אעתיק כאן דבריו הנפלאים והקולעים של מרן הסטייפלר זיע"א במכתביו (מכתב מה) המלבנים היטב נושא זה:
א. יש שני סוגים בזה הא' שהוא ר"ל כופר, וזה בא בנפש השקועה ר"ל מאד בזוהמת העוונות, והכפירה היא באמת טפשות גמורה ואין הדעת סובלתו כלל כי מאין הוא יכול להחליט שח"ו "לא". ואותן הכופרים לא הדעת מכריע להם אלא ניתנה מהשמים רשות להס"א להשרות רוח הטומאה ר"ל על סוגי רשעים באופן שיכפרו ר"ל, והם הרשעים חושבים שהשכל מכריע להם ובאמת הוא ע"פ רוח הטומאה בלא שום מבוא לשכל, גם מה שנדמה להם שזה ע"פ השכל הוא ג"כ מהרוח טומאה השורה עליהם ר"ל, כיון שבעצם אין יותר פשוט מהאמונה בבורא שברא את ברואיו ומשגיח עליהם.
[ואמרתי אני הכותב ראיה מוחצת לדברי רבנו בזה, שהרי יראה האדם בחוש, שכאשר נכנסה בלבו איזו רוח שטות של מינות, הן מעצמה, או מתוך ששמע משפט כפרני, וכיוצא, הרי שמיד מּפַעֵם בקרבו אותו משפט ומחלישו באמונתו, והנה לאחר יום או יומיים חלפה והלכה לה אותה טרדה, ללא שיש לו שום מענה ותשובה לאותה טרדת כפירה, הרי מוכח שאין הטרדה הכפרנית מקורה בשכל, דאם כן היאך חלפה לה, וכי קבל תשובה לטרדתו, אלא הזמן עשה את שלו, ומהזמן הנמשך נשכחה והלכה לה אותה טרדה, אם כן הוא מופת לכך שהטרדה של מינות אינה אלא טמטום ולא שכל, ולכן כשהאדם מתחזק באמונתו כרגיל, ממילא מסתלקת לה אותה מינות].
ואין לנו לדבר כלל מסוג זה של כופרים ר"ל אשר באמת אינו מצוי כלל אצל אנשים המתנהגים בשמירת התורה וכש"כ בלומדי תורה.
ומה שמצוי לפעמים אצל אנשים שומרי תורה הוא להיות "מסופק", בלתי מאמין ובלתי כופר. וגם זה אינו בא אלא מחמת עוונות, כי נפש מטוהרה יש לה אמונה שלמה מפאת אור התורה המאיר בו, וגם כי האמונה ירושה לנו מאבותנו כמשאחז"ל דישראל מאמינים בני מאמינים [היינו כ"ז שלא גרם החטא ליתן רשות ליצה"ר לבלבלו בספקות].
עיקר הגורם לזה לספיקות באמונה, הוא "הגאוה" אשר הוא אבי אבות הטומאה ואמרו חז"ל שאמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור ביחד ושהוא כעובד ע"ז ר"ל, ועי' עוד כמה מאמרים נוראים בענין חומר חטא הגאוה בסוטה דף ד'.
ולפי שהאדם טבוע ומורגל מילדותו ונערותו במידת הגאוה לא יחשוב לו זה לעוון כלל ושקוע בו מאד, באופן שכבר אינו מרגיש שהוא בעל גאוה. וכל זמן ששקוע במדת הגאוה עלול הוא מאד לבוא לידי ספקות בהאמונה ח"ו ה' ישמרנו.
והנה בדוק ומנוסה שתיכף ברגע שהאדם רואה עצמו באמת לשפל שאין בו חשיבות כלל, תיכף פורחים ממנו כל ספיקות באמונה, רק שהוא דבר קשה מאד להרגיש ענוה בלבו באמת. והלומד הרבה בספרי יראים המדברים בענין חומר הגאוה ורעתה זוכה לפעמים על זמן מה לרגשי ענוה ובדוק ומנוסה שבאותו שעה מתבטלים אצלו כל הספקות והוא מאמין באמונה שלמה, אך קשה מאד להחזיק בענוה והיא ממדרגות הכי עליונות ותיכף כשמאבד הענוה חוזרים מחשבות הספיקות ר"ל.
וכבר אמרתי בקצרה שצריך שלא לשים לב כלל להמחשבות המבלבלות רק לעסוק בתורה ובשמירתה בדקדוק מצוות וזהירות מאיסורים ח"ו, ובמשך זמן – המחשבות רעות עוברים ומתבטלים מאליהם בס"ד, ולא כל האנשים שוין בזה יש שהבלבולים נמשכים אצלו זמן קצר ויש כמה שנים ה' ישמרנו, אבל סוף סוף המה חולפים [אם שומר תורה כדין ועוסק בתורה כפי יכולתו].
וכבר ביארתי כמה דברים בענינים אלו בספרי "חיי עולם" ובהקדמה כתבתי דברי הרמב"ם שאסור להתוכח עם הללו שיש להם קושיות וספיקות באמונה, המעונין בזה יעיין בספרי הנ"ל כמה דברים נחוצים.
…ואכתוב איזו תיקונים אשר מועיל הרבה הן לכפר על העבר והן לתקן על להבא, על מנת שהאמונה תתחזק בלב האדם.
הא' לשמור שבת מאד בכל דקדוקיו, וכש"כ אם אפשר לו שלא לדבר שום דברים בטלים בש"ק. והוא ענין קדוש ונורא ואחז"ל דהשומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו.
הב', לענות אמן ואמן יהא שמיה רבא בכוונה ובקול ולשמור שלא יגרע עניית אמן בכל מקום שהוא צריך לענות, ודיני עניית אמן [מבואר בשו"ע] בסי' קכ"ד, ואמרו חז"ל שאפי' יש בו שמץ ע"ז מוחלין לו לזה שעונה אמן בכל כוחו עי' שבת דף קי"ט.
הג', לומר פרשת התמיד בכל יום לפני תפילת שחרית ולפני מנחה כי אחז"ל שהעולה מכפרת על הרהורי הלב, ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים – כתיב: "ונשלמה פרים שפתינו" – נחשב כמקריב.
עוד ראיתי מובא בספה"ק שקריאת "שירת האזינו" בכל יום מגרשת מאד הרהורי כפירה [אך כמובן לא תיכף ומיד רק במשך הזמן], ולפני הרבה שנים התאונן אחד אצלי על הרהורי כפירה ר"ל ואמרתי לו המובא בספה"ק מקריאת שירת "האזינו", וכן עשה איזה שנים רצופים ואח"כ הודיע לי כי ניצול לגמרי מהמחשבות, והשי"ת יעזרנו ע"ד כבוד שמו.