שו"ת הריב"ש, משנת חכמים ומהר"ם חגיז, שדעתם ברורה בגנות החקירה. וכן בשו"ת חות יאיר כתב שהחקירה תועבה. וכן הגר"א בסידורו מגנה זאת. ועוד בשו"ת נודע ביהודה, גילה דעתו שאין ללמוד אף שער היחוד שבחו"ה. וראה שם עוד רבים מגדולי וקדושי ישראל שהאריכו בגודל הסכנה העצומה שבלימוד ספרי חקירה באמונה, וכגון בספר מורה נבוכים לרמב"ם, והכוזרי וכיוצא, ומה שכן כתב הרמב"ם ספרו "מורה נבוכים"? כבר ביאר זאת ה"חפץ חיים" לבנו שעסק בספר זה ומשכו אביו ממנו, ואמר לו, שמה שחיבר זה הרמב"ם זהו למי שכבר התסבך באמונה ונכנס בבלבול גדול שאין לו חשש שיפסיד מקריאתו בספר מורה נבוכים רק ירוויח ממנו. אולם חלילה מלהכניס אדם עצמו לספר זה כשאפשר לו בלעדיו.
לכך מה יש יותר טוב מאשר להתחזק באמונה פשוטה אמונת מסורת אבותינו, עדות של מיליוני אנשים על קבלת התורה, ניסי מצרים, הליכה במדבר מ' שנה בניסים גלויים וכדומה, לשנן ניסים אלו, להתפעל מהם, לחוש אותם, בזה הדרך בוודאי יועיל יותר לקנות אמונה בדרך ניחוחה ללא מעקושים.
ובכלל זה סכנה עצומה להתווכח עם כופרים ואפילו עם מסופקים באמונתם, ולא מפני שקושיותיהם וספיקותיהם יש בהם ממש, אלא מפני שטומאת המינות נתפסת באדם לסיבת עוונותיו, ומטמטמת אותו, כמובא לעיל בשם הסטייפלר, ויכול לבוא לספיקות מתוך טמטום.