כח הרצון מאמר א
כח הרצון לגמילות חסדים
"ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר" (פרק כט-י')
פירש רש"י (מהמדרש רבה): כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול.
ייחד לב וגל אבן מפי באר מים
בכל שנה, ביום טוב של שמיני עצרת, עומדים אנו ומבקשים מאת בורא עולם, בתפילה מיוחדת – "תפילת הגשם", שירחם עלינו ויעניק לנו גשמי ברכה. לשם כך מעוררים אנו את זכויותיהם של האבות הקדושים. בתפילה זו מזכירים את זכותו הגדולה של יעקב, בכך ש"יחד לב וגל אבן מפי באר מים" ולכן "בעבורו אל תמנע מים". ותמוה מאד: הן אמת שהיה במעשה זה משום גמילות חסד. ברם, אם כוחו של יעקב אבינו כה גדול כפי שמציין רש"י, מה מעלה מיוחדת ישנה במעשה זה – שלגבי יעקב הינו מעשה קל, חסר משמעות כהסרת פקק – עד כדי שבזכותו מבקשים אנו לעורר רחמי שמים?
אלא נראה לבאר, כי אליבא דאמת "כוחו הגדול" של יעקב אבינו, עליו מצביע רש"י,אין הכוונה לכוח גופני כפשוטו, כפי שאנו רגילים לחשוב. אלא המדובר כאן בכוח מהותי פנימי יותר. באותו כוח טמיר האצור בנפשו של אדם. ואשר לעיתים נדירות מוצא את ביטויו כלפי חוץ, בצורת כוח גופני אדיר. וכך נראה מביאורו של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (בשיחות מוסר תשל"א מאמר ה').
מסתבר איפוא, כי אותה כח עצום שהתגלה אצל יעקב, נבע מאותו כוח פנימי טמיר שאנו רגילים לקרא לו "כח הרצון" – לפי שמתעורר ובא על ידי הרצון. ונקרא בפי חז"ל "ייחוד לב" [לזאת גם כוונתינו בתפילה: "וייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" – שתשוקת לבנו תיוחד לעבוד את ה' מאהבה ומיראה]. בכח זה הצליח יעקב לגלול את האבן הגדולה מעל פי הבאר.
מעתה, מובן מדוע מיחסים אנו לפעולה זו של יעקב, זכות כה נשגבה, אשר בכוחה לסייע לנו לעורר רחמי שמים. שכן יעקב ייחד את לבו בתשוקה עזה ביותר כדי לגמול חסד עם כל הנזקקים לבאר המים. ובכך הצליח לרכז ולאמץ את כל כוחותיו הגופניים והנפשיים למטרה זו. ועל כן הצליח להסיר את האבן הגדולה. זכות זו של מסירות להיטיב – מזכירים אנו בנוסח "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים" ולכן מבקשים אנו "בעבורו על תמנע מים".
בדרך שונה במקצת, ביאר הסבא מסלבודקה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל (בירחון תבונה והובא בסדרת תיקון המידות): אם נדייק בלשון "יחד לב" ניווכח שלא היתה זו "פעולה קלה" כלל ועיקר, שכן למרות כוחו העצום של יעקב נדרש לו "ייחוד הלב" לביצוע המעשה. הוי אומר: אף כי אמנם עצם פעולת החסד, היתה למראית עין – פעוטה וקלה, אך אצל יעקב נעשתה מתוך כוונת הלב נעלית ביותר. הוא ייחד את לבו, ובכל כוונתו הטהורה עשה את החסד. לא לשם התבלטות והתפארות חליל, אלא לשם הטבה בלבד! ומתוך כוונה טהורה להדמות לבוראו ולקיים "והלכת בדרכיו". מחשבה זו בלבד ללא שום נגיעה צדדית היא שהביאתו לעשות מה שעשה. על כן חביבה היא כל כך לפני הקב"ה, עד כי יכולים אנו לתלות בגינה את הזכות לגשמי ברכה.