מה הם הדרכים להשיג את אמונת ההשגחה הפרטית?
דרכים לקנית אמונת ההשגחה והבטחון
א. להבין את נחיצות בהירות האמונה
להבין באופן ברור ומשכנע שהאמונה היא פסגת המעלות, ונצרכת היא להיות מחודדת אצל האדם הן לחלק הסור מרע והן לחלק העשה טוב, שהרי מבלעדיה יטרד האדם מכל ה"עשה טוב" – מתורה ותפילה ולא יגיע לשום מעשה טוב כראוי, וכמו כן בחלק ה"סור מרע" – חיי הרחוק מאמונה או אפילו זה שאמונתו שטחית ו"מצות אנשים מלומדה", חייו הינם חיי מרורים, חיים של כעס, קנאה, הקפדה, גאוה, גזל ואונאה, חיים של התרעמות וטרוניא, חוסר סיפוק, לקיחת החיים בקושי ובקוצר רוח, ובפרט לעת זקנה. ועוד יש להתבונן בנחיצות האמונה בפרט עתה, שהרי דורנו הוא דור עקבתא דמשיחא, והאפשרות היחידה לאדם בדורנו – דור עקבות משיחא – לצאת עם משהו מהעולם, זאת ראה חבקוק אך ורק במידה זו של האמונה כאפשרות יחידה להגיע מצד אחד אף למדריגת השלימות – צדיק, וכנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה", ומאידך בהעדר האמונה לא יגיע לכלום, מי יוכל לתת אפשרות אחרת, ולכך מאן דדא ביה כלא ביה, לפי שממידה זו יבוא להכל, והארכנו בזה בספר "נר לרגלי" לבאר על נחיצות מידה זו ובפרט בימינו, ולהבין שמבלעדי מידה זו אין לאדם שום סיכוי להגיע למדריגה כל שהיא, ובאם לא יתאמץ לקנותה בכל מחיר – ערום יצא וערום ישוב, ואילו הבא עם אמונתו – לנצח נצחים תיקבע מדריגתו כאחד הצדיקים אשר בארץ.
וידועים המה דברי הגר"א (במשלי כ"ה), "תכלית התורה והמצוות שנצטוו ישראל הוא כדי שישימו בטחונם בהקב"ה". הרי שהתכלית הוא הבטחון, ועפי"ז ביארנו דברי הגמ' (סוטה מח) מפני מה מתבזבז שולחנן של צדיקים לעת"ל? מפני קטנות אמונה שהיתה בהם, והיינו העדר הבטחון, כמבואר שם בגמ', היכי דמי קטנות אמונה? מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה.
דיש לדקדק במאמר זה, מהו לשון "מתבזבז", היה לו לומר מפני מה נחסר שולחנן, דבזבוז היינו כשהאדם לא מנצל כוחו כראוי אזי כוחו מבוזבז, ומה שייך זה לכאן?
אולם ע"פ דברי הגר"א מובן, שתכלית התורה והמצוות להגיע להשתלם בבטחון, ואלמלי כן יגיעו ועמלו של האדם מבוזבזין לפי שעמל ויגע ולא הגיע לתכלית שהיא הבטחון, ולכך מראים לצדיקים לעת"ל כשהיה בהם קטנות אמונה – ששולחנן מבוזבז.
ב. רצון
לאחר שהוברר מעלת ונחיצות השלימות במידה זו של אמונה ובטחון יש לרצות בכל לבו לקנותה, ולחזק את השאיפה והחשק לידבק במידה זו, וזאת בשינון הנחיצות והמעלה שבמידה זו, שאי אפשר מבלעדיה, בשכרה העצום ובתכליתה, ולהתלהב להשיגה, ולהתענג במחשבתו ובדמיונו היאך חי הוא עם מדה זו, כמה מאושרים חייו, כמה קרוב הוא לה', כמה עושה הוא נחת רוח לה' בבואו בזה על תכלית רצון ה' בבריאתו.
