תכלית התורה ומצוותיה היא להגיע ל"דביקות". התפילה היא התבטאות רגשי הלב – נפשי יצאה בדברו – על ידי הדיבור מבטאת הנפש את רחשי ליבה ומהדקת את החושק בנחשק, ואלמלי התבטאות חיצונית זו שהיא הדיבור, לא היה קיום לרחשי הלב בהיותם פנימיים בלבד, אלא היו דועכים ונעלמים, כשני אוהבים שנפרדו ללא שיותירו שום קשר, שפרוד הדיבור ביניהם גורם פרוד הלב, ותכלית המצוות היא "ולדבקה בו" שלא יהא פרוד הלב מהבורא, וזאת על ידי דיבורי התפילה – קשר חיצוני – המהדק את הקשר הפנימי שלא ידעך וייעלם כאשר אילו היה מופנם בלבד ללא כלים המשמשים להפעלת והחייאת רגשות הלב, כלשון ה"חובת הלבבות" (ש"ג פ"ב): "התפילה נתקנה להחיות סימני השכל", על ידי התפילה האדם מחיה את סימני שכלו לבל ידעכו. יסוד דברים אלו מבוארים בדברי הסבא מקלם ("חכמה ומוסר" חלק שני מאמר א').
כך שאף שהקב"ה יודע צרכיו של האדם, קבע הבורא שאם יתפלל יקבל צרכיו בדרך של "נותן ומקבל", ואם לאו יהא זה בדרך "נוטל מאליו", והבדל עצום ישנו כאשר השפע מגיע לאדם בדרך "נותן ומקבל" שבכך קשרו עם הבורא מתהדק להכיר ולדיעה אותו, לבין כאשר הוא בדרך "נוטל מאליו" ללא תפילה, שאז אין סיבה שתביאהו לתכליתו שהוא להכיר ולדעת את ה' שהוא בלבד המחיה את כולם, ואז יכול האדם לחיות כגוי וכבהמה שמזונותיהם מצויים להם בדרך טבע ומקרה, ואין להם שום חיבור והכרה בבוראם שזהו אסון לאיש היהודי שאין כמוהו – להיות מנותק מבוראו.