להזהר מן הכעס ביום ל"ג בעומר
נשים אל לבנו להתעורר ולהתלהב מגודל חשיבות ההימצאות במחיצת אותו צדיק, באתרא קדישא, ביומא דהילולא, מקום שעליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת אור פנמיות התורה, על כן יזהר כל אחד מאוד וישמור נפשו בכל כוחו של להגיע לכלל כעס ורוגז, פן יאבד הון ביום עברה, ויתגבר על כל לוחציו ועל כל דחיקו ומעיקו המגיע לו מרבוי העם הנדחק ועולה לקבר רשב"י.
ואדרבה מזה גופא יתעורר להתפעל ולהתבונן, הן מי לכם פה ומה לכם פה כל עם ה', כי נאספו כל העדרים גם יחד, עולל ויונק בחור עם איש שיבה, טף ונשים ושללם עימהם, עלו ואיתכנשו הכל לאן ברינה, עד כי גדל הלחץ זה הדחק מפניהם מאוד, וכאשר יתבונן בזה יתלהב לבו מגודל נוראות קדושת המקום וקדושת היום, שהרי אלפי רבבות בני ישראל מטריחים עצמם לעלות ביום זה לציון הרשב"י ואין כל צער טרחה נחשבת להם לכלום מול עזוז חמדת ותשוקת לבם להיות חלקם עם הצדיק ביום הילולא שלו, וכלום ממרחק באים ונדחקים במקום צר מאוד, ואעפ"כ שמחים בכל כוחום ולאושרם אין קץ, ואין דבר העומד בפניהם מה שיוכל לחסום פרץ ימים ונהרות השמחה שבוקע מלבם הטהור של ישראל, וזה לבד עדות הוא לכל באי העולם והוכחה ברורה לקדושת וסגולת המקום, שאם אין בני ישראל נביאים המנה בני נביאים, ואין עם ה' טועה בדבר של מה בכך.
וכאשר יתבונן האדם בדרך זה, הנה בוודאי זה ימנע ממנו כל כעס ומדון, כי מי ירהיב בנפשו להיכשל בפגם ע"ז, במקום קדוש ונורא כזה, ובפרט באתריה דרבי שמעון בר יוחאי שכל כך החמיר בעוון הכעס דהוי כאילו עובד עבודה זרה, כדאי' בזוהר (רע"מ קורח קעט ע"א) מאן דכעיס, דאית ליה בכעס סם המות, דעליה אוקמוה מארי מתניתין (שבת דף קה:) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, בגין דסטרא אחרא אתוקדת בבר נש. [תרגום: מי שכועס כאילו מכניס לגופו סם המות, שבגלל הכעס הסטרא אחרא, בוערת באדם].
ועיין עוד מש"כ הרשב"י בזוה"ק פרשת תצוה מאריך נוראות בעוון ופגם הכעס ובתוך דבריו שם (פרשת תצוה דף קפב ע"ב) כתב זה לשונו, אבל דא שניא מכלא, דכל גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב, ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי עכ"ל הזוהר, [תרגום: עבירה זו של הכעס שונה מכל העבירות, שהיא מטמאת את כל הגוף מבפנים ומבחוץ, וכל נפשו נטמאת, מה שאין כן בשאר עבירות שאינם מטמאים אלא את הגוף מבחוץ] ועיי"ש עוד באורך דבריו המבהילים, על כן יתגבר האדם בכל כוחו, ובפרט ביום קדוש זה ליהות נכנס לפני הקב"ה, ויתלבש שריון ענווה ויראת ה', וימנע עצמו בכל כוחו משום כעס וטינא על שום אחד מישראל, ובכן יזכה לקבל קדושת ונוראות המקום והזמן.
