החלק הקשה ביותר באמונה היא נקודת "התמימות".
רוב חיי האדם אכזבות, כמעט שלא יבצר במשך כל יום בממוצע – שלא יתאכזב האדם ממקרי החיים לפחות פעם אחת, אם זה בגלל שמאכלו לא הוכן כראוי או בזמן, או מפאת מלבושיו שלא הוכנו לו, או שאבד לו חפץ, או שנתקלקל חפץ, או שלא נעשה רצונו בדבר מסוים שביקש שיעשה, המעוררו לכעוס וכיוצא.
ואז עיקר המבחן, היאך מביע הוא את תגובתו, החל מקבלת האכזבה בסבר פנים יפות ובשמחה שזו המדרגה העליונה, ועד המדריגה התחתונה לקבל ארוע מאכזב בזעף ובזעם בטרוניא ובהטחת דברים שאינם תואמים את האמונה.
ו"בין לבין" מדריגות רבות ישנם, כל אחד תהא תגובתו כפי עמלו ויגיעו בקנית האמונה, הטהור באמונתו יתקרב ככל האפשר למדריגה העליונה – לקבל בסבר פנים יפות, וכן הלאה איש איש כפי מדרגת אמונתו.
וככל שיתחזק במידת התמימות, שביאורה הוא סילוק השכל שמעורר קושיות ותמיהות על הנהגת ה', וישים עצמו כבער לפני ה', זהו האדם השלם שיזכה לישועת ה'. וכנאמר בגמרא (חולין ה' ע"ב) אדם ובהמה תושיע ה', אמר רבי יהודה אמר רב: אלו בני אדם שהמה ערומים בדעת, ומשימין עצמן כבהמה – תושיע ה'.