ג. החלטה
לאחר ההבנה בנחיצות מידה זו של האמונה והבטחון, ולאחר חיזוק הרצון וההתלהבות, יש לבוא למעשה – להחלטה. להחליט שאני הולך עם מידה זו בכל כוחי, מכיון שבמידה זו אני רואה את אפשרות הצלתי היחידה, ובאופן נחרץ להחליט שעל מדה זו אני משקיע את כל כוחי ומרצי.
וכמה כדאי ושווה שישב האדם בכל יום כרבע שעה, ויתבונן על מעלת וצורך מידה זו של האמונה, ועד כמה היא תכליתית, כדי לחזק בכל יום את ההחלטה בלבו כדי שלא יצטנן מהתלהבותו ליתן את השקעתו בה בכל כוחו.
מספיק יקרה מידה זו של האמונה ששוה להשקיע בשבילה כל יום רבע שעה על מחשבה, להתבונן היאך הכל בידו יתברך ובהשגחתו והכל לטובה, ולקבל מחדש בכל יום החלטה ליישום מידה זו שתביאהו לטוב ונחת בב' עולמות.
ד. עיון
עיון נמרץ בסוגית אמונה ובטחון, בספרים העוסקים במדה זו, ובראשם ספר ה"חובות הלבבות" "שער הבטחון", ועוד בספר "אור יחזקאל" חלק "אמונה", מאמרי השגחה ומאמרי בטחון, ועוד בספר "המספיק לעובדי ה"' לרבי אברהם בן הרמב"ם, ועוד בספר "שומר אמונים" חלק א' מאמרי השגחה ובטחון, וכיוצא עוד מספרים המצויים.
עצם העיון הנמרץ בספרים הנ"ל מכניס את האדם לתוך חיי האמונה שזו עצה חשובה כשלעצמה וכמו שיבואר באות הבאה, ועוד מקנה לאדם ידע והדרכה היאך לילך במידה זו, ומקשר אותו בעבותות של חשק והתלהבות להלך במידה זו.
ה. שינון
להתרגל לדבר מהשגחתו הפרטית בכל עת, לומר מידי יום מספר פעמים: אני מאמין באמונה שלמה שכל הנעשה הוא בהשגחה פרטית, ואין שום מקרה בעולם כלל, וכל הנעשה עמי הוא הכל לטובה.
ובפוגשו חברים, במקום לדבר פטפוטי מילים, ידבר מענייני אמונה, ויהיה תמיד מוכן בראשו רעיונות בענייני אמונת ההשגחה לשננם, ולדבר בם בלכתו בדרך עם חבריו.
וכמו כן בספרים הנ"ל שהזכרנו ללמוד בהם – לא ילמדם פעם אחת בלבד, אלא ישננם לעצמו מספר פעמים, ולא ימאס ולא יקוץ, אחר שיבין שזו תכליתו בעולמו, והוא "הפרוייקט" שעליו לקחת על עצמו שהוא תכלית חייו, ושרק עמו יש לו עם מה לבוא אל אביו כצדיק ומתוקן.
וכמו כן ישנן לעצמו שהינו נזקק לעזר ה' בכל פרטי עניניו ממש, ומבלי סיעתא דשמיא לא יוכל עשות דבר הקטן ביותר, והבעיה הפעוטה ביותר – מבלי סיעתא דשמיא תוכל להסתבך אצלו באופן שלא יוכל לצאת ממנה, ואילו עם סיעתא דשמיא יוכל לפתור בנקל גם את הבעיה הסבוכה ביותר. מבלי סיוע מהבורא גם קניה קטנה או לסדר איזשהו סידור פשוט באיזה משרד, יכול להסתבך שיצטרך האדם ללכת ולחזור, להתעכב, להתעצבן, ועם סיעתא דשמיא גם סידור שנצרך לו כמה שעות או עסקא וקניה מסובכת או משפט קשה ומסובך או חלילה ניתוח סבוך וסרוך יכולים כולם להסתדר מהר על הצד הטוב ביותר.
לכן חייב שישנן האדם לעצמו תמיד שנצרך הוא לעזר ה' בכל ממש.
