הארכתי בזה בספרנו"בים דרך"- "דברים" עמ' ק"ל, ובקצור נביא כאן מה שהעלנו שם:
1. להאמין שהתופעה יכולה לחלוף
מחובת הסובל בסבל הכפיתיות להאמין שבדרך של תורה נתן לפתור הכול, ויש בכוחו לצאת מזה, ורק בסבלנות ולא במתח. וכמו שרבים יצאו מטרוף ובלבול זה לרוגע ושלוה.
2. אמונת חכמים
להתחזק באמונת חכמים, ואפלו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין הוי שומע לו.
ולכן התנאי ההכרחי למגור תופעה זו הוא אמונת חכמים, להסיר העקשנות והמרדנות ולהתבטל לחכמים.
ואם חכם אומר לך שנטלת ידיים כראוי באופן מסוים – הוי שומע לו. ואם חכם אומר לך שקנחת כראוי ויצאת ידי חובה – הוי שומע לו, וכמו כן אם חכם אומר לך שיצאת ידי חובת ק"ש ותפילה, ותפילין במקומן כראוי – הוי שומע לו, בין אם תבין דבריו בין אם לאו.
3. הבטחה מחכם
צא ובקש אחריות בכתב מחכם מישראל שיסכים ליקח אחריות על יציאתך ידי חובה בכל העניינים המציקים לך. [וכל חכם מישראל בחפץ לב יסכים לטרוח ליתן לך התחיבות באחריות מלאה על מנת להצילך מבאר שחת, ובפרט שכך האמת שיוצא אתה ידי חובה בדרך שיורוך ורק יסוריך המה המבעיתים את לבך להיטרד בטרדות שווא].
4. יציאה ידי חובת ניקיון
בזמן הגמרא קינחו באבנים, עין שו"ת דברי חיים" ח"ב סימן ט', אם כן היום שמקנחים בנייר, ובפרט אלה המקנחים במים, בודאי שטות הוא לחשוש מעבר לכך. וראה בספר "עצות והדרכות" שמביא בשם הסטייפלר שצוה שאין לחוש מעבר לכך, והיה מי שלא שמע לו עד שלבסוף הפסיק להתפלל כלל מחששותיו.
וראה עוד מה שכתב הרב "תולדות אהרן" בזה במכתביו לאחד שסבל מחשש קנוח שלא כדין:
ומה שכתבת שאתה סובל מאוד בהכנות לתפילה ונחלש אצלך כוח הדוחה וא"א לך להכין עצמך לתפלה וכשאתה מתחיל להתפלל בכונה אתה מרגיש שאין הגוף נקי כ"כ וזה גורם בלבולי מחשבות, על זה אמרו חז"ל לא נתנה תורה למלאכי השרת ומחיבים לבדוק את עצמו קודם התפילה, ואם אין יכולים – אז אין מחויבים יותר, ומי שרוצה להחמיר בזה יותר מדאי יכול לפול מזה למחלת המורידין ה' ישמרנו.
ואעתיק לך בזה דברי הקדוש בעל בני יששכר בתוספת מהרצ"א על ספר "סור מרע ועשה טוב" (דפוס מונקאטש) אות ל"ו וז"ל: ועוד באתי להזכיר בפרט הזה באנשים המתחסדים ורוצים להתפלל בגוף נקי, אזי על ידי כן מאחרים זמן התפילה מועד לכל חי, מי האמין לשמועתנו, ידעתי אחיי ורעיי שזה מתרמית היצר, אין צריך להתנהג רק על פי השו"ע לבדוק את עצמו קודם התפילה, ובאם אינו יכול לפנות גופו כ"כ, אין כאן שום מיחוש זולת אם אין יכול להעמיד עצמו עד פרסה כמבואר בשו"ע, והנה תרמית היצר להסיתו בחומרות החסידות להיות מבואר בספרי היראים דמחשבות זרות באים מחמת שאינו מופנה כראוי, והנה הוא חומרא לגדולי הערך, וכי ס"ד שבשביל זה יעבור האיש ההמוני זמן תפילה וק"ש?! נשתקעו הדברים ולא נאמרו עכ"ל עיי"ש שמאריך בזה העניין, וכן כתב מעניין זה שם אות ל"ח עיי"ש.
5. יציאת ידי חובת מקום תפילין
עין שו"ת "דברי חיים" סימן ו', שדי כשהוא "בערך" באמצע, ואין צריך לדקדק ולצמצם שיהא ממש באמצע בדיוק, וכשמשער שהוא באמצע די.
6. הטרדות מחשבות מינות
לא להתייחס להם כלל, ויש לדעת שכל הרהור שעולה בלב האדם בעל כורחו שלא במזיד שהוא גרם לכך, אזי לא די שאין האדם נענש עליו, אלא אף מקבל על כך שכר בהיותו מנסה להסיח דעתו ממנו, והוא הן במחשבות מינות והן במחשבות עריות שעולים ומצטיירים בלב האדם, והאדם מצטער מהם, אזי זהו תיקונם בדוקא, וכנגד מה שפעם פגם והתענג על אותם מחשבות עתה באות לו ומצערות אותו, אזי אדרבא בכך מתקן הוא מה שפעם הרהר במזיד, כן מובא בשו"א והארכנו בזה לקמן בשו"ת נושא "שמירת העיניים" ובנושא "דור התמורות".
7. הטרדת נט"י
כשנוטל ידיו בשפיכת מים יותר מרביעית [והוא בדרך כלל כמות מים ששופכים על היד], נפטר מכל הדקדוקים.
8. הטרדת נדרים ושבועות
הסובל מדחף פנימי לנדור ולהשבע לעשות או שלא לעשות, ומסוגל הוא להיות נכפה להשבע כמה פעמים ביום, מובא בספר "עצות והדרכות" בשם הסטייפלר שבא אליו אחד שסבל מכך ושלחו להגאון מבריסק והשיב לו:
שלא חלים כלל כל הנדרים ושבועות שבאות שלא מישוב הדעת, לגופו של עניין יש לעשות שאלת רב אולם באופן כללי אין ממשות בסוג נדרים אלו שנעשים מתוך לחץ נפשי ומתיחות עצבים.
9. הטרדת דקדוק המילים
הגה"צ ר' שלום שכנא זאהן שליט"א כותב בספרו:
זכורני כשהייתי אצל ה"חפץ חיים" זצוק"ל שנה אחת לפני פטירתו בראדין. ושמעתיו מתפלל ה"שמונה עשרה" של תפילת לחש (כי היה מתפלל קצת בקול רם כדי שישמע אוזנו מה שמוציא מפיו), ולא היה מדקדק כלל לפי הדקדוק. למדתי מזה שדעתו הרמה היתה כי רק בקריאת-שמע וכדומה שהחיוב הוא הקריאה, שם צריך לדקדק בתכלית הדקדוק, אולם בנוגע לתפילה וכדומה, שהוא ענין של עבודה שבלב, אז הדרך לומר המילות באופן שמדברים בני האדם – באופן שלבו ירגיש, וממילא אם יאמרם על פי הדקדוק, אין הלב מרגיש תוכן הדברים כמו אם אומרים באופן שרגיל לאומרם, כי עבודה זו היא עבודה שבלב, והעיקר שהלב ירגיש (שו"ת "עטרת יעקב" עמ' לט).