א. תלות בהקב"ה.
בגון יסורים אלו שרואה האדם שאין מי שיכול לעזור לו, ולא רק שאין מי שיכול לעזור לו אלא אף נתקל הוא בבני אדם שאין מבינים כלל את בעייתו, ורואים אותו כמי שאינו שפוי, כאן האדם נדחק לפינה דחוקה ונאלץ להתלות בהקב"ה לבדו, ובזה בא הוא על תכליתו בעולמו, מה שרבים יכולים לחיות עשרות שנים בעולם הזה ולא להגיע לתכלית זו כלל, וזה קנה עולמו בשעה אחת, ואף שהגיע לזה בעל כורחו, מן השמים זיכו לו לאדם לזה שיגיע למדריגת "התלות" בהקב"ה כי זכאי הוא לכך, ואין לך הרי מידה טובה ותכליתית ממנה.
ב. דביקות
אחד שכזה אינו רואה את פתרונו אלא בתפלה, ובשויתי ה' לנגדי תמיד שהיא העצה היחידה להצלתו, ובכך נדבק הוא בה'.
ג. תקון המדות
בגון זה של יסורים בא האדם לכניעה ושברון לב, ובכך מסתלקים ממנו הגאוה והכעס וכיוצא, והוא אתגר גדול להשתלם בתקון המדות.
ד. תקון התאוות.
במצב זה בז האדם למטעמי העולם ותענוגותיו, מעריך הוא כל טובת ה' עליו, אינו מתלונן ואינו מבקש יותר מאשר מעט ישוב הדעת ושלוה ותו לא, והוא אתגר גדול לתקון שבירת התאוות.
ומאידך מייקר ומעריך את התורה ומצוותיה היפך מחולשתם של רוב בני העולם.