וכן קודם כל קניה או סידור ענין מסוים שהולך הוא לעשותו ישנן לעצמו, אני הולך עכשיו לקנות ולסדר ענייני, ואני מאמין שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואיני אלא משתדל אולם האלקים את אשר יחפוץ הוא יעשה, ויאמר זאת בפה מלא בכל פעם לפני קניה, לפני הליכתו לסדר כל ענין שהוא, או לפני דיבורו עם מי שנצרך הוא לבקש ממנו דבר.
ו. הלכה למעשה
ועתה הגענו לעיקר העבודה שהיא היישום למעשה את אמונתו בהשגחה.
והוא לראות בכל דבר שהוא בהשגחה, הן בדברים המאכזבים והן בדברים המשמחים.
יתרגל לשים לבו עד לפרטי פרטים לראותם שאינם במקרה אלא בהשגחה, וכגון מזגו לו כוס שתיה חמה ללא סוכר, ידע שגם זה בהשגחה שצריך אני לטרוח עתה ולשים לעצמי סוכר. קם בבוקר ואבד לו חפץ הנצרך לו זה עתה – יאמין שהוא בהשגחה ולטובה, ויקפוץ זעמו וקצפו וישמח בלבו על הנהגת ה' עמו, וכן על כל מאורע שיארע לו באותו יום, וכגון שהכעיסוהו במילה שלא במקומה, עלבון, ביקורת וכיוצא, מיד יאמר בפיו או בלבו "הכל בהשגחה והכל לטובה", וכן ירגיל עצמו על כל אירוע ואירוע, וכגון אם הופרעה שנתו מכל סיבה שהיא וכן על כל הפסד ממון, טרחה יתרה בתור או בסידור מסוים, טעות בדבור שלו שגרמה לו נזק, או כשנגרם לו נזק מחמת דיבורם של אחד מבני ביתו, וכיוצא, ירים עיניו ויאמר הכל בהשגחה והכל לטובה, ועדיף שיהא זה בצנעה שלא ישמעוהו ויראוהו בני האדם כדי שתהא עבודה זו פרטית ואישית, ובפרט בתחילת העבודה כדי שלא יקומו על עבודתו מפריעים למיניהם וד"ל.
ודע, והוא בחוש ממש, בכל יום מכין הקדוש-ברוך-הוא לכל בני האדם מספר נסיונות ומבחנים לראות היש משכיל דורש את אלקים, ועיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם לראות תגובתם.
וידע ויאמין שלבסוף כל מבחניו יעברו מיון ובקורת וכפי תוצאות המבחנים כן תהא מדרגתו.
וכן ירגיל עצמו לקבל באמונת ההשגחה כל טובה וטובה שתבוא לו, ולא יתלה בכוחו או בחכמתו, וכגון ביום שמקבל משכורתו, או כבוד כל שהוא, או רווח כל שהוא, או כל סיעתא דשמיא שרואה בעניניו וכגון שהלך לו מהר לסדר עניניו וכיוצא יאמין שהוא בהשגחה ושהתחסדו עמו מן השמים.
וזאת יש לדעת, כי "הרגל על כל דבר שלטון", ובכך שיתרגל על כל דבר לומר שהוא בהשגחה ולטובתו, יהפך לו זה להרגל, ויהא בנקל לו להכניע עצמו להתבטל לרצון ה' אחר שהרגיל עצמו בכך, והוחלט אצלו שכך תהא הנהגתו.
כך שבמשך הזמן העבודה תקל מעליו, ויתענג עליה, וירגיש אושר עצום בעבודתו, ובפרט כשידע שבזה תלוי כל תכליתו, וכי זו האפשרות היחידה שבהישג יד שנותרה לו להשתלם בה כראוי באופן מושלם.
