בבחרותי, לפני למעלה משלושים שנה נכנסתי אצל הגה"ק רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, ושאלתיהו: היאך זוכים לאמונה? וענה לי: על ידי שמחה, ושוב שאלתיהו: והיאך זוכים לשמחה? וענה לי: על ידי תורה.
הנה בתשובות קצרצרות של הרב יש לנו מענה על כל מבוקשנו, דהיינו לזכות לאמונה נדרש שמחה, שהרי כל זמן שהאדם חסר שמחה, הרי שהוא מצומצם ומוגבל מלהרחיב את ראייתו מעבר לד' אמותיו הרואה אך ורק את הסיבות והמקרים, ומחשב במה להאחז, ובכל אשר תמצא ידו בדרך המקרה להינצל על ידו – יעשהו, וזאת להיותו עצב ומצומצם ברוחו, לכך גם תקוותיו וצפיותיו מוגבלות ומצומצמות להעזר בגורם זה או זה ותו לא, ובכך נועל הוא בפני עצמו אפשרויות אחרות, אולם השמח, מתוך בטחונו בה' מאמין שיתכנו אפשרויות רבות להצלתו גם כשאינו מודע להן עתה כלל, השמחה מרחיבה את הלב לשוט ולהתבונן מעבר למה שהעין רואה שהוא האמונה. והראיה הגדולה לכך הנה גבי בני ישראל שגם לאחר שמשה רבנו בא אליהם עם פסוקי נחמה מופלאים, נאמר: ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, הקוצר רוח שהוא תוצאת העצב סוגר בפני האדם מלראות אור ותקוה שהוא בעצם האמונה.
ולשמחה זוכים על ידי תורה, העיסוק בתורה – סגולתה להמשיך שמחה עצומה על לומדיה, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
והסברנו באריכות בספרנו "בים דרך" (מאמר א') שבעצם שכלו של האדם חזק, אולם כל זה בתנאי שהשכל יהא משוכנע באמיתות עקרונותיו ולא יהא מסופק בהם, וכשהאמונה בשכר ועונש חזקה הרי שהשכל מתחזק לראות בעבירה כאש ומות, ובמצוה כאור וחיים ואז בנקל יגבר השכל על הרגש, וע"י תורה המביאה לשמחה שליט האדם בשכלו על רגשותיו, והרוצה יעיין שם באריכות.