סיפורי מופת וניסים גלויים מקבר הרשב"י
מדור לדור יסופר על הנסים והנפלאות שנעשו במירון, בזכותו של אותו צדיק הרשב"י, שהכריז בשעתו: "יכול אני לפטור את העולם כולו מן הדין", וכדברי ר' יוסף סופר באגרתו "עדות ביהוסף": "וסיפרו לי מעשים נפלאים מזה המקום קודש.
תלמידו של הרמב"ן, שעלה לאר"י בעשרות השנים הראשונות לאלף הששי, ובקונטרסו "תוצאות ארץ ישראל" רשם פרטים על קברי התנאים והצדיקים בארץ הקודש, מתאר את ההתאספות ההמונית לתפילה, במערת שמאי והילל במירון: "שם מתקבצין כל ישראל והישמעאלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם, ואומרים שם מזמורים, וכשהם [רואים] יוצאים מים בתוך המערה, וכולם שמחים כי הוא סימן שתתברך השנה, והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים, ובעת תפלתם היו נראים המים כהרף עין".
כמאה שנה ומעלה לאחר מכן מתאר תייר אלמוני מקנדיא את ביקורו באר"י ומדבריו מסתבר כי תפילות אלו נערכו על ציונו ובית מדרשו של הרשב"י במירון, וכך הוא מספר: "ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם, מהעדר המים, אמנם בעת שבאים היהודים שלש רגלים, לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים, וביחוד קבורת רבי שמעון בן יוחאי, ויתחננו עם תפלות, סליחות ותחנונים לא-ל יתברך, שיתן להם מים, שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר, והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך".
מסורת זו מתאשרת ע"י ר' יצחק לטיף מאיטליה, ששמע על כך מפיו של זקן בן שבעים, ובאגרתו מירושלם, בשנות ר"מ-רמ"ה לערך, הוא מספר על הנפלאות שנעשו על קבורת הילל ושמאי: "בשני בצורת הלכו אנשים ונשים, והתפללו תוך המערה ושמע ה' ויענם במים, וימלאו תחילה כלי אבנים אשר יש להם קיבול במערה תחילה וישתו, אחר יתקשרו שמים בעבים, וימטיר והארץ תתן את יבולה, וניסו אם נדה ביניהם לא יעתר להם".
רבי משה באסולה שעלה לארץ, לאחר כארבעים שנה, בשנת רפ"א, מספר אף הוא על המים המצויים במערת הלל הזקן ותלמידיו: "ואדם משיב ידו בהם, ויש בם מים מתוקים, ואני שתיתי מהם, ופלא היא מאין באים שם המים, ועוד מאחר שהם מכונסים, איך הם טובים לשתיה, וגדולה מזאת כי הכל מעידים ונשבעים כי כשיכנסו לשם קהל רב ומתפללים, מיד המים מתרבים ושופכים בארץ", אם כי הוא מוסיף: "אמנם בימי לא היה כן".
"גם אומרים כי נס אחר נעשה בו, כי באים היהודים שיירה גדולה, וכל אחד מדליק נרות תוך המערה סביב, ואם נכנס בה אשה נדה מיד תכבינה הנרות, כולם מעידים ונשבעים שהוא אמת, ואנכי לא ראיתי".
בימיו של מרן בעל "בית יוסף" היו עולים לציוני רשב"י ובנו כל פעם כשהיתה שנת בצורת, וכך נמסר ב"מגיד מישרים" כי הגשמים ירדו בעקבות הקפות מסביב לציוני הרשב"י ובנו.