ההרגל הוא חשוב מאד בעבודה זו, כי אז יהא רגיל על לשונו בכל מקרה להיות ב"היכון", ואפילו כאשר טרדתו מבעל בחירה, וכגון בא אדם וביזהו או הפסידו או אפילו בא סתם מישהו טרדן לדבר עמו בזמן שהוא אץ לדרכו, המשנן פרקי אמונה מיד רגיל הוא להיות זכור: זה עתה נשלח אלי טרדן זה או הפסד ואבידה זו מן השמים, והכל בהשגחה ועלי לנהוג באיפוק ובהכנעה.
מקבל הוא טלפון בזמן שהוא לחוץ, הרגיל באמונה מיד זכור הוא: זה עתה נשלח אלי זה לשיחה עמי בהשגחה פרטית מן השמים ועלי להתיחס ולהגיב כראוי לעבד הנאמן לאדונו. וכן כשנאבד לו משהו ובפרט בשעת לחץ, וביותר כאשר איבד לו אחר משהו שיש לו על מי לתלות כעסו, שאז הנסיון קשה פי כמה מאשר איבד או הפסיד הוא לעצמו, מתעכב הוא בתור ארוך, או שסתם נוצר עיכוב מאיזה סיבה, פקקים בדרך בנסיעה, ואפילו עיכוב קטן, וכמו כאשר ממהר הוא לאיזה מקום, והרמזורים מאותתים דוקא "אדום" – מה שמעכבהו במרוצתו, או שנתקעה מכונית לפניו וכיוצא, כשרגיל האדם באמונת ההשגחה אינו צריך להפעיל בכל פעם את כל תורה זו מחדש, כבר מורגל הוא מיד לדעת מה תפקידו במקרה שכזה, כי רגיש הוא כבר לכך להשתיק ולחסום את מרדנותו בכל פעם שמתעוררת בקרבו התעוררות כעס, הקפדה, זעף, זעם, מתח, אכזבה וכיוצא, מיד רגיל הוא להיות זכור שהכל בהשגחה והכל לטובה.
ז. תפילה
יתפלל לה' על זה גופא שיזכה לאמונה, והוא עצה נפלאה שהציל הבעל-שם-טוב בעצה זו לצדיק גדול אחד כמובא ב"שומר אמונים", לפי שאותו צדיק לא העלה בדעתו שיש להתפלל על אמונה, בחושבו, אחר שזה עיקר היהדות וחייב שיהא תקוע בלב האדם, ומה שווה האדם ללא אמונה, הרי אין במה להתחיל, והורהו הבעש"ט שגם כשאין לו במה להתחיל ואמונתו רופפת – על זה גופא יש לו להתפלל.
ועוד ירבה בתפילה לה' בכל עת, בלשונו שלו ובשפתו הפשוטה והרהוטה שרגיל בה, ממש כדבר איש אל רעהו, ותפילה זו יכולה להיות בכל עת בלכתו בדרך ובסידור ענייניו תוך כדי סדורם, להתפלל לה' על כל פרט שנצרך הוא לעשות טרם עשותו שיהא בהצלחה, וכמו שאמרו חז"ל על יוסף הצדיק שהיה שם שמים שגור בפיו ובזה "וירא אדוניו כי ה' עמו", והיה על כל שירות ושירות שמשרת לאדונו מתפלל שיהא זה בהצלחה ובנשיאת חן בעיני אדונו.
לכך קודם שהולך הוא לקנות דבר לביתו וכגון איזשהו רהיט, חליפה, משקפיים, כובע וכיוצא, יתפלל לה' שיכוונהו לקנות את מה שמתאים לו, כי מאמין הוא שאין שכלו יכול לעמוד לו כלל, ובנקל יכול לטעות באם ירצה ה' שיטעה, ולכן יבקש שיהא לו סיעתא דשמיא להצליח בקניתו.
ולא רק בקנית צרכים הנ"ל אלא גם בסידור דברים פשוטים יותר וכגון כשהולך למכולת, או לשוק או לקנות בגד פשוט כגרבים או חולצה ירגיל עצמו להתפלל שלא יהא תקלה ומכשול בקנייתו, וילך הקניה מהר ללא עיכובים שונים ומשונים וכיוצא.