עצה טובה להינצל מן הכעס
עוד עצה טובה להינצל מן הכעס, על אף גודל הלחץ זה הדחק באתרא קדישא וביומא דהילולא דהרשב"י. כאשר ישים האדם מראש אל לבו לדעת ולזכור כל זמן שהותו במחיצת הצדיק מה היה תכלית ביאתו למקום זה, ומה הניאו להניח מקומו ולטרוח כל טורח הלזה ולבאו לכאן, כי בוודאי היה משאלת ליבו לטובה, לבוא לבקש ולהתחנן על נפשו ועל נפש ביתו הני טפלי דתליא ביה, כי בכל אשר יפנה האדם לחשוב את צרכיו הוא רואה והנה הוא צריך רחמים רבים על כל צעד ושעל ממש, בבחינת מששתי את כל אברי ואת כל כלי ואת כל אשר לי ואין בי מתום, כי אין דבר שאין האדם צריך בו לישועת ה' ולרחמי שמים, אם זה בעניינו הפרטי כמו חיים פרנסה עושר וכבדו רפואת הנפש ורפואת הגוף, ואף גם בצרכי ביתו התלויים בו כמה צריך האדם לסייעתא דשמיא בכל אשר יפנה, ואף גם יתבונן כמה השתוקק לבוא להתפלל ולחלות גם בעד צרכי הכלל בידיעת אמת שצרכי עמך מרובים, אשר כל מי שיש לו לב בשר איך יקיים בעצמו והתעלמת מהם מכל קרוביו אוהביו ושאר עמך בית ישראל אשר כבדה אוזן משמוע בשורה אשר לא טובה ושמועה רעה קרובה ורחוקה, כמה חולים וכמה צרות וגזירות קשות מתחדשים בכל יום.
ועל כל אלה וכהנה הרי בוודאי איווה בכל נפשו ובכל מאודו לבוא לפני המלך הוא מלכו של עולם, לבקש ולהתחנן על נפשו ועל נפש עולליו ועל כל עם בית ישראל הקרובים והרחוקים, כי יחוס על עם עני ואביון וירחם על שארית הפליטה בתוקף זכותיה דרשב"י, שהעיד בעצמו יכול אני לפטור את העולם מן הדין, ואת כל אלה ידע והכין עצמו לפעול בתפילתו בזה הזמן המועט שהקציב לעצמו להיות במחיצתו של צדיק, כי ברגע אחד של תפילה מועמקא דליבא אפשר לפעול גדולות ונצורות, אם כן איך ברגע אחד ישכח הכל וישים לבו אל ההבל לצרכיו ולנוחיותו הפרטיים ברגעים טמירים אלו, ואיך יכעוס על דברים של מה בכך המפריעים לו את מנוחת הגוף, הלוא לשטות גדול יחשב לו זה, כי לעת כזאת הניח העיקר ושם פניו אל הטפל, ובוודאי מי שיש לו מעט מוח בקדקדו לא ישית פניו אל מדבר, אלא לרצות פני אדוניו בתפילה ותחנונים להתפלל בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל עדת ישראל, ולבטח תהיה תפלתו לרצון, ויפעל ישעוה לו ולבני ביתו ולכל עם ישראל, כי בזמנים קדושים וטמירים אלו השערים פתוחים והוא עידן חדוותא דמלכא, ומי שחי בהתבוננות זה כל זמן היותו שם בוודאי הוא מוחל וסולח ואינו מקפיד על כל צער וסבל הנגרם לו מזולתו, כי אין דבר נחשב לו לעומת גודל הזכות והרצון להשתטח על קברו של צדיק ולהתפלל מעומקא דליבא.
ומסופר על הרה"ק רי"א מקאליב זי"ע, שהיה סובל מכאובים גדולים ויסורים נוראים כל ימיו, ומהם שהיו לו תחת עורו פצעים שאינם מגלידים והיו תולעים רוחשים שם, כאשר נשאל על ידי הרופא איך יש בו כח לסבול את כל אלה, ויהי הוא כמשיב לו, הרי סבל וצער של זמן מועט יכול כל אדם לסבול, ומה שהיה, כבר הוא מונח בחיק העבר ויותר אין לי עסק בו, ומה שיהיה בעוד זמן מה איני דואג כלל, שהקב"ה הכל יכול וישעות ה' כהרף עין ובידו לרפאני ברגע אחד, וכל צערי אינו אלא לרגע ההוה, שאת זה כל אחד יכול לסבול.
עיקר הישועה והגאולה רק בכח האמונה
עוד זאת נאמר כי מי שכועס על דברים של מה בכך, יש בכך סימן שיש לו חסרון באמונה על דבר פקודת ישועה ורחמים, על כן הוא שם פניו על כל אלה העניינים למנוחת הגוף, כי אינו מאמין באמת שקרובה ישעותו לבוא, כי המאמין באמת הרי מכח שמחת תקוות הישועה כי קרובה לבוא זה משכח מלבו כל צערא דגופא.
