האדם חי ע"י אכילה ושתיה, והם המקיימים את האדם לחיות ולתפקד כראוי, אולם כשהאדם חולה זקוק הוא לרפואות ותרופות להצלת חייו, וכאן לא יספיק שיאכל האדם וישתה כדרכו, כי זקוק הוא לטיפול מיוחד, ולהזרקות חומרים החסרים בגופו בתמצית מתומצתת להברות אותו מחוליו.
הראשונים, שהאמונה היתה ברורה בלבם, ופשוטה בדעתם, וכל חיי היום יום שלהם היו על פי האמונה מתוך שאמונתם היתה חדורה בהכרתם עמוק עמוק, ויראתם ואהבתם לה' היו במושגים שאין לנו שום השגה בהם כלל, אזי היו עוסקים בתורה, המחזקת את בריאותם, לפי שהיו המה בריאים בנפשם ושום חולי נפש לא היה להם, ולכך התורה היתה מוסיפה להם כח ובריאות בנפשם להשיג השגות נוספות ונפלאות, ולא היו נצרכים לתפילה שמטרתה להברות את הנפש ולהביאה להכרה באמונת ה' אהבתו ויראתו.
ואולם אנו חולים בנפשותינו, האמונה אצלנו מקולקלת למאוד, ומאן דכר אהבת ויראת ה' באמת שחלשים אנו במידות אלו מאד, והננו במצב של "מחוסר הכרה", אשר הכרתנו מטושטשת מלהכיר את אבינו שבשמים, ואנו כמו בן שחלה אנושות ואיבד כרתו, ואינו מכיר את אביו ואמו שבאים לבקר אותו. ולכן חייבים אנו לתרופת התפילה שהיא ריכוז מתומצת המזרים אמונה יראה ואהבה, תורה לבד לא תספיק לנו, לפי שהתורה היא מאכל בריאים, ולחולה לא יספיק מאכל בריאים אולם חייב הוא ליטול תרופות מיוחדות לחוליו.
ולכן אנו עלינו להתחזק בתפילה ולהזכיר למוחותינו החלושים והמטושטשים את ההכרה הפשוטה באמונת ה'.
א"כ, הרי ברור שלחם ומים ויתר המאכלים חשובים המה לקיום האדם יותר מתרופות, ולכן התורה בוודאי חשובה יותר מכל, אולם זהו לאדם בריא, לחולה נצרך תרופות לא בשביל שהמה חשובות מיתר מיני התזונה, שהרי על תרופות בלבד אי אפשר לחיות – חייבים גם לאכול.
לסיכום, בלי תרופות אפשר לחיות וכמו שחיים כל הבריאים. מבלי אוכל אי אפשר לחיות כלל, ולכן התורה לעולם נצרכת וגם החולה בנפשו חייב ללמוד תורה, כי מבלי תורה גם התפילה לא תתקיים בידו, אולם התפילה מחויבת לחולה באמונתו עד ירפא מחוליו, וכהיום שזו מלחמתנו כל הימים, אין לנו להפסיק מתרופה זו שהיא התפילה יום יום ובכל עת, ובצירוף התורה נצליח בס"ד לעמוד איתנים בזמן זה ש"החושך יכסה ארץ וערפל לאומים", עדי נגיע ל"ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה", במהרה אמן.