אמונה במציאות ה', היא אכן אמונה השווה לכל, אולם האמונה בהשגחה הפרטית המכוונת ומדוקדקת בהנהגת מדה כנגד מדה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, זוהי אמונת הישראל שאין לגוי השגה בה, וכמו כן במדת הבטחון שמכללה הוא לבטוח בה' ולהשליך עליו יהבנו מתוך שהגזירה היא האמת וכל השתדלותינו אינו אלא לצאת ידי חובת השתדלות, ומעבר לכך הברכה היא השורה בנו בהיותנו בוטחים בה' ושובתים בשבת ממלאכה ובשמיטה, וביתר המועדים, וכמו כן גם השתדלותינו היא תיתכן אף במעט מאד כפי מדריגת הבוטח, וכן בכל יתר פרטי מדה זו – אין לגוי שום השגה והבנה.
ובפרט נוסף אין לגוי השגה, והוא שכאשר יארע לו נזק והפסד יזעף ויזעם, ואינו מסוגל הוא לאמונת "גם זו לטובה", או לאמונת "כל דעביד רחמנא לטב עביד".