כשאדם שומר בגדרים וסייגים את קדושתו המתחלת בשמירת עיניו, מחשבתו וכל הקשור לעניני קדושה, אמונתו מתחדדת ומתבהרת ביותר, אחר שעיקר השוחד המסלף את האמונה הוא העריות. ולכך כמה שהאדם יותר נקי מתאוה זו, כן מתבהרת ומטהרת אצלו אמונתו ביותר, והוא ע"פ המבואר בתשובה הקודמת שככל שיסולק שוחד התאוה והחומר – תתבהר האמונה.
וסימוכין לכך הוא הגמרא סנהדרין ס"ג, יודעין ישראל בע"ז שאין בה ממש ולא עבדוה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.
הרי שנגשו ישראל לאוילות ולטפשות מתוך שוחד ורצון לעריות, והיה בשוחד זה כדי לתת ממש אף בדבר שיודעים שאין בו ממש.
והנה מצינו בחטא בנות מואב שכיון שנכשלו בו ישראל באו להיצמד לבעל פעור, שזו הע"ז האוילית והשטותית שאין כמוה, להיות אוכל תרדין ומתריז בפניה?! מה הביאם לשטות זו? הלא חטא בנות מואב, ושכן זו היתה מטרתם של בנות מואב כמובא במדרש.
וכידוע שהדעת והיסוד המה בקו אחד ישר, וככל שישמור האדם יסודו שהוא ברית קודש, כן תהא דעתו שלמה וברורה לדעת את ה' באמת.
ועיין בזוה"ק (שמות ג' ע"ב) המבאר שאמונה וברית תליין בהדדי וזה לשונו:
ולית קנאה קמי קוב"ה בר קנאה דברית קדישא, דאיהו קיימא דשמיא קדישא, ואיהו רזא דמהימנותא.
תרגום: אין קנאה שמקנא לה הקב"ה כמו קנאה על ברית קודש, שהוא קיום שמו יתברך, והוא סוד האמונה.
הרי שאמונה וברית תליין זה בזה.
ועוד, שהמיטמא בעריות מטמטם לבו ושכלו, והכפירה שולטת בו מתוך טמטום, וללא הגיון כלל מעלה בלבו ספיקות וקושיות, ומשתלטים אלו הקושיות עליו, אחר ששכלו מעורפל ומטושטש מטמטום עוונותיו, וכמו שביארנו לעיל בשם הסטייפלר במכתביו.