אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו
מעלת הרשב"י על פני שאר התנאים התייסר ביסורין קשים ולמד תורה
הייסורין ותכליתם
בעמדנו לפני ציון הרשב"י ובפרט ביום ל"ג בעומר, יום הילולא דרשב"י, ביום גנוסיא (=ביום חתונתו) בעידן חדוותא דמלכא, וביום שמחת ליבו, בודאי חובה על כל אחד להתבונן מה זה ועל מה זה, ולמה נקראים אנו לבי הילולא זו, ולשמחה מה זו עושה, ומדוע זכה רשב"י למעלות אלו שלא זכו בהם שאר תנאים והאמוראים.
אשריך שראיתני בכך
הנה מצאנו בגמ' שזכה רשב"י לכל אלו הגדולות ונצורות רק בכח "צער מערה" שהיה עוסק בתורה מתוך ייסורים י"ג שנים כדאיתא כל זה בגמ' (שבת דף לג:), ואמרו שם על אותה שעה שיצא מן המערה, ושמע רבי פנחס בן יאיר חותניה ונפק לאפיה, [רבי פנחס בן יאיר שהיה חותנו של רשב"י שמע שרשב"י יצא מן המערה ויצא לקראתו] עייליה לבי בניה [הכניסו לבית המרחץ], הוה קא אריך לי לבישריה, [היה מתקן ומחליק את בשרו], חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, [ראה שיש בבשרו בקעים בקעים, והיה רבי פנחס בן יאיר בוכה] וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה [ונתרו דמעות מעיניו על פצעיו של רשב"י ומצערות אותו].
אמר לו [רבי פנחס] אוי לי שראיתיך בכך [ביסורים גדולים כל כך] אמר לו [רשב"י] אשריך שראיתיני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך [אשריך שראיתני בייסורים אלו, שאלמלא הם לא היית מוצא בי תורה כל כך], דמעיקרא כי הווה מקשי רשב"י קושיא הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי [שמתחילה כשהיה רבי שמעון בן יוחאי מקשה קושיא אחת היה ר' פנחס משיב עליה י"ב תירוצים], לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא הוה מפרק לי רבי שמעון בן יוחאי עשרין וארבעה פירוקי [לאחר יציאת רשב"י מן המערה הי רבי פינחס בן יאיר מקשה קושיא אחת ורבי שמעון משיבו בעשרים וארבע תירוצים], הרי מבואר מזה שלא זכה רשב"י למדרגות הגדולות רק בגלל צער מערה, שהרי כך השיב רשב"י לחותנו "אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך".
צער מערה נחשב להם כצער חיבוט הקבר
והנה אמרו בגמ' (שבת לג:) על אותה שעה שיצאו רשב"י ורבי אליעזר בנו מן המערה: נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, [יצאו וראו בני אדם החורשים וזורעים בשדות] אמר, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערכתם, הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. [שוב נכנסו למערה וישבו בה שנים עשר חודש] אמרי, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, יצתה בת קול ואמרה, צאו ממערתכם נפקו. ע"כ, הרי לנו מזה כי היה ישיבת רשב"י ובנו במערה חשוב כצער הגיהנום שהיה נחשב להם אותם י"ב חודש במערה כנגד י"ב חדשי גיהינום, וכן היו להם כל הי"ג שנה שישבו ועסקו בתורה מתוך ייסורי גיהינום. ובזה נבין עוד טעם לגודל הפלגת מעלת צער המערה שנצרפו בה רשב"י ובנו ר' אלעזר.
כאשר נודע מפי חכמי אמת טעם העניין שמשפט הרשעים בגיהינום י"ב חודש, משום שאלו הי"ב חדשים הוא משך זמן מספיק, שבו הבשר מתעכל לגמרי מן הגוף, ואח"כ לא נשאר ממנו אלא העצמות היבשות לבד, ומתקיים בו הפסוק (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ומציאות הנפש החוטאת הקשורה בגוף הגשמי מתבטלת, וממילא מתבטלים ממנו ה דינים, שזה גם טעם לקבורת המת בעפר כדי שיתבטל הנפש הבהמית ותחזור לשורשה להיתקן כאשר לימדנו הרשב"י בזוה"ק (תרומה קנא.) עיי"ש, וכ"כ האר"י ז"ל בכמה מקומות (עיין ליקוטים פרשת האזינו), והוא מדמה שם עניין הקבורה לכסף המצטרף בכבשן, שמתוך האש השורף מתברר הכסף המזוקק, כן יהיה תכלית הכוונה בהתבלות הגוף בקבר, כדי לברר ממנו כל הרע, ולקזז ממנו החלק הטוב להעלותו לשרשו, ואין עצה אחרת אלא לבלות הגוף באדמה כצירוף הכסף והזהב בכבשן האש.
כהנה כי כן זכו רשב"י ורבי אליעזר בנו לתקן תיקונים אלו בחיים חיותן על ידי שהטמינו עצמם בעפר המערה במשך י"ג שנים, והגיעו לידי כך שביטלו מעצמם כח הגוף לגמרי, עד שהגוף הגשמי כבר כמעט לא היה נחשב לכלום, וכאילו עברו צער גיהנום וחיבוט הקבר י"ג שנים, ונאכל ונתעכל הבשר הגשמי מאוד מאוד, והיה מציאותם רוחני ומקודש לאין קץ, והוא מה שאמר לו רשב"י לרבי פנחס בן יאיר "אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך".
ובאלה מתייחד מעלת רשב"י במה שזיכך את גופו בחייו בכל בדקי מיתה והשיג תכלית השלמות, והוא בחיים חיותו, מה שלא זכה לו אחד מן התנאים והאמוראים כדוגמתו.