ובפרט יש לעובד על אמונתו לחזקה בזמן שתלוי הוא בדעת אחרת, שאז בנקל עלול האדם להיכשל לתלות את הצלחתו בדעת השני, וכגון כשנצרך הוא למצוא חן בעיני זה שנצרך הוא לבקש ממנו דבר, יתפלל שיתן ה' את חינו בעיני כל רואיו ובעיני זה שרצונו לבקש ממנו עזרה וסיוע, ויאמר, מאמין אני שאיני עושה אלא השתדלות, אולם משליך אני את ההצלחה או להיפך על הליכות הגוזר, ואף שהאדם בעל בחירה להיטיב לי או שלא להיטיב לי, מאמין אני שאקבל הטובה אם נגזר עלי, ובאם לאו – לב מלכים ושרים ביד ה' למנוע מלהיטיב לי. ויתפלל שלא יהא לו שום כעס והקפדה על שום אדם במהלך סידור עניניו.
וכן כל יום לפני צאתו לעבודתו או לישיבתו יתפלל של יארע תקלה בינו לבין חבריו וכמו שניסחו לנו חז"ל ויאמר זאת בכוונה.
ח. כוננות
אין לקבל קבלות גדולות לזמן מרובה, דהיינו, באופן כללי אכן נצרך שתהא אומנם החלטה להשתלם במידה זו של אמונה בהשגחה, אולם בקבלה – לקבל על עצמו בפועל – יש לעשות זאת לזמן קצר, או אפילו לכל מקרה לעצמו. ובכך יהא בהיכון לקראת הבאות. סיכויי הנצחון למתאבק עם חבירו המה כאשר התכונן למאבק, ולעומתו – זה שלא התכונן למאבק ופתאום תקפו אויבו, הרי שאחוזי ההצלחה אצלו לנצחון – אפסיים.
ונבאר ענין זה ביתר ביאור.
כשאתה יודע שעלול לקרות "תקרית" של כעס ומתח הקפדה בבית או מחוצה לו, מאיזה סיבה שהיא תכין עצמך באופן פרטי על אותה סיבה, ותקבל עליך שאינך כועס בשום אופן במקרה זה.
וכגון בא אתה לביתך ויודע אתה שעלול להיות מתח על כך שלא הכינו מאכלך או על שלא ביצעו מבוקשך שבקשת מבני ביתך לעשותו, וכיוצא, אזי קודם כניסתך לביתך תאמר, אני מקבל עלי שבאם זה עתה לא יהא מאכלי או מבוקשי מוכן מקבל אני שלא אקפיד כלל.
או שעושה הוא מלאכה מסוימת כגון סופרות, נגרות, וכיוצא, ויודע שעלול הוא לבוא לידי תקלה בכתיבתו, ומכך לבוא לכעס. יקבל עליו קודם: אני מקבל עלי שבאם תהא לי תקלה במלאכה זו איני כועס ומקבל באהבה.
וכן בכל קניה שקונה משהו יקבל עליו בקבלה גמורה, שאם יתברר שטעה, או שרימוהו ועלול הוא לכעוס – שאינו כועס, אלא מקבל הנהגת ה' באהבה.
וכן כשהולך הוא לשוחח עם מישהו שעלול הוא לבוא לידי כעס עמו, יחליט מראש שלא יכעס במקרה זה.
והתועלת מכך היא לאין שיעור, שכאשר האדם מכין עצמו למאבק עם יצרו רוב הסיכוי שיצליח וינצח.
או כאמור שתהא הקבלה לזמן מסוים וכגון ליום אחד או אפילו לחצי יום, ויקבל עליו שבזמן זה אינו כועס בכל אופן אשר יקרהו.
ט. התאוששות
גם כאשר הנסיון היה מעל יכולתך וכגון שבעל כרחך כעסת, הקפדת, התאכזבת למאוד מחמת טעות שתלית בעצמך או שהטעוך אחרים וציערוך וכיוצא, דע כי עדיין הנצחון בידך! והוא בכך שתשתדל להתאושש כמה שיותר מהר.
