היאך להתיחס לתופעת הכפיתיות, שנכפה האדם במחשבתו ונצמד למחשבה חששנית שאינה עוזבתו שמא לא התפלל כראוי, לא קרא קריאת שמע כראוי, לא נטל ידיו כראוי, לא נקי כראוי, וכדומה?

יש לראות תופעה זאת כיסורים וכגוון של עונש מעונשי השמים המגוונים, וכמו שכל יסורים מטרתן לנסיון היאך יקבלם האדם, והיאך ינהג בדרך התורה להסירם, כן הוא בגון זה של יסורים יש לפותרן בדרך של תורה. ולכך ראשית על הסובל מתופעה זו להשתכנע שתופעה זו היא שלילית כלומר מצד העונש והיסורים שנועדו ליסרו, ואין הצדקה בקיום מחשבות אלו ע"פ דעת תורה, כי אם לא ישתכנע הסובל מסבל זה שזהו מצד העונש ויתעקש לחשוב שאדרבא זהו מצד הקדושה ויצר הטוב אין תקנה לקלקלתו.

ואם תאמר היאך ישתכנע הסובל מתופעה זו שזה מצד העונש והיסורים?

התשובה פשוטה:

ראשית, "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", לך ראה היאך נהגו רבותיך וקודמיהן, וכי חששו לחששות הבל ורעות רוח שהנך חושש להם, לחזור על כל מלה כמה פעמים, ולטול ידיים כמה פעמים, ולקנח כמה פעמים וכיוצא, הלא גדול שמושה יותר מלמודה, לך ראה, שאל ויגידו לך היאך נהגו קדמונינו גדולי וקדושי הדורות.

ועוד, עליך להבין דבר פשוט, התורה "דרכיה דרכי נועם", כל פתרון בעיה בדרכה של תורה שלא בנעם זהו איננו מצד הקדושה, אלא מצד הטמאה הגמורה, והרי אין לך טירוף הדעת עצבנות ומתח עד כדי מיאוס בכל התורה כמו שיזדמן אצל אלו הסובלים מכפיתיות, וכמו שהעיד הסטייפלר זצ"ל שנתן עצות להרבה בדבר זה, ואלה ששמעו לו נצלו, ואלה שלא שמעו לו נפלו, ולבסוף עזבו את כל התורה כלה.

ובכן תתבונן, היעלה על הדעת שבדרך זו יחפץ ה', שנעבדהו במתח ועצבנות עד כדי טירוף ומיאוס במצוותיו?! כל בר דעת מבין שזהו עצת הטמאה להדיח את האדם מהקדושה.