כל צער וייסורים תכליתו טוב למרק עוונותיו של אדם
מכל אלה נרדפה לדעת עד כמה צריך האדם לשמוח בייסורין, שכשהקב"ה מביא צער וייסורים על האדם הרי בוודאי יהיה תכליתם לצרפו ולזככו מעוונותיו ומפשעיו, וגם אם יגדל הכאב מאוד, כן צריך שתגדל ותתעצם השמחה בלבו מתוך מחשבה כי כמה שהייסורים גדולים, כן יהיה תיקונו גדול ומעלת הייסורים יקר למאוד, ונגד עיניו ישים מעלת רשב"י מחבריו שאין לנו בו השגה כלל, שכל אלה באו לו רק מתוך צער מערה.
כאשר מסופר על אלכסנדר מוקדון, סיפור נפלא על עניין הייסורין, שכידוע מת בחצי ימיו בחיי אמו, וכאשר חלה למאוד ונטה למות, והייתה אמו מתאבלת מאוד על חולי בנה, וציווה המלך לעבדיו כי לאחר מותו יכינו סעודה גדולה ומפוארה למאוד לכל השרים והפחות ולכל המשולים מכל מדינות המלך שכידוע היה מושל בכיפה על עמים רבים שהיה הולך וכובש ארצות הרבה בכל העולם כולו, והשמיע קול בדבר צווי המלך לבל ייפקד איש משרי המלוכה הקטנים כגדולים מלהשתתף בסעודה זו לאחר מותו, כי חוק הוא בדבר המלך ובצוואתו ציוה על כל איש ואיש לבוא ולהשתתף בסעודה זו, ברם תנאי אחד התנה בהזמנה זו כי לא נקראו לבוא אל הסעודה בבית המלכות כי אלה אשר שפר חלקם בטובה ואין אתם כל מועקה וכך גם אין עימהם צער וייסורים כלל.
ויהי כי הגיע עת מועד וזמן מוכן, ועבדי ה מך אשר בשער המלך הכינו את אשר יביאו, וכל טוב בית המלך ערוך ומוכן בטוב טעם ודעת בכלים מכלים שונים נאים ומתוקנים עם מטות שן וזהב פז ברוב פאר והדר כיד המלך, המשוררים על משמרתם והמחוללים על מעמדם המשרתים ערוכים והעבדים מוכנים, אורות נברשות זכוכית לבנה מפיצים נוגה סביב צלילי המנגנים, וריח המטעמים נשמע למרחוק, והנה אך אבוי כי לשווא ייחלו כולם על משמרתם, כי אין איש בא לקיים מצות המלך וצוואתו ופקודת האחרונה כי כולם בגדו ומיאנו בה, ותיבב אם אלכסנדר מוקדון ותיחר אפה למאוד האמנם כן? כלום אין אחד מן השרים מיקר שמו של מלך לאחר מותו ומדוע נתקיים בבנה קראתי ואין איש באתי ואין מעמד, כי כולם חברו להשחית לבגוד במלכות לבושתה ולחפת זכרון בנה המלך.
ותצו לדון משפט את עבדיו הסוררים לבל ינקה אחד מהם כי הגדילו חרפת בית המלכות למאוד מאוד. והנה כאשר נקראו לעמוד במשפט כולם בסדר נכון איש איש לפי מעמדו ועניינו, שרים וכל שופטי ארץ בעלי תריסין ונשואי פנים ועוד, מכל המדינות והמקומות, כאשר בזה אחר זה נקראו כולם לעמוד לפני כס משפט לתת טעם וסברא נכונה על סיבת היעדרותם. והנה בעמדם לפני השופט, אלו כאלו, והנה מענה אחד בפי כולם, כי הצרות עברו עליהם למעלה ראש כל אחד וסבלו הוא מי בכה ומי בכה, כאשר כולם מאשרים דבריהם בעדים נאמנים כי כנים הדברים, וכראות השופט כן פטר את כולם מן הדין, כן הייתה מצוות המלך מפורשת כי את אשר יהיה עמו צר ומצוק ומנת חלקו לא שפר עליו בטובה ייעדר מן המסיבה.
ותרא אם המלך את כל אשר נעשה, והיא משתאה ומשתוממת לדעת מה זה ועל מה זה איך יהיו כל העמים והשרים קטנים כגדולים כולם סובלים חלאים ומכאובים וייסורים כל אחד כאשר עוללו למו, או אז השכילה לדעת כוונת בנה, ומה רצה ללמדה באלה, כי ביקש להעמידה על דבר אמת כי אין איש מוצא מנוח וקורת רוח בעולם הזה, כי כולם סחופים ודווים, ולכל אחת מנת ייסורים משלו, ואין אדם בעולם אומר טוב לי כי לא עונתי וקיוה כי בכך תמצא אמו נוחם על מיתתו בצעירותו.
להשריש עמוק בלב את תכלית היסורין
ועתה אמת כי המשל משל, אולם טעם האמת לכל זה, כי הייסורים יפה כוחן להעמיד האדם על דעת קונו ולכוונו אל תכלית ייעודו לעולם שכולו טוב, כי אמנם את אלה חובה עלינו להשריש בלבנו למאוד מאוד, כי אין כוונת כל הייסורים ה באים עלינו אלא לטובה לצרף ולזכך את נפש ורוח האדם ולקרבו אל המלאכה היא מלאכת שמים, וכל אלה הייסורים והמכאובים משורש הרחמים ומשפעת טובו וחסדו הם באים, ואשרי השמח בייסורים ומאמין כי הכל לטובה.