לא לחינם הראנו הבורא את עוצמתה של תשובה; אם זה בשבועה, וכפי שנאמר ביחזקאל: "חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכו וחיה"; לא לחינם הראנו הקב"ה עוצמתה של תשובה באופן מבהיל רעיון, והוא המבואר בגמרא (ע"ז ד:): אמר רבי יוחנן אמר רשב"י: לא דוד ראוי לאותו החטא (בת שבע), ולא ישראל ראויים לאותו חטא (העגל), ולמה חטאו? להורות תשובה לרבים וליחיד. עיי"ש בגמ'.
וכתב רש"י שם שבאמת גבורים ושליטים ביצרם היו דוד ודור המדבר, אלא שבגזירת א-ל עליון השליט את יצרם עליהם כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה שלא יתיאשו מן התשובה.
והוא פלא, להכשיל את האישיות הדגולה ביותר בעם ישראל – משיח ה', דוד המלך, בחטא החמור ביותר – אשת איש. וכמו כן את מבחר הדורות – דור המדבר – דור מקבלי התורה, בחטא החמור ביותר – עבודה זרה, ומדוע? כדי להורות תשובה לבעלי תשובה.
הרי שידע הבורא את חולשה זו שתימצא בבני אדם בעוצמת התשובה, אחרת לא היה נזקק להישבע או להמחיש זאת בדוד המע"ה ובדור המדבר.
לבני אדם נראית התשובה כחוכא ואיטלולא, לחטוא ולשוב, לחטוא ולשוב ועוד פעם ועוד פעם. זו חולשתם של בני אדם, וחולשה זו היא המרחיקתם מלתקן עצמם, עלינו להאמין שהאדם חייב לשוב מיד לאחר חטאו, וזו זכותו שנהפכת לחובתו באם לא יעשה כן, שהרי השב לאחר חטאו ובאמת מתחרט וגודר גדרים וסייגים לבל ישוב לחטאו, זוהי תשובה המכפרת, ומה שיחטא לאחר מכן זהו חשבון חדש, שהרי אינו חוטא מראש גם כשאין יצרו תוקפו על מנת שסומך שישוב לאחר מכן, אלא חטאו מתוך שיצרו תוקפו לתאוה שקשה לו לעמוד בה, ואם כן אין זה גדר "אחטא ואשוב", ולכך תשובתו תשובה. ואם לא יעשה האדם מיד תשובה, יגדיל רעתו, "וכעבות העגלה חטאה" יהא חטאו, ויקשה עליו מאד לבסוף לשוב.