הרי רואים אנו בחוש שאין המוטל עלינו לא ליפול, שהרי בלתי נמנע הדבר, אם כן בהכרח שאין לנו גם סיבה להתיאש מהנפילות, שהרי אם בכל הדורות מהלך העבודה לעולם הוא בדרך נפילות וקימות, וכנאמר: "שבע יפול צדיק וקם", על אחת כמה וכמה בדורנו שמכת ההתערערות והעדר היציבות הוא מנת חלקנו, ותפקידנו להתמודד עם תופעה זו גופא להחזיק מעמד ולהתחדש בכל פעם מחדש.
אזי אם יהא ברור לנו שזה תפקידנו, נבין שבשמים עתה סופרים ומונים לנו בחיבה את הההצלחות ולא את הכשלונות. כי עיקר שעשועיו של הבורא מאתנו עתה להיות מצטיינים בגוון זה של השתדלות הקימה מהנפילה, וככל שהנפילה תלולה ועמוקה יותר, כן השעשוע של הקב"ה גדול יותר מהקימה מאותה נפילה.
אכן, אבל אשמים אנחנו בנפילותינו, וצריכים אנו לעשות תשובה על כך, כי גם הנפילות הבלתי נמנעות כאמור זהו מחשבון המגיע לנו במחדלנו מכח בחירתנו שנכשלנו אי פעם, וזהו חשבון שמים לתפסנו עתה ליפול באופן בלתי נמנע על מנת להוכח בעוצם חרטתנו ונאמנותנו לבוראנו לראות היש בנו אהבת ה' כראוי, והאם חרטתו אמיתית, והלא דבר זה יווכח רק בכך שעם כל הנפילות איננו מתיאשים, וחוזרים לחיק אבינו שבשמים. הרי שרק בכך יוכח שחשוב לנו ויקר לנו עבודת ה', ושווה לחזור אליה בכל מיני אופנים, וגם לאחר מעידות והנחלת אכזבות, שווה ושוה לקום ולנסות שוב ושוב.
לכן בוודאי שנצרך הוא לשוב בתשובה על כל נפילה ונפילה, אין הקב"ה מוותר על כלום, ולהבין שגם נפילה כשנראית היא באונס ובלתי נמנעת אשמים אנחנו בה, כי לולי שחייבים אנו מחשבונות קודמים לא היה נגזר עלינו נפילה זו.
אולם תפקידנו עתה הוא אחד בלבד. לקום מאותה נפילה לעשות תשובה בחרטה ווידוי, ומיד להתחדש מחדש, ולא לתת ליאוש לקנן בלבותינו שום זמן, וכל הזריז לעלות למסילה מחדש הרי זה משובח.
ורק כשיתברר לאדם מתוך הכרה ברורה שזו תכלית תפקידו, ויבין שאכן תפקיד זה בהישג יד, אזי רק אז יחזיק האדם מעמד, כי אמור יאמר לעצמו: יודע אני שהנדרש ממני הוא להשתדל ולהתאמץ לקום מהנפילה בכל פעם, ואם בזה אני עומד, אזי מלאתי תפקידי בנאמנות, הרי שיתעצם זה בתפקידו ולא ישבר ויפול מנפילותיו, אולם כשאין האדם מודע לתפקידו, וחושב הוא שתפקידו מעבר לכוחותיו, וכגון שחושב הוא שתפקידו היחידי, הוא שלא ליפול לעולם, ובאם נפל אבדה תקוותו, ברור הוא שישבר בראותו שאין בהישג ידו לבצע תפקיד שכזה.