מעביר על מדותיו

להיות מעביר על מדותיו

"אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נשא עון ועבר על פשע', למי נושא עון? למי שעובר על פשע". פרש רש"י: "אין מדת הדין מדקדקת אחריו, אלא מניחתו והולכת" (ראש השנה יז.).

אומר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בספרו "שיחות מוסר" (תשל"ב עמ' קמ), כי מדברי רש"י נראה, שאף על פי שלא נתכפרו לאדם פשעיו ועדין חוטא הוא, מכל מקום, כיון שמעביר על מדותיו מדת הדין מנחת לו. והרי לנו ב ה עצה וסגלה כיצד לזכות בדין להיוח מעביר על מדותיו.

הגמרא שם מספרת על רב פפא שבא לבקר את רב הונא בריה דרבי יהושע שחלה. כשראה את מצבו, אמר ש! כינו לו תכריכין. לבסוף נרפא רב הונא ואמר שאכן נגזרה עליו מיתה, אלא שהקדוש ברוך הוא אמר, שמכיון שאינו עומד על מדותיו אלא מעביר עליהן, אל תדקדקו אחריו רואים אנו, שאף לאחר שנגזרה עליו מיתה והיה כבר במצב של גסיסה, הועילה לו מדה זו להצילו מן הדין ולהשיבו לתחיה.

אכן תנאי יש בדבר, וגם הוא מבאר שם בגמרא: "אמר רב אחא בר חנינא, אליה וקוץ בה, 'לשארית נחלתו' ולא לכל נחלתו. למי נושא עון? למי שמשים עצמו כשירים". ופרש רש"י: "אליה שמנה יש כאן וקוץ בה כלומר, דברי תנחומין יש כאן, אבל יש בתוכה דבר קשה שאינו שוה לכל אלה, אלא למי שמשים עצמו וכו' ".

מהו אותו 'דבר קשה'? התנאי של משים עצמו כשירים. רש"י מפרש במסכת סנהדרין (קיא:), מה הוא עושה עצמו כשירים "שירים שאין נחשבין, כך אינו חשוב בעיניו ואינו מתגאה".

ונראה לומר, שדברי רב אחא בר חנינא הנם המשך לדברי רבא. כלומר, אמנם הקדוש ברוך הוא נושא עון למי שעובר על פשע, אך כל זה מפני שמשים עצמו כשירים. אם העברת המדות נובעת אצלו מכח הענוה שבו, אזי הוא זוכה לכך שהקדוש ברוך הוא נושא עון. אבל אם הוא מעביר על מדותיו מטעם אחר, אין בהנהגתו את הסגלה המביאה לכך שיעבירו לו על כל פשעיו.

נמצא, שלא די לנו להחליט להעביר על מדותינו, כי עצה זו כרוכה במדת הענוה. אי לכך, בראש כל עבודתנו בימים שלפני יום הדין, עלינו לרכש את מדת הענוה. לכשנזכה לקבל שיכות למדה זו ונבא על ידיה לידי העברה על המדות, נזכה בודאי ליום הדין.

*

על הנהגה מפלאה של העברה על המדות מספר בספר "האיש על החומה" (חלק א', עמ' 164):

בעת כהנתו של הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל כראש אב בית דין בבית דינו של הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין מבריסק, נזדמן לפניו דין תורה בסכסוך קשה ומסבך בין בעל ואשתו. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בדינם, הוציא בית הדין את פסקו כפי ראות עיני הדינים ושקול דעתם הברורה.

בני משפחת האשה ראו עצמם נפגעים מפסק הדין, והיו ביניהם כמה תקיפים בדעתם שסרבו להשלים עם פסק הדין. קמו וירדו לביתו של הרב והתפרצו אליו בצעקות וגדופים. היה זה בשבוע שלפני ראש השנה. הרבנית שהתה אותה שעה בחדר הסמוך, ונבהלה לשמע הגדופים שנפלטו מפי המתחצפים, ומכיון שהימים היו סמוכים לימי הדין, פגעו דבריהם מאד בלבה הרגיש, ופרצה בבכי מר.

כל אותו הזמן ישב מורנו במקומו בשלוה נפשית והמשיך לעין בתלמודו. כשגברו המהומות והצעקות, הזדקף לפתע מלא קומתו ופנה אליהם בקול תקיף ונמרץ:

"שמעו נא מה שברצוני להגיד לכם ! " בחדר השלך הס, והרב המשיך: "אם צדקתם בטענותיכם ובתרעמותיכם ואני ובית דיני טעינו, הרי כבר מסרתם דינכם לשמים, וה' הטוב יכפר בעדנו, כי אין לו לדין אלא מה שעיניו רואות. אבל ! " הרעים בקולו בשאגת ארי "אם הצדק אתנו והוצאנו דין אמת לאמתו, הרי אז, הרי אז… " (חזר על דבריו פעמים, ועשה הפסקה קלה).

מיד החוירו פניהם של המתחצפים מקולו התקיף של הרב, בצפיתם לתגובה עזה ונמרצת, ויחרדו איש אל אחיו מזעמו של תלמיד חכם ומגחלתו. אחר כך המשיך:

"אם אמנם צדקנו בדיננו, הנני מודיע לכם כי אני מוחל לכם במחילה גמורה על כל הצער שגרמתם לי ולבני ביתי, והרי מברך אתכם שתכתבו ותחתמו לחיים טובים ולשלום!"

