והנה לך דבריו:
אופן א':
כתב הרמב"ן זצ"ל בשער הגמול, שכל יסורי איוב במשך כל ימי חיי האדם אינם דומים ליסורי גיהנם עבור חטא קל אחד.
כבר כתבנו (כרך א' עמ' 296) מה ששמענו מרבותינו בשם הגרי"ס זצ"ל, איך שאדם יכול, וצריך, לצייר לעצמו ציור חי מעונשי הגיהנם. ידמה לעצמו, אם ישים אדם אצבע קטנה לרגע לתוך האש, כמה יכאב לו. ואם יעכבו אצבעו שני רגעים, ומה גם שלושה רגעים… ומה גם חצי שעה וכו' ואם יוסיף אצבעו השנית, וגם השלישית.. וכל ידו… וגם רגלו… וראשו, וכל גופו… וזה רק הציור של אש פשוטה. אחר כך יצייר לעצמו אש כפולה פי שנים… פי שלש… וכל שכן פי ששים… ולא רק חצי שעה… אלא י"ב חדש בלי הפסק! כך ציירו לעצמם גדולי בעלי המוסר, בגודל לבבם למדו דעת את ענשי הגיהנם, והתגדלו ביראת שמים.
אופן ב':
כיון שנתקטנו הלבבות, אנו זקוקים לחשבונות מופשטים יותר. הבאנו (שם עמו' 302) את דברי המהר"ל, שענין גיהנם הוא העדר. וציירנו איך ירגיש האדם בהיותו בבית הסוהר, נפרד מכל אשר יענין אותו. הרי הבדידות היא העונש והצער הכי גדול. ומכל מקום עדיין יאכל ויישן שם, ויחשוב בדברים המענינים אותו. אבל במותו הלא יעזוב פה את כל אשר התענין בו, וכמו שכאן לא הכיל בקרבו שום ערך רוחני אמיתי, כמו כן שם בעולם האמת אין לו שום רכוש רוחני שיוכל להתענין בו. זהו ההעדר הגמור – הויה ללא כלום. אין צער יותר עמוק מצער שבהכרה שהויתו היא ריקה, אין בה ממש, בלי שום התענינות ושייכות לאיזה דבר שהוא, הרגשה איומה של העדר בכל המובנים.
אופן ג':
יש הבחנות אחרות בעונש גיהנם שנשיגם יותר בהבחנות שכליות. אמרו רז"ל בגנות הכעס: "המשבר כליו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" (שבת קה). הכועס – משבר כלים של עצמו כתחליף לרצונו לשבר כלי אויבו, ומה גם כתחליף לרצחו נפש. ואם ראינו שהמשבר כלי עצמו במרץ רב וכעס פנימי, משביע על ידי זה את יצרו, מה היה סיפוקו אילו הצליח לשבר כלי אויבו, וכל שכן אילו הצליח להכותו ממש, עד כמה היתה בזה כל מהותו באה לידי סיפוק ונחת רוח. הרי קל וחומר הוא: אם בתחליף נהנה כל כך, קל וחומר אילו היה מוציא לפועל את כעסו בעצם הענין שכעסו מכוון אליו. הן אמרו אנשי החכמה, כי כל השנאה שבעולם אינה אלא תחליף לשנאת המצפון, אשר ישנא האדם את עצמו מפני רוע מעשיו. אם כן, הרי הדברים קל וחומר: אם כל השנאה והקנאה וההיזקים והחבלות והחורבנות שבעולם אינם אלא מצד התחליף, אם כן כמה גדולה השנאה המחריבה שישנה בלבו ובמצפונו על עצם העון והחטא, שהוא מקור לכל התחליפים!…
ואם כן, הרי יש לנו דרך להבין את עונש הגיהנם, שהוא ענין החרטה והשנאה שיהיה במצפונו על מעשי עצמו. אלא שכעת נדחו פנימה, מתחת לסף ההכרה, ובאה במקומן שנאת הבריות בעניני הבלי העולם הזה. וכשיסתלקו במותו כל עניני העולם הזה, יתגלו כל החורבן השנאה העצמית שבפנימיותו, כל החרטה על מעשי עצמו. אלה הם יסורים וצער איומים ונוראים מאד, שאין דומה להם.
אופן ד':
עוד נוכל לצייר לעצמנו יסורי גיהנם מצד הבחנת הפחד. אמרו רז"ל שרק החוטא מפחד שנאמר: "פחדו בציון חטאים" (עי' ברכות ס.). ובזוהר מבואר יותר, שהפחד בעניני העולם הזה אינו אלא דמיון, שנדמה לאדם שמפחד מפני סכנת העולם הזה, אך בקרב לבו האדם מפחד מפני חטאיו, כלומר הפחד מעניני העולם הזה אינו אלא תחליף לפחד מפני החטא. נצא נא ונחשוב, ונתאר לנו את הפחד אשר יפחד האדם כשחרב חדה של שונאו בנפשו – נחת על צוארו, כשברור לו ששונאו רוצה, ויכול, לרצחו נפש. מכל מקום פחד זה אינו אלא תחליף, ושורש פחדו הוא פחדו מפני עונשי הגיהנם על חטאיו. כי אילו היה שלם בנפשו, בלי שום פגם, לא היה מפחד כלל. הדבק בדבקות גמורה אל ה' ית' – מה יש לו לפחד? "ה' לי לא אירא, מה יעשה אדם לי!". הרי הדברים קל וחומר: אם הפחד מחרב חדה הוא כל כך גדול, כל שכן אילו נתגלה לפנינו שורש הפחד, דהיינו החטא עצמו. כמה היה מתרבה הפחד בכפלי כפלים…! זהו ציור חזק להבין ענין הפחד הנורא שבגיהנם.