כמו כן מדת ה"ייאוש" היא מדה גרועה מאוד, אולם במקרה דידן יש לאחוז בה, והיינו להתייאש מההשתדלות העצמית ולהשליך עצמו להליכות הגוזר. פשוט להחליט הנני "מרים ידיים" בפני כל הדאגות והחרדות ומנטרל מעצמי כל תפקוד מניעה ולחימה, ואפלו לא משא ומתן עם אותם מחשבות טורדניות, ומשליך עצמי בהתבטלות גמורה לא-ל עליון וחפץ באשר יובילני, ובזה תוסר מהאדם הדאגה והמתח, ויבוא לרוגע והשלוה.
ומקור הדברים הם ברמב"ם בספרו "מרווה נבוכים", ושם אומר הוא בחכמתו, האדם דואג ממה שחושב שיכול הוא לעזור לעצמו, אולם ממה שהאדם מתייאש מלעזור לעצמו – הדאגה מסתלקת ממנו, וכמו שרוב בני העולם – עמי הארץ ושאינם בני ברית – אינם דואגים פן ימותו היום או מחר, ואף שהמיתה מצויה, עם כל זה אחר שבין כה אין בידם לעשות מאומה בזה, מתייאשים מלדאוג ומשליכים עצמם למקרי העולם, ויהיה אשר יהיה בבחינת "אכול ושתו כי מחר נמות".
כמו כן בעל הבטחון מנטרל עצמו מתפקוד עצמי אחר שמאמין הוא שלא תלוי בו כלום, ומשליך עצמו על ה' שינחהו באשר יחפוץ, וכעניין "השלך על ה' יהבך", ובכך מסיח דעתו מדאגתו ומתייאש מלעזור לעצמו מתוך הכרה ואמונה שבאמת אינו יכול לעזור לעצמו מדאגותיו וכלו נתון לגזירת א-ל עליון ויבואר עוד להלן.