ובאמת באופן כזה הנה ישועת ה' באמת רחוקה ממנו, כי עיקר הישועה באה מכח האמונה בישועת ה' כהרף עין, כדאיתא במדרש רבה (שיה"ש ד, ח) "אתי מלבנון כלה תבואי מראש אמנה" וכו', גדולה האמונה לפני מי שאמר והיה העולם, אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים רק בזכות האמונה, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". הרי לנו כי עיקר הגאולה באה מכח האמונה, ועל ידה באה השמחה והשירה, כן בוודאי ייאמר על כל עם ה' העומדים צפופים ומשתטחים על ציון הרשב"י בל"ג בעומר, כי עיקר הישועה תבוא להם בכח אמונת צדיקים והאמונה בבורא ית"ש, כי גאולתם וישועתם קרובה לבוא, ובזה הם דבקים אל הצדיק ומתדבקים על ידו בבורא יתברך שמו ומיד המה נגאלים, ובכח האמונה המה משוררים ומרננים ושמחים לאין קץ, אם כן מי פתי יסור הנה ויסתיר פניו מהביט אל מראה הסנה, ויפנה אל האלילים להיות כאילו עובד עבודה זרה בכעסו ובהקפדתו, ונמצא הוא מגרע עצמו מכל טובה, כי בכעסו הוא מעיד כאלף עדים שרחק לבו מן האמונה בישועת השם, ומי שאינו מאמין גם רחוק ממנו הגאולה והישועה, ודי בזה לעורר לב נלבב להתרחק בתכלית הריחוק מכל כעס והקפדה בכל ימות השנה, ובפרט ביום קדוש ונורא זה.
ובספרים הקדושים האריכו הרבה שעיקר הגאולה באה רק בזכות האמונה. ולא עוד אלא שעל ידי האמונה יכול האדם לבוא לכל המדרגות היותר גדולות שאפשר לאדם לבוא, עיין בס' פרי צדיק (מאמר קדושת שבת מאמר ז) וזה לשונו על ידי ההתחזקות באמונה זוכה להיות ה' אור לו, ועל ידי כן יוכלו לבוא לכל מדריגת היותר גדולות שאפשר לאדם לבוא עכ"ל.
בא וראה אפילו משה רבינו ע"ה רעיא מהימנא שהתורה מעידה עליו בכל ביתי נאמן הוא, אעפ"כ אמרו בגמ' (ראש השנה דף כא:) חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכלן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח) ותחסרהו מעט מאלוקים. וטעם זה מפני שאלו היה משה רבינו משיג שלימות הדעת שוב לא היה צריך לאמונה, ומבלי אמונה לא יתכן הדביקות, על כן ותחסרהו מעט מאלוקים, שגם משה צריך לאמונה כדי לקיים הדביקות.
על כן ביום קדוש זה, כמה צריך להתגבר באמונה להניח כל המחשבות וכל החשבונות, ולהאמין באמונה שלמה, כי לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה, ולא הביאנו הלום להשתטח על קברו של רבי שמון בר יוחאי, אין זה אלא כי לא כלו רחמיו וכל מחשבותיו עלינו לטובה לחיותינו לפניו כהיום הזה, והוא חפץ לגאלנו ושומע קול תפילתנו ותפילת עמו בית ישראל כל אחד לפום דרגא דיליה,
כדאיתא בזוהר הק (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כיי' אלקינו בכל קראנו אלו, תא חזי, כמה אינון חביבין ישראל קמי קודאשא בריך הוא, דלית לך עם ולישן בכל עמין עע"ז דעלמא דאית ליה אלהא דישמע לון, כמה דקושא בריך הוא זמין לקבלא צלותהון ובעותהון דישראל, בכל שעתא דאצטריך לון למשמע צלותא דאינון בעאן, בגין ההוא רגא דלהון, ע"כ [תרגום: פתח רבי שמעון ואמר וכו' בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה שאין לך שום עם ולשון בכל עמי העולם שיש להם אלוקי שישמע אליהם, כמו שהקב"ה מזומן לקבל תפילתם ובקשתם של ישראל, דבכל שעה שצריכים שומע הקב"ה תפילתם שהם צריכים בגלל המדרגה שלהם שהיא השכינה המעלה תפילתם של ישראל, ע"כ].
ובאמת שכל מי יש לו לב ונמצא בי הילולא קדישא, חש ומרגיש שמחת ה' בעמו, ואהבת ה' את ישראל, וקרבת כל אחד ואחד מישראל אליו, וכל אחד מרגיש כי נפקד ביום הזה בכח קדושת הצדיק בפקודת ישעוה ורחמים, ועל שמחה זו אפשר להמליץ, כל מי שלא ראה שמחת ל"ג בעומר במירון לא ראה שמחת אמת ואמונה מימיו.
– – –