פעם אחת כאשר ירדו גשמים בחג הסוכות, ומרן הצטער על כך, נתגלה לו ה"מגיד", אור ליום כ' בתשרי, ואמר לו: "והגשמים שירדו לא הוו דוגמאת שפך לו קיתון על פניו ח"ו אדרבה נתקבלו דבריכם, ור' שמעון בן יוחאי ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם, אלא כיון דהקפתם לר' אלעזר בד' מינים הבאים לרצות על המים, נתעוררו המים ובאו, ואילו הייתם מקיפים פעם אחרת היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל – – – וכלל זה יהיה בידכם, כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר תלכו ותקיפו ציון הרשב"י ובנו הנזכרים ותענו, ועל כל צרה שלא תבוא על הציבור, תקיפו אותם שבעה פעמים ותענו"[1].
מסורת התפילות בציון הרשב"י על כל צרה שלא תבא נמשכה לדורות הבאים: "ובעת עצירת גשמים, רחמנא ליצלן, הולכים להתפלל, ופעם אחת כשהלכו, הייתי גם אני עמהם, והתפללנו בציבור וקראנו בספר תורה אשר שם, והיה לנו שעשועים רבים תודה לא-ל, וכן בכל עת רצון, מתפללים שם על גאולתנו, על פדות נפשנו בקרוב בימינו".
רבי ישעיה הלוי הורביץ, בעל השל"ה, שעלה לאר"י בשנת שפ"ב, מספר לבניו על תוכנית ביקרו בציון הרשב"י, ומוסיף "אקח הזוהר, כי כמה נסים יארעו שם, כי צריכים ללמוד הזוהר באימה וביראה ובדבקות גדולות, ואח"כ לשמוח הלב שמחה רוחנית, ולא שום אבילות ועצבות, כי באלה חפץ רשב"י והוא בדוק ומנוסה".
מדורות קדומים ועד היום עומד ציון הרשב"י במרכז קברות הצדיקים, שאחינו בני ישראל היו משתטחים שם ומרבים שם בתפלה לפני המקום, וגדולה זכותו של אותו צדיק שרבים היו נושעים ונפקדים לטובה לאחר תפילתם במקום הקדוש הזה.
שמע הישועת והנפלאות לאחר השתטחות במקום, הגיע למרחוק, ומעתה החלו קרובים ורחוקים נוהרים לתפילה במירון, ואף שאינם בני ברית הכירו בקדושת המקום,
ציון הרשב"י מקום מקלט בעת רעידת אדמה
כסיפורו של ר' יוסף סופר בעל "עדות ביהוסף" על הנפלאות שאירעו בימיו במקום קדוש זה. בימיו אירעה רעידת אדמה גדולה בצפת: "וכשיצא הרעש על הארץ [בחדש חשון תקכ"ב] באו כל הישמעאלים והערלים שבאותו מקום, לזה הבנין של רשב"י ז"ל, והדלת היתה סגורה וצעקו כולם כאן, ופתחו פיהם: "רבי שמעון, רבי שמעון, מאחר שאתה אדם גדול בעולם וחשוב, וגם שמענו מפי אבותינו מחשיבותך, וגם בעינינו אתה חשוב, פתח פתחך", ומיד נפתחה הדלת מאליה, והלכו כולם לפנים, וגם הבתים שלהם ונשיהם ניצלו, ולא היה להם היזק כלל, ועכשיו הוא, רבי שמעון, חשוב בעיניהם מאוד ביותר".
בהמשך האגרת הוא חוזר לענין זה, שכן לאחר חדשים מספר היתה רעידת אדמה נוספת: "כשהיה רעש שני [ו' כסלו] ברחו כולם היהודים וערלים וישמעאלים, לבנין של רשב"י ז"ל כבפעם הראשונה, וכשבאו קרוב לשם ראו כולם שהבנין כולו הגביה והתנשא את עצמו למעלה וקפץ באויר כמו אדם מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, וכיפה מלמעלה של זה הבנין, התחלקה לשני חלקים, לחצאין, והיו פתוחים לשנים. כיון שראו זאת נפלה חרדה גדולה עליהם, ונתחלחלו מאד ופתחו כולם וצעקו "רבי שמעון רבי שמעון, אם הבנין שלך כל הוא, מה יהיה סופנו עמנו?" וזה היה יותר מחצי שעה, ואחר כך שקטה הארץ שקט הרעש ועמד הבנין על מקומו, והכיפה של מעלה שנתחלקה לשני חלקים, נתחברה יחדיו כבראשונה ולא היה להם היזק כלל, והאנשים שבאו לשם ראו הנס הגדול בזה הבנין, בחוץ ובפנים, אם יש איזה סימן או חריץ בבנין, ולא נמצא כלל שום סימן או סדק בחומה, שהיתה כבראשונה"[2].
