מה שבקיצור יש לאדם לחדד לעצמו בעיקרי האמונה המה ב' סעיפים:
א. הכל בהשגחה
ב. הכל לטובה.
ומחויב גם הסעיף השני שיוצמד לראשון, לפי שזה המאמין בסעיף א' שהכל בהשגחה אלא שלא נצמד הוא לסעיף ב' שהכל לטובה, הרי שדוקא להיותו מאמין בהשגחה ושהכל מן השמים – זעמו וזעפו בקורותיו המאכזבים – יהא על ה', ויתרעם בלבו ובפיו רק על ה' להיותו באמת מיחס הכל לה' בלבד, ואם כן דוקא להיותו מאמין יצא שכרו בהפסדו לעומת האינו מאמין שמטיל זעמו וזעפו על בני אדם ועל גורמים ולא על ה' להיותו חסר אמונה.
ולכך נצרך שיצמד האדם לסעיף הב' שהכל לטובתו, וכנאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", והקב"ה הוא טוב, וחייבים אנו להאמין בכך, ומדרך הטוב להיטיב, ובכך ישקט זעפו וזעמו של האדם ממאורעות המאכזבות אותו, וככל שישנן זאת בשבתו בביתו בלכתו בדרך בשכבו ובקומו, וכן לפני כל אירוע שעלול הוא להתנסות בו בכעס או גאוה, וכמו לפני כל קניה שהולך הוא לקנות משהו יאמין וישנן שהכל בהשגחה והכל לטובה, הרי שלעולם יהא שבע רצון בין אם יקבל את מבוקשו בין אם לא.