איתא במדרש (ויק"ר כט, א): אדם הראשון יצא בדימוס (זכאי) בדינו, אמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך, כשם שעמדת בדין לפני היום (ר"ה) ויצאת זכאי, כן בניך עתידין לעמוד בדין לפני ביום זה ולצאת בדימוס.
והוא פלא.
היאך יצא בדימוס, והלא נתקלל בזיעת אפך תאכל לחם, קוץ ודרדר תצמיח לך וכו'.
ותירץ משגיח ישיבת קול תורה רבי גדליה אייזמן שליט"א תירוץ נפלא מאד, שהדימוס הוא עצם זה שהוא לא מת! שהרי הקב"ה אמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות! והנה יצא בדימוס ולא מת. ואף שחייו נגזרו להיות חיי מרורים, עם כל זה סוף סוף הוא חי.
והוא מה שאמרו חז"ל (איכ"ר ג' לב) ע"פ "מה יתאונן אדם חי" – דיו שהוא חי, די לאדם שהוא חי, זהו כבר הפרס והזכיון הגדול ביותר.
אומר היה ר"א לאפיאן בשם הסבא מקלם, כדאי לו לאדם צער הריון אמו וצער גידולו, וצערו שלו כל ימיו ביסורים, בשביל פעם אחת שיענה "אמן" בחייו, וכל שכן אמן יהא שמיה רבא, וכל שכן דיבור של תורה.
אם כן כמה יש לאדם לראות עצמו מאושר בחייו אחר שיש ביכולתו לעשות – ואפילו משהו בתורה ומצוות ואפילו במעט מן המעט.