קח לך מחברת, ורשום שם את כל גבורותיך ונצחונותיך שהיו לך מזה שנים.
שם תציין בקיצור ובראשי פרקים, את מסירות נפשך על התשובה כשחזרת בתשובה, כמה קשיים עברו עליך והתעקשת במסירות להיות איתן.
כמה תורה למדת במשך השנים האחרונות, כמה מבחנים נבחנת והצלחת, כמה מסכתות למדת, משניות, ספרי מוסר, וכיוצא, כמה מעשי חסד עשית וכיוצא, כמה תפילות התפללת, מועדים ושבתות ששמרת, מני אז ועד הצלחותיך כהיום.
וכשתפרט כל הפרטים הזכורים לך, ותעלם על הכתב, תעיין בהם מידי פעם, ולאחריהם תאמר "נשמת כל חי" מעומק הלב.
ובכך תלמד להעריך את מתנות ה' שזיכה אותך בהן.
"ויגבה לבו בדרכי ה"' – זהו תנאי מחויב להצלחת האדם, מבלי הרגשת גבהות וערך עצמי על הזכויות הרבות שזיכה ה' את הזוכה – יפול האדם לגמרי, כי לבו יהא מצומצם וסתום מלהרחיב ולפשט את מתנות ה' שזיכהו, ובמקום לפתח ביותר את תכונותיו ומעלותיו נכנס הוא לצמצום הדוחה גם את מה שיש לו.
וכבר היה אומר המשגיח ממיר – רבי ירוחם זצ"ל: כמה שמסוכן זה שלא משתמש בכלים שיש לו לעבוד את ה', יותר מסוכן זה שלא מודע לכוחות והכלים שיש לו לעבודת ה' וחושב עצמו ללא יוצלח.
ולעומתו זה שמעריך את מתנות ה' שנתן לו, לבו פתוח ורחב לפתח את המעט שבו, ובכך יתוסף לו עוד ועוד ואפילו שהוא באופן איטי, מכל מקום הוא בטוח ושמור, ובכך גם מכין הוא כלי קבול נוספים לקבל עוד.
ועוד, אחד שכזה המעריך ומודה לה' על אשר חננו, יחפוץ ה' להוסיף לו עוד ולקדמו, כדוגמת המקבל מתנה כשיקבלה בסבר פנים יפות ובהערכה יש חשק בנותן ליתן לו עוד, ומה גם כשיראה שמתנתו רוממה והגדילה את המקבל, ואילו לזה שמקבלה בסבר פנים רעות ואינו מעריך את מתנתו שקיבל, לא יחשוק הנותן ליתן לו מעתה מאומה, ובפרט שבאופן שכזה המתנה אינה מנוצלת לקדם ולהעלות.