו במצוה הקבועה לדורות, וכנ"ל, אם יש בכוחו, ואז "לזכר עולם יהיה צדיק". ואפיל אם אין בכוחו לזה, על כל פנים יתנדב עבורו איזה ספר, הצריך לרבים ללמוד בו, ויכתוב עליו את שמו, ובכל עת שילמדו בו, יהיה לנחת רוח לנשמת הנפטר. וכן ראיתי רבים נוהגים. יתן ה' יתברך שיקויים בימינו מקרא שכתוב (ישעיה כ"ה ח'): "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו'".

צדקה

 

כתוב וצדקה תציל ממות ועיקר הכוונה ממוות לעולם הבא ועל כן הרוצים לזכות את הוריהם נוהגים להרבות בצדקה לעילוי נשמתם ועד כמה גדול כח הצדקה למדנו מהסיפור שבא לפני רבינו בעל הקהילות יעקב שמנהל תלמוד תורה שהיה רגיל לצאת מידי שנה לאסוף כספים בחו"ל ועתה נפטרה אמו ובא לשאול אם ליסע כי אולי לא יוכל לומר קדיש בדרך. ענה לו הצדיק הלא הקדיש הוא לעילוי נשמה. אם כן וודאי שתיסע כי אין עילוי נשמה גדול יותר מלתרום צדקה ולהתרים לתלמוד תורה

 

גם בספר שולחן הטהור (קאמרנא או"ח סי' קל"ב) כותב: "ובכל פעם שמתפלל ואומר קדיש כל ימיו, יכוון לקיים כיבוד אב ואם להעלותן למדרגה עליונה.. ויתן צדקה עבורם כל ימיו ומקיים מצוות כיבוד או"א ממש יותר מכל הכיבוד שבעוה"ז והוא להם לנחת רוח" עכ"ל.

 

ובספר פלא יועץ (אות כ' כבוד או"א) כתב דעיקר הכיבוד הוא שיהא מכבדו במותו וכל אשר בכוחו לעשות להם נחת רוח יעשה מדי יום יום. ולכן לא יגרע אפילו יום אחד מליתן צדקה עבור נפש הוריו. עכ"ל.

וע"י שהבן עושה צדקה ומחזיק ידי לומדי תורה לע"נ הוריו והקרובים אליו, הגם כי יהיו צדיקים וחסידים, הרי הוא זוכה ע"י זה שהם בצדקתם בעולם העליון יתפללו בעדו שיהיה לו אורך ימים ועושר וכבוד ויושפע מן השפע העליון שפע ישועה ורחמים

 

 

צדקה בעת הזכרת נשמות במועדים – השכבה

מובא בחז"ל [ספרי] על הפסוק כפר לעמך ישראל- אלו החיים אשר פדית אלו המתים מכאן שהמתים צריכים כפרה ובמדרש תנחומא כתב דלכן פוסקים צדקה על המתים ביום הכיפורים וכן כתב אחד מגדולי הראשונים בעל הרוקח שהמנהג לתרום צדקה לעילוי הנשמה בעת הזכרת נשמות הוא מנהג קדום ביותר

 

הדלקת נר נשמה

 

מנהג הדלקת נר לכבוד הנפטרים יסודתו בהררי קודש ורמז למנהג זה נזכר במשנה ברכות נ"ב: "אין מברכים בורא מאורי האש במוצ"ש על הנר של מתים". ובגמ' שם (נ"ג.) כל מת שמוציאים לפניו נר ביום ובלילה אין מברכים עליו. ופרש"י – כל מת שהוא אדם חשוב ומוציאים לפניו נר ביום לכבודו אף אם הוציאו בליל מוצ"ש אין מברכים עליו לפי שנעשה לכבוד ולא להאיר. ע"כ. ויעויין עוד במסכת כתובות  דף ק"ג ע"א בצוואת רבי – "נר יהא דלוק במקומי"

 

ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' כ"ט) כ' דודאי מנהגם של ישראל תורה שלמה היא ובעלי תורת הח"ן קושרים כתרים ומפליגים בגודל קדושת נרות של מצוה ונר נשמה שמדליקין לע"נ המת עד שאמרו, שאילו היינו זוכים לרוח הקדש היינו מבינים ומשיגים הרבה דברי עתידות ע"י הדלקת נר של מצוה כי נר של מצוה מתנבא כנביא ע"פ ה'. עכ"ל.

ובפוסקים מובא שיש בהדלקת הנר משום כפרה למתים ויש להם נחת רוח בנר שמדליקים בשבילם (כ"כ הלבוש וראה עוד מ"ב סי' תר"י ס"ק ב' ובס' מט"א סי' תר"ג באלף המגן אות י"ז).

 

בזמנינו היום כתבו הפוסקים שיש יותר עילוי לנשמה  ע"י תרומה למאור בית הכנסת ומקומות תורה שיוכלו ללמוד לאורם

 

 

עליה לקבר ביום השנה

נוהגים לבקר את הקבר ביום השנה ומתפללין שם לעילוי נשמתם (קב הישר פ' ע"א טעמי המנהגים ח"ג דף ל"ז ע"א) ובספר יעלזו חסידים (אות תש"א-תש"כ) כתב: ברזילי הגלעדי אמר (שמואל ב' י"ט ל"ח) "אמות בעירי", כי יש הנאה למתים, שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים על נפשם טובה-גם הם מטיבים להם [ובזאת ג"כ בן יכבד אב ואם] וגם כשמבקשים מהם שיתפללו, הם מתפללים על החיים, כמו שמצינו בכלב שנשתטח על קברי אבות. ע"כ. ובתורת הרשב"י בזוהר ויחי (רי"ז ע"ב) מובא שר' יצחק ביקש מר' יהודה שילך כל שבעה לפטירתו על קברו ויתפלל עליו.

 

אנשים הדרים בחו"ל והוריהם קבורים בארץ לדעת גדולי הפוסקים עדיף שישארו במקומם ודמי הנסיעה יתנו לצדקה

אף שמנהג ישראל לבקר ביום השנה בקבר אבות אבל חלילה להוציא הוצאה מרובה לבא מחו"ל לארץ ישראל ויש עדיפות רבה שיתנו כסף זה לע"נ האב ולהשתדל ללמוד מעט יותר ויהיה דבר זה נחת רוח לאב הרבה יותר לעין כל ערוך מבזבוז כספים לטיסות  וביטול זמן (הגרש"ז אוירבך זצ"ל מבקשי תורה כ"א עמ' רמ"ו). וכיוצא בזה הביא בספר מורא הורים וכבודם בשם הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א שלימוד תורה שילמד שעה אחת לע"נ הוריו, שווה פי אלף מזה שיסע במיוחד מארץ לארץ כדי להשתטח על קברי אבותיו.