ר' חיים הלוי הורביץ בעל "חבת ירושלים" מספר אף הוא: "מהולל אקרא ה', אשר זיכני להיות במירון, בל"ג בעומר שנת תקצ"ט לפרט קטן ,
נפל מגובה שש קומות ומצבו היה קריטי קם לתחיה כאחד האדם באותו יום
ואספר נס גדול, אשר קרה בים ההוא אשר עיניו ראו ולא זר, ויהי בעלות כל העדה הקדושה, אנשים נשים וטף, על גג המדרש של התנא רשב"י להתענג ולהביט בהילולא, ויפול ילד כבן חמש שנים מגג העליה, והגג היה גבוה כמו שלושים אמה, והילד בנפלו לארץ היה כמו מת ממש, ובהיוודע הדבר לקהל ויספקו כף, באמרם מת הילד, ואביו הולך ובוכה על בנו, ויצו רופא אחד אשר היה שם כי יקיזו דם לילד, ויחי הילד והתחיל צועק "הוי אבי", ובהישמע בכי הילד וישובו כל העם לשמחתם"… והקדוש ברוך הוא שלח רפואה שלמה לזה הילד, עד כי למחר נעשה בריא אולם ממש, והיה שמח בתוך קהל ועדה עם אביו, אז ידעו כולם, כי רק בזכות התנא אלוקי נתרפא הילד לבל תושבת שמחתו".
פקידת עקרות לאחר ארבעה עשר שנים בזכות התרומה לע"נ הרשב"י
אף רבי יהודה ליב מפולטישאן בעל "שו"ת מהרי"ל", מזכיר בתיאור ההילולא: ממשמע אזניו וממראה עיניו: "והנה בהשמחה ראיתי בעיני, שהיו שני אנשים שהיו להם משקה, והיו מבקשים מכל אחד להתכבד במשקה שלהם". לשאלתו על מה ולמה סיפרו בעצמם כי שניהם זקוקים לפקודה ממרום אולם בעז"ה נושעו לאחד מהם נולד ילד ראשון ארבעה עשר שנים לאחר נשואיו, ואילו לחבירו נולד הבן הראשון עשר שנים לאחר נשואיו.
כיצד נפקדו? בשמחת ההילולא הכריז האחד בקול: "אני מנדר שמונה עשר ראטיל משקה על שמחת רשב"י ל"ג בעומר, יהי רצון מלפני אביו שבשמים, שיעזור לי ה' בזו השנה ויפקדני בבן זכר".כל העם ענו בקול ואף חברו הצטרף אלו בברכתו "אמן". בשנה ההיא נתעברו רעיותיהם וילדו להם בנים, ובשנה זו הגיע זמן התגלחת לשני הילדים והם שילמו נדרם ועלו למירון להודות לה' על שפקד אותם בזכותו של אותו צדיק, ולערוך שם את התספורת הראשונה לילדיהם.
הפליג בכך בעל "הילולא דרשב"י", התובע "מי שדר בארץ ישראל צריך ומצוה היא ליסע על ל"ג לעומר למירון, להיות שם על ההילולא רבתי – – – ובודאי יושע שמה בכל משאלות לבו לטובה".
