היאך אניח דעתי – אם בכלל נכון הדבר – שתפלתי רצויה לפני ה', גם כאשר אני במצב ירוד במידות ובתאוות, ובפרט כאשר התפלה בסמוך לחטא שעתה מעדתי בו?

נאמר בתהילים (קב יח-יט): "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם – תכתב זאת לדור אחרון".

הבטחה גדולה ישנה כאן בפסוק זה שלא יבזה הבורא את תפילתנו בדורות אלו – דור עקבות משיחא, ואף שנהיה בבחינת ערער, וכמו שפירש רש"י ערער – נשחת ונמאס.

והנה מלבד הפסוק, ישנה גם סברא פשוטה לכך.

שהרי מה שעשוע גדול יותר יש לאב כאשר בנו שפשע נגדו, והאב היה בצפיה ובכליון עינים אימתי ישוב בנו אליו, והנה הרגע שבנו ניגש בלב נשבר ונדכה ומבקש על נפשו סליחה מחילה וכפרה, היש עונג גדול מזה לאב.

הלא אנו אומרים יום יום בתפילתנו בