הכנסת אורחים בסבר פנים יפות מאמר א'
לתת הרגשה טובה לאורחים
כתב החפץ חיים (בספרו אהבת חס – ח"ג פ"ב): מכיוון שהאריכה התורה לספר כל פרטי ענין הכנסת אורחים שקיים אברהם אבינו, מה שלא מצאנו כן בכל חלקי התורה שקיים, משמע מכך שכוונת התורה בזאת להורות לנו ללמוד מאבינו הזקן כיצד ראוי לנהוג עם האורחים ולקיים מצוה נשגבה זו בשלימות.
ואכן לומד השל"ה הק' מהנהגתו של אברהם אבינו, שיש לתת לאורחים הרגשה כאילו שהם אלו שמטיבים עמו, כמו שהראה אברהם כאשר פנה לאורחיו כמתחנן: "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור" והיינו שיעשו עמו טובה ויכנסו לביתו. (תוכחת מוסר).
מטעם זה הדגיש להם אברהם "ואקח פת לחם" (יח-ה) אף שבהמשך נאמר: "ואל הבקר רץ אברהם" (יח-ז). ועל זה אמרו חז"ל: "מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה" (ב"מ פז.). ופירש המהרש"א הטעם: מפני שלפעמים ימנע האורח מלהיכנס והמקבל מלקבל, כדי שלא להטריח את המקבל והנותן. זהו שפירש ה כתוב, שאמר אברהם, אל לכם לחשוש שתרבו לטרוח עלי, שכן תסעדו עמי רק "פת לחם ואחר כך תעבורו.
"כדי שהאורח ירגיש בנוח"
פעם נזדמן איש עשיר אצל החפץ חיים ליום שבת. האורח סרב לסעוד על שולחנו של החפץ חיים, עד שיבטיח לו שיקבל תשלום עבור ארוחותיו. החפץ חיים הסכים. ביום ראשון, כשהאורח עמד לשוב לעירו, החזיר לו החפץ חיים את הכסף. על שאלת האורח, למה קיבל בערב שבת את הכסף, ענה החפץ חיים, כי רצה לעשות לו נח רוח, ושיהיה לו עונג שבת אם יחשוב שהוא אוכל משלו. אבל הוא – החפץ חיים – חשב שהוא אורחו, וכוונתו היתה לקיים מצות הכנסת אורחים. (חפץ חיים עה"ת – מעשי למלך)
הידור בהכנסת אורחים
יהודי שנסע לרגל עסקיו, נזדמן בליל חורף אחד לעיר גוסטינין. לא ידע היהודי להיכן יסור באמצע הלילה, והנה הוא רואה אור בבית אחד, ויסר לשם.
בבית זה דר האדמו"ר רבי יחיאל מאיר מגוסטינין זצ"ל, אך היהודי לא הכירו. לאחר שנתן רבי יחיאל שלום לאורח, אמר לו הלה כי רעב הוא. הוציא הרבי מן המזנון יי"ש עם מיני מתיקה והציג לפניו על השולחן.
אכל האורח, ואמר שעדיין רעב הוא. הלך הרבי לחפש אחד דבר מאכל, ולא מצא אלא דייסה בלתי מבושלת. לקח את הדיסה והעמידה בתנור, שהיה חם וגחלים בוערות עדין היו בו. כמו כן לקח קדרה עם שומן, ויצק כל השומן לתוך הדייסה, כדי שתטגן ותהיה ראויה לאכילה, שכן לא ניסה אף פעם בזאת ולא ידע כיצד מבשלים. וכך נתן לאורח כמה קערות לאכול עד ששבע.
אחרי כלותו לאכול, הורה הרבי לאורח שישכב לנוח על מטתו שלו שעמדה בחדרו. האורח שהיה עייף מהדרך שכב מיד על המטה במגפיו המלוכלכים, והרי היה ער כל הלילה, כי לא היה לו מקום לישון.
הבוקר האיר, ובני הבית השכימו לקום. לא נתן להם רבי יחיאל להיכנס לחדר, כדי שלא יעירו את האורח, וגם הוא בעצמו היה הולך בחדר לאט לאט ובשקט, כדי לא להעירו. כשהגיע זמן התפילה, ורבי יחיאל הלך להתפלל, הקיץ האורח אף הוא לבית הכנסת להתפלל, ושם נודע לו שישן ואכל בלילה בבית האדמו"ר הצדיק המפורסם, ושהוא עצמו טרח בשבילו כל אותה טרחה. נצטער האורח על זה, והלך אליו לפייסו על שגגתו, שלא ידע שהחדר והמטה שישן בה של הרבי היא.
השיבו רבי יחיאל: "אם תבטיח לי לקיים את פקודתי שאצוה עליך אז אקבל פיוס ממך". הבטיח לו האורח לקיים כל מה שיצוה עליו, ואז אמר לו: "בתנאי זה אתפייס לך, שבכל עת שתעבור דרך עירי גוסטינין תתארח אצלי…" וכן מאז והלאה היה תמיד אורחו של רבי יחיאל מאיר. (סיפורי חסידים)