וככל שתקדים את ההתאוששות מהצער והאכזבה ותבוא לרוגע ולישוב הדעת – כן תעלה מדרגתך באמונה.
והנה כל אדם לבסוף מתאושש מאכזבתו, ושתהיה האכזבה הקשה ביותר, וכגון ביטול שידוך ובפרט כשהיה בשלבי סיום ונתבטל, פיטורין מהעבודה, עלבון קשה, הפסד גדל בעסקא, מריבה בתוך הבית עם האשה או הבנים, הרי בסופו של דבר האדם נרגע, ומקבל לבסוף את הנהגת ה', ומבקש שיהא זה לכפרת עוונותיו וכיוצא, אלא שהנדרש מהאדם גם אם כעס וזעף – כמה שיותר לצמצם את הזמן שבין הכעס מהמכה שנחתה עליו לבין ההתאוששות ממנה.
ועל דרך משל, הרחוק מאמונה נרגע מזעמו וקצפו או מאכזבתו הגדולה – לאחר חודש, היותר מאמין נרגע לאחר שבועיים, והיותר מאמין נרגע לאחר שבוע, והיותר מאמין נרגע לאחר יום, והמאמין השלם נרגע מיד!
ולכן גם אם אין אתה במדרגה גדולה כל כך של אמונה לקבל מיד את המאורע בסבר פנים יפות, הרי שיש להשתדל ולצמצם את פער זמן הכעס והמתח, כי ככל שיצמצם האדם את זמן כעסו וזעמו ויחזור לישוב דעת ורוגע מתוך אמונתו – מדרגתו גדולה באמונה.
וכדי להצליח בזה להתאושש מהר יתבונן, הרי בין כה בסופו של דבר אני ארגע, אם לא היום – מחר, ואם לא מחר אז מחרתים או יותר מאוחר, ואז הרי שצרתי זו תהא כלא היתה, ואודה לה' על הנהגתו, ואבקש שיהיה לי זה לכפרת עוונות, ולבסוף גם אבקש סליחה על זעמי וקצפי שזעמתי וקצפתי על הנהגת ה', אם כן למה שלא אעשה זאת כמה שיותר מוקדם ככל האפשר, הלא בזה אשתלם במעלה הנפלאה של האמונה, וכנאמר גבי אהרון שמתו לו ב' בניו – "וידום אהרון", מיד שתק וקיבל, לא לקח לו זמן להתאושש, ובשביל כך זכה שנתיחד הדיבור של הקדוש-ברוך-הוא עמו כמובא בחז"ל, שזהו שכר שכדאי שיחיה האדם אלף שנה בשביל שפעם אחת ידבר ה' עמו ביחידות, ויעביר מפי הגבורה מצוה אחת לכלל ישראל וכדרך שהעביר משה רבנו את כל המצוות לעמ"י מפי הגבורה.
י. צידוק הדין
בכל ארוע וארוע המעורר קצף והמאכזב, ירגיל לצייר לעצמו מיד שהנה הקדוש-ברוך-הוא עומד עליו ומדבר עמו ואומר לו: בני, זה אני! אני הוא שסובבתי עליך אירוע זה, והכל לטובתך!
ויחוש בחוש ממש בכל מקרה המביאו לכעס ואכזבה, אם זה מחמת מחדלו שלו, וכגון כשהוא גרם לעצמו הפסד, או עלבון, או שנתרמה מחוסר פקחותו ומאשים את עצמו. או כשכעסו מתעורר מחמת אחרים שהכעיסוהו, הפסידוהו, העליבוהו וכיוצא, יצייר לעצמו מיד: בורא עולם מדבר עמי, ואומר לי: בני, זה ממני! והכל לטובתך!
בא טרדן להטרידך בזמן שאתה אץ לדרכך, קרה לך עיכוב בלחץ זמנך עמוד וחשוב: בורא עולם מדבר עמי, בני: זה אני! וזה לטובתך!
