וניתן לראות דבר זה בחוש ממש, כשאדם מקבל מכה בידו או ברגלו ואפילו ללא מתכוון, וכגון שנפל ללא כוונה וניגפה ידו, הרי האדם כועס וקשה לו לקבל זאת, ועל אחת כמה וכמה כשמישהו הזיקו וציערו או הפסידו, או ביזהו, הלוא האדם לוקח זאת באופן קשה, ואילו תרופות זריקות ואפילו ניתוח ל"ע לוקח זאת האדם מבלי כעס וסובל זאת מאת הרופא בסבר פנים יפות, ומדוע?
כשמצטער הוא על ידי גורם שאין רואה הוא בו תכלית טובה, קשה לו מנשוא סבל זה, כי דעתו אינה סובלת היגיון בסבלו, אולם כשרופאו מחתך בו דעתו סובלת צער זה, ואז מתגמדת לה הצרה ביותר.
עיקר סבל עקבות משיחא – הוא העדר האמונה, שזהו בעצם העדר הדעת, כי עיקר הדעת היא האמונה – לדעת את ה', וכמו שהיה אומר הגר"ש שבדרון זצ"ל בשם הגר"י לוינשטין בשם החפץ חיים, שהמלחמה השלישית תהא מלחמת האמונה.
וכמו שכן כתב הקאמרנא והשומר אמונים הסבר דברי האור החיים הק' (שמות ג, ח) שישראל יצטרכו להתנסות בסוף הימים בשער הנו"ן של הטומאה שמהותו מינות ואפיקורסות. ושהוא עניין המובא בחז"ל (בירושלמי סנהדרין פרק י' הלכה ב'): אין לך שעה קשה בעולם לישראל כיום שנאמר להם "ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא". והסביר בשומר אמונים, מהו "הסתר אסתיר" – הסתרה כפולה, הסתרה אחת היא עצם המכה, אולם הסתרה השנית והכפולה – היא העדר האמונה מי מונח מאחרי המכה, וזה שמגדיל את המכה פי כמה.
ולכך אף שאולי הצרות בעקבות משיחא אינם עולים על צרות דורות קודמים, אולם קשים הם פי כמה מחמת העדר האמונה.