המומים ומבישים הפנו את גבם, וימהרו להסתלק בטרם ירגישו השכנים בקלונם.

ר' ישראל יעקב ברנשטיין שהיה גר בשכנותו, נחרד לשמע צעקות ההתפרצות, וימהר לדירת הרב. בהכנסו עוד הספיק לשמע כמה בטויים פוגעים מצד המתפרצים, ולאחר מכן את הכרזתו של הרב.

כשיצא אחרון המתפרצים את הבית, פנה אל הרב ושאלו: "אם בלבך מחלת להם ניחא, כי כך דרכם של צדיקים שמוחלים לכל מי שהכעיס כנגדם; אבל לשם מה הודעת להם בפומבי שהנך מוחל להם? האם לא היה טוב יותר שיתיסרו במצפונם, ויהרהרו בהתנהגותם המבישה ויבאו לבקש מחילה כדת וכדין?"

"חככתי בדעתי, " ענה הרב לעמתו, "הנה מתקרבים והולכים ימי הדין אשר בהם עושה כל אדם את חשבון נפשו, ובודאי כשיגיע ערב יום הכפורים, יתחילו להרהר בכל מה שעוללו לי וצערו את בני ביתי, וירצו לחזר בתשובה ולבא לבקשני שאמחל להם, אז יתחיל יצרם לפתותם: איך תכניעו ותשפילו עצמכם לבא ולבקש מחילה? ובכדי לשכנע אותם, יתחיל להסביר להם שבעצם צודקים הם, וכל מה שעוללו לי היה כדין, ונמצא ששוב יכשלו בעונם, וחס וחלילה יענשו בסבתי ביום הדין. לכן הכרזתי מראש שהנני מוחל להם, והיה אם יהרהרו בתשובה בימי הדין והסליחות, יקל עליהם לחזר בתשובה ולהודות בשגיאתם, ומיד יסלח להם, ונמצא הכל בא על מקומו בשלום".

עד כאן מפי רבי ישראל ברינשטיין. וכאשר ספרתי דבריו לאבי שליט"א, השלים את הענין, כפי ששמע מפי מורנו:

בערב יום הכפורים, בשוב הרב מהכתל המערבי, פגש את ראש המתפרצים לדירתו. נגש הלה למורנו ובקש ממנו מחילה. נתרצה לו מורנו ומחל לו בכל לבו. לפני הפרדם, שאל לו הרב: "האם כבר קנה אתרוג?"

"מה שייך?" ענה הלה בנימה של קצת יהרה וזחיחות הדעת. "אתרוג מהדר כזה שזכיתי לו השנה, טרם נזדמן לי מעודי. כליל השלמות פרי עץ הדר ככתוב… אמנם הוא עלה לי בדמים מרבים ושלמתי עבורו חצי נפוליון זהב, אבל עבור הדר כזה… "

נתן בו מורנו מבט מלא רך, ואמר לו: "הגע בדעתך, על קיום מצות עשה מחיב האדם להוציא עד חמש מנכסיו. על אי עברת לא תעשה, עליו לותר על כל ממונו. ועתה נתבונן נא יחד: אותה מצות לא תעשה "אלהים לא תקלל" היכי מיירי (איך מדבר) ? אם בעל הדין חושב שהדין צודק, בודאי לא יקללהו, אלא יברכהו. אלא ודאי הכונה, שגם אם בעל הדין בדעה שהדין טעה ועות את דינו, קים הלאו שאסור לקלל את הדין. ועתה, התבונן בטובך ושקל במאזני שכלך היכן הישר והיכן אמת המדה. "

בספרו דברים אלו, הוסיף רבנו לפרש בדרך צחות את הפסוק: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז). ואלו היו דבריו מלה במלה:

אחרי שהם יצאו את ביתי, הרגשתי בעצמי שעלי להרהר ולפשפש במעשי וכי כלום בחנם באים עלי לפני יום הדין בנסחה כזו ובדבורים כאלה? ולכן קבלתי על עצמי להכפיל את שעורי, הן בדפי גמרא והן בדפי משניות, ואפלו במזמורי תהלים. והנה פתאום, נמלך ה 'בעל דבר' (היצר הרע) ואמר לעצמו: לאיזה עסק ביש נכנסתי? רציתי לשלהב ולהסית את היהודים האלה זה בזה בימי הדין ולהרויח על ידי זה חבילות של עברות, והנה ר' חיים זה הפך לי את הקערה על פיה ומרבה לי עוד בזכיות, אולי יותר טוב וכדאי שיבקש הלז מחילה מהדין, כדי שיעזב את התגברותו בתורה ויראת שמים, כי מי יודע מה עוד יצא מזה? עד כאן דברי היצר הרע.

וזהו "ברצות ה' דרכי איש" כשהיצר הרע רואה שמלאכתו נכשלה, ועוד יצא מזה שרצה ה' את דרכיו של האיש שנתכון להסיתו לדבר עברה, אז היצר ישלים את אויביו אתו; דהינו, מסיא לכך שאלו שהיו אויביו ישלימו בלבם, וזה בכדי שלא יבאו להתעוררות ולפשפש במעשיהם. (לקח טוב)