כמובן יש להם להשתדל לעבוד על עצמם כמידת יכולתם, אולם אין להם להאשים עצמם, ולא לכעוס על עצמם, אדרבא יש להם לראות זאת כיסורים המכפרים עוונות.
ובפרט שמהנהגה זו לא די שהוא בעל כרחם עוד סובלים המה הרבה צער ועגמת נפש, בזיונות, ביקורת מבן או בת הזוג, ביקורת מבני המשפחה, נגרם להם מכך איחורים והעדרויות ממקומות שהיתה נחוצה נוכחותם שם, ואף שכבידות זו היא גם על חשבון תורה ותפילה. מכל מקום, "אלו ואלו יסורים של אהבה הן" כמובא בגמרא (ברכות ה').
ובפרט כשהדבר אצל האשה עקרת הבית, הרי שבכך נשברת היא נפשית ממהלך חיים שכזה, כמו כן עליה להבין שאלו הם מנת חלקה ביסורים ושתקבל זאת באהבה.
והפתרון לכך הוא השתדלות בלבד כפי היכולת, ובעיקר תפילה לסיעתא דשמיא, ולכך כמה חשוב לסובלים מבעיה זו להקדים תפילה קודם כל פעולה שעומדים המה לעשות, ובעצם מי לא נזקק לתפילה קודם עשותו דבר וחצי דבר, אלא שאלה ביותר זקוקים לתפילה אחר שזו נקודת סבלם, ומן השמים ממתינים לתפילתם, שהרי תכלית היסורים כדי שיתפלל האדם עליהם ויכיר את ה', וכענין "מפני מה היו האמהות עקרות וכו"', לכך יש להם לנצל סבלם זה המביא לשברון לב לזעוק לה' שיעזרם כי קרוב ה' לנשברי לב.
ועוד עצה לאלו כדי שיחזיקו מעמד בסבלם, להודות לה' על מה שהם כן מספיקים, וישמחו בחלקם במה שהצליחו לעשות, וירבו להודות על כך לה', ובכך יחזקו את עצמם באמת זו של: איזהו עשיר השמח בחלקו, הנאמר גם על השגים רוחניים כמבואר ב"שפת אמת".