וכן על כל ארוע וארוע לאין ספור שנתקל בהם האדם המעוררים אותו לכעס וזעם וזעף על עצמו או על זולתו, מיד ירגיל עצמו לראות בחוש שהבורא מדבר עמו, וכביכול מרגיעו ומעמידו על טעותו באמור לו: בני, זה אני, והכל לטובתך! וכביכול מתחנן אליו שיקבל זאת באהבה כי הדבר לתועלתו הנצחית.
ומיד יצדיק דין שמים עליו, ויאמין שהדבר בסיבת עוונותיו, וישמח שיהיה לו זה לכפרת עוונות, וכמו כן ישמח שיהיה לו לזכות, כי עצם זה שזכה להתעלות מעל רגשי קצפו וכעסו ולהתבטל לרצון ה', זו כשלעצמה זכות שאין כמוה.
וישמח בכל פעם שזוכה להתגבר, ויתלהב לבו להמשיך בדרך זו בזכרו, זוהי הדרך שתובילו לעולם הבא בכבוד גדול, ללא בזבוז שולחן, וכאומרנו: "ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו", הרי שהעצה לבוא לעולם הבא ללא בושה, שזהו לא דבר קטן כלל, לצאת מן העולם ללא בושה זוהי בקשה שמבקשים אנו כמה פעמים ביום בעמידה, ובאהבת עולם: "לא נבוש ולא ניכלם", ובכן היאך זוכה לזה האדם כאשר: "כי בך בטחנו".
יא. עצה לאמונה – להיות למוד לדון לכף זכות
רבותינו לימדונו שהאדם אינו יכול לפצל אישיותו, ולמשל, אמרו חז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של הקב"ה", דהיינו לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אהיה מתנכר ומתכחש לטובתם כלפי, מבלי הכיר להם טובה כלל, ורק כלפי הקב"ה אהיה מכיר לו טובה כראוי על כל טובותיו.
לא יצליח האדם בכך, אלא אם אישיותו מקולקלת לכפור בטובתם של בני אדם, בסופו שיכפור בטובתו של הקב"ה. הרי שההתחלה צריכה להיות עם בני אדם, ומהנהגתו כלפי בני אדם יבוא לשלימות כלפי הקב"ה.
וכיוצא בזה לגבי ענוה, לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אנהג בגסות רוח ובגאוה, ורק כלפי הבורא אהיה שפל ברך וענותן. לא יעלה הדבר בידו, כי אם ירגיל עצמו כלפי בני אדם להיות גס רוח, כן יהא כלפי הקב"ה. וכמו שכן יראה הרואה באיגרת הרמב"ן בדרכי קניית הענוה שמתחיל הוא כלפי בני האדם, עיי"ש.
אם כן גילו לנו חז"ל שההתחלה צריכה להיות מההנהגה עם בני אדם, ומכך יבוא לנהוג גם כלפי הקב"ה.
ולענייננו ענין האמונה. נצטוינו בתורה "בצדק תשפוט עמיתך", ולדעת הסמ"ג (מצוה קו), והסמ"ק (מצוה רכ"ה), ומקורם ברמב"ם (עשין קע"ז), כוונת מצוה זו לדון כל אדם לכף זכות, ולמצוא לעולם צד זכות גם כאשר נראה הדבר נוטה לחובה, והיינו לאדם שהינו בחזקת כשרות, כמבואר בחפץ חיים (כלל ג' סעי' ז-ח), וכשירגיל עצמו בזה לראות תמיד שחברו לא נתכוון לרעה, ויצדיקנו על הצד הטוב, כן תהא הנהגתו כלפי הקב"ה להצדיק דינו ומשפטו, ולהאמין שבודאי כוונת הנהגת ה' עמו לטובה.
והוא עצה נפלאה לתכלית זו לראות שהכל לטובה, שהוא יסוד אמונתנו, ועליה באנו כתכלית בעולמנו, להתחיל עם בני אדם לדונם לזכות, ולראותם בעין חיובית ומצודקת, ומכך יזכה לאמונה השלימה בבורא להצדיק דינו מתוך הכרה שהכל לטובה.