א. בכוחות הנפש של האדם מוטבע שאינו מסוגל להרגיש חייב ונחות, ולכך מחמת אי נעימות בתחילה עוד יכיר טובה למיטיב, אולם בזדון נפשו יתכחש לה במשך הזמן כדי לפרוק מעליו התחייבות הכניעה לחבירו.
ב. עוד תיתכן כפיות הטובה לאדם ממיטיבו באופן פשוט, כאשר סבור זה שקיבל הטובה – שמיטיבו יכול היה וחייב היה שיתן יותר ממה שהיטיב לו, וכמו שיכפור הבן בטובות אביו ואמו להיותו חש שכל מה שנותנים לו זה אינו מספיק שהרי יכולים הם ליתן לו יותר ואינם נותנים לו, כך שמה שנותנים יקטן בעיניו, ודמה הוא לעני שציפה וקיווה בבטחון לקבל מנדיב סכום הגון ולבסוף קבל למחצה או לשליש, הלא יצא ממנו בפנים זועפות.
והתקנה לזה הוא האמונה, המאמין שמיטיבו אינו אלא שליח ה', לא יחוש נחיתות כלפיו, וכי כאשר שליחו של נדיב מגיש מתנה לעני, יחוש העני נחיתות מהשליח?! בודאי לא, וא"כ המאמין לא יתנכר למיטיבו ולא יתכחש לו, כי לא יחוש נחות כלפיו כי סך הכל אינו אלא שליח של מטיבו האמיתי שהוא הקב"ה.
וכמו כן המאמין מה שיקבל יאמין שכך הוא גזירת ה' להינתן לו, וגם זה בחסד וברחמים, ולא יזעף לעולם ולא יתאכזב מצפיתו לקבל יותר, כי לעולם לא יצפה לדמיונות ורצונות עצמיים, ומה שיקבל יאמין שהוא גזירת ה' לטובתו, כך שעל הכל יודה ויכיר טובה למשלח שהוא הבורא, ולשליח, שהוא האדם הטוב שבחר ה' בו להיות מטיבו, ומגלגלין זכות ע"י זכאי.