נשמת האדם היא "בת מלך" – מלכו של עולם, חוצבה מתחת כסא הכבוד, ניתנה בת מלך זו בתוך מבצר הגוף החוסם בפניה מלהכיר ולדעת את אדוניה, הגוף דורש את עינוגיו ובכך החומר בו טמונה הנשמה מתעבה ומתגשם והנשמה במצוקה בתוך גוף זה, להיות שהאדם שוכח את יוצרו ושקוע בטיפוח גופו ומתנתק מתכליתו ואינו מאפשר לנשמתו להתקשר ליוצרה, ובזה צערה יותר מכל הגרוע ביותר.
ובכן מתחסד הקב"ה עם האדם בכך ששובר לו את חומת הגוף ביסורים למיניהם, ובכך נסדקים לפחות סדקים ופרצות בחומת גופו, ומשם הנשמה מציצה להכיר ולדעת את בוראה מכמה סיבות, ראשית כי ביסורים אלו האדם הרי נתון במצוקה וזה מביאו להתבונן שבעצם העולם בגד בו, ויגיעתו בעולם היתה לריק, ועוד, עצם צרתו מביאתו להבין במי הוא תלוי ומי הוא אביו האמיתי הכל יכול. ועוד, צרתו מביאתו לשברון לב, ולהתקרב לה', ואף שהוא מפני היסורים, אומנם סוף סוף מתקשר הוא בכך לתכליתו שהוא גילוי ה' מתוך חושך שבעולם על כל משכיחיו המצויים בכל מקום וזמן, ובזה הנשמה שבה להכיר את בוראה מתוך חושך התאוות והחשקים הגירויים והפיתויים המצויים ובכך באה היא על תכליתה, ובכך היא שמחתה, ואף שהגוף שבור אולם הנשמה משתלמת ושמחה.
ובכן מאחר ומטרת ה' ביסרו את האדם כדי שיכירו, יתקרב אליו ויתפלל, אם כן מה לו לאדם לחפש עצות אחרות, הלא עצת ה' היא להתפלל אליו, וזו מטרת היסורין, ואם כן היאך יחפש אדם עצות וסגולות ויניח את התפילה, היפך מכוונת הבורא שמיסר לאדם כדי שיתפלל, הרי בכך הנו מנסה לעקוף את רצון ה' ממנו.