"הרבה מאד אגדות ומעשיות מעשי נסים יסופרו ממירון עד אין שיעור והכל אין חידוש לנו, כי הוא נקרא בעל הנס, כמו שמצינו (במסכת מעילה י"ז ע"א) שקראוהו "מלומד בניסים" – הוא מוסיף – "והנה הגם שאין מקום כאן לסיפורי מעשיות אבל בכל זאת לא אוכל להתאפק ולעצור מלספר מעשה זה מעשה נס נפלא כי נורא הוא, אשר בענינו ראינו,
מעשה נורא מתחיית המתים ממש מפי עד ראיה
והנני עד ראיה לספר בקהל מעשה נס ופלא, מה שראיתי בעיני, בהיותי במירון
על ל"ג לעומר בשנת תרפ"ג, [1923] שחל אז ביום הששי, ושכמעט רוב הקהל מאלפי ישראל, נשארו אז במירון לשבות שם את יום השבת, וטעמנו אז טעם שמחת שבת עילאית, פלאית".
ביום שבת בבקר אחר תפלת מוסף נשמע קול רעש גדול בגלל מותו של ילד ספרדי, שרק ביום שלפניו נערכה תגלחתו הראשונה וקיימה את נדרה. "בעיני ראיתי – הוא מספר – את הילד מונח בחדרו על הארץ, ירוק ומת. כולם נצטערו מאוד על אבדן נפש אחת מישראל, וכן השתתפו בצער אמו, ומרוב צער לא יכלו בשום אופן לעשות "קידוש" ולסעוד את סעודת השבת".
והנה פתאום קמה אמו, נטלה את הילד המת על ידיה, וירד עמו למטה בביהכ"נ שעל יד הציון הקדוש והניחה אותו על הרצפה ובקול מר פתחה בצעקה "הוי, צדיק צדיק, רבי שמעון. אני, אמתך, באתי לכאן לכבודך, לגלח בני היחיד הראשון אשר נתן לי השי"ת בזכותך, וקיימתי נדרי אשר נדרתי, ואתמול הביאותיו חי ועשיתי לו התגלחת בשירים ובזמרה ובתוף ובכנור ומשתה ושמחה, ועתה איך אסע מכאן בבושה ובכלימה בלי הילד ובאיזו פנים אבואה הביתה". קולותיה ובכיותיה נשמעו בכל החצר ולב מי לא נמס כמים לשמוע את קול צעקתה. משסיימה את תפילתה קמה מעל הארץ והמשיכה בתפילתה "צדיק, צדיק, הנני מניחו לפניך כמו שהוא, ואנא ממך שאל תביישני ואל תחזיר פני ריקם, ותחזירו לפני חי ובריא, כמו שהביאותיו אתמול לפניך, ויתקדש שם שמים בעולם, וידעו כי יש ה' וצדיקים שופטים בארץ".
לסגולה סגרו את דלת ביהכנ"ס ולא נשאר שם איש, מחוץ לילד השוכב על הארץ וכעבור רגעים מספר נשמע מביהכ"נ צעקת הילד לאמו. משנפתחה הדלת, והנה הילד קם על רגליו וצועק "אמי, תנה לי מעט מים, כי צמאתי". כל הקהל באו לראות הילד החי. אף הרופאים שנאספו שמה לבדוק את הילד הודו ואמרו שאין זה בדרך הטבע כלל, וכל העומדים שם ברכו ברכת "מחיה המתים".
סגולה לחשוכי בנים לנדב משקה לזכות רשב"י
גדולי החסידות היו משגרים אגרות לארץ ישראל, ובהן בקשות להזכיר את שמות הנזקקים לישועה ליד ציון הרשב"י, ואף לנדר צדקה, ונשתמר בידינו מכתבו של רבי בן ציון הלברשטאם מבאבוב זצ"ל הי"ד, לאחר מאנשי שלומו בארץ הקודש, בו הוא כותב "היות ששמע מפי אנשי ארצנו הקדושה, שקבלה בידם סגולה לחשוכי בנים, רח"ל, לנדב ח"י ראטל משקה, ביומא דהילולא על ציון התנא האלקי רשב"י, לכן הוא ממנה אותו "שליח מצוה, להזכיר לטובה את הזוג ר' – – – עם זוגתו – – – שיפקוד השי"ת אותם בזכר של קיימא, במהרה, בלי שום מכשול ונזק", ומוסיף "וינדב עבורם ח"י ראטל משקה כנהוג, וכאשר יעזור השי"ת ויפקדם בישועה במהרה, מוכנים המה לשלם נדבת לבבם בשמחה".
