לפי המבואר שעבודת דורנו להיות למוד ליפל לאחר הקימה היכן ההבטחה של "הבא לטהר מסיעין אותו"?

נתאר לעצמנו, כמה כבר אפשר להחזיק מעמד ולא להשבר ברוחנו כאשר הנפילות חוזרות על עצמן, ותמורות קיצוניות עוברות עלינו, היום האדם בעליה וכך מחזיק תקופה קצרה ולאחריה נפילה, והנפילה מתבטאת או בעבירה או לפחות שנופל הוא מאותה עליה למצב של טמטום וחוסר חשק וכיוצא. ובכן נתבונן, האין זו סיעתא דשמיא עצומה להיות האדם נחוש בדעתו, שיעבור עלי מה, ממקומי אינני זז! ולהחליט שעל אף הנפילות לעולם לא ארים ידי לאות כניעה, אלא שבכל פעם אתחיל מחדש, וכך חוזר חלילה. אדם הנופל ועם כל זה מתאושש וקם, הלא בכך האדם מפגין נאמנות לבורא במלוא הנאמנות, להיותו מחליט אני על משמרתי אעמודה, וגם אם ישליכוני מן השמים אלף פעמים אחזור ואחזור שוב להתחנן על נפשי.

האין זו מכח הסיעתא דשמיא בלבד?! מהיכן יכול האדם לשאוב כוחות כאלו, אם לא מכח הסיעתא דשמיא?

ובכן בזה מתבטאת הסיעתא דשמיא בימינו, לתת כח לנאבק עם יצרו, לקום מנפילתו בכל פעם מחדש ולהתחיל התחלה חדשה.

ורואה אני זאת בעין ממש, אצל בחורים צעירים חובשי בית-המדרש ואין צריך לומר אצל בחורים בעלי תשובה, שהתמורות החולפות עליהם הינם משמים לארץ ממש, ולעתים תכופות עולה על לבם לעזוב את הישיבה, ומכח הסיעתא דשמיא, ממשיכים ומחזיקים מעמד להתחדש כל פעם מחדש, וכך חוזר חלילה עד שמן השמים מתיצבים המה על מעמד מסוים ומבלי ליפול ממנו.

אכן, בדורות קודמים ההקצבה שהוקבעה לבא ליטהר היתה קצבה גבוהה בהתאם לשאיפותיו, אולם בדורנו עלינו להבין שנתמעטה ההקצבה, וזו ההקצבה שהוקבעה לנו, והיום "משכורת" שכזו נחשבת למכובדת, ואף שהיתה פעם מינימלית, היום שאנו בתכלית ירידת הדורות זהו כבר מענק ומשכורת גבוהה בעצם זה שזוכה האדם להיות ממשיך במלחמתו ולא נפלט החוצה משדה מערכת המלחמה עם היצר.