לא רק מקום תפילה למצפי ישועה פרטית על סבלותיהם שימשה ציון הרשב"י, אלא גם נקודת מרכז לתפילת רבים, וכן קהילות בחוץ לארץ, שהיו נתונות בצרה, היו פונים לארה"ק ומבקשים להתפלל למענם במירון על ציון הרשב"י.
הקפות סביב הקבר לישועת קהילה בגולה שסבלו מרורות מושל עריץ
לרבי חיים שאול דוויק הכהן, מגדולי המקובלים בירושלים, הגיעה אגרת מקהילה אחת בחו"ל ובה סופר כי מושל עירם מציק מאד ליהודים והם ביקוש הימנו להתפלל למענם. רבי חיים שאול נענה לבקשתם, ולשבת של "סליחות", נסע למירון בלויית עשרים מתלמידיו, ובכל יום היו עורכים "הקפות" סביב הציון הקדוש של רבי אלעזר, כמנהג המקובלים, עם ארבעה מינים ישנים, שקיימו בהם את המצוה בשנה שעברה".
בשובו לביתו בעיר הקדש עם בני החבורה מצא רבי חיים שאול על שלחנו מברק מאותה קהילה בה הם מבשרים לו כי המושל העריץ מת לפתע, וליהודים היתה אורה ושמחה.
ע"י השמחה בל"ג בעומר זוכים לישועות
רבי אברהם יעקב מסדיגורא בעל "אביר יעקב", רואה את מקור הישועות בשמחה: "בל"ג בעומר שורה שמחה, כי בימי הספירה שורה בחי' אלקים – דין ובל"ג בעומר הוא המתקת הדינים, ע"י התגלות הזוהר הקדוש, וכשנמחקים הדינים אז הוא שמחה גדולה",
והוא מסמיך דברי זקנו רבי ישראל מרוז'ין שישראל יכולים לקבל כל אחד השפעות טובות ע"י גודל השמחה, אבל השמחה האמיתית הוא רק ע"י התורה הק', וע"י שבני ישראל מתדבקים בלמוד התורה הק', אין להרע שום שליטה, ונעשה בטל ומבוטל, וזה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט) "ג"ל" ל"ג בעומר "עיני" "עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו" (שם) בל"ג בעומר מן המתקות הדינים נשפעים חסדים, "ואביטה נפלאות" ורואים נפלאות מישועות כלל ישראל, איך מתורתך, ע"י שמדבקים בהתורה הקדושה ומחנכים הדור הצעיר, על ברכי התרה והמסורה באים לביטול הרע ומשפיעם השפעות טובות".
[סגולה לרפואה]
ר' שלמה זלמן עהרנייך משמלוי ציין באחת מאגרותיו לירשלים "כי מ'לך ר'ופא נ'אמן ו'רחמן" ראשי תיבון מרון", כלומר בזכות הצדיק הטמון במירון שולח השי"ת רפואה לחולי עמו ישראל, והרא"ז מרגליות מוסיף: " כתוב "קול רנה וישעוה באהלי צדיקים", ורבים נושעים שם בכל ימות השנה, אבל ביום ל"ג לעומר יום המתקת הדינים הוא, וצדיק ונושע הוא". [מסע מירון]
[1] מגיד מישרים פרשת אמור, וראה לעיל במאמרנו על העליה לציונו של הרשב"י.
[2] שם, ע' 305. אף בעל "אהבת ציון" מספ: "גם הנכרים מנדבים שמן על קבל רשב"י ובנו רבי אלעזר, ונשבעים זה לזה בשם שמעון שבמירון וכמה פעמים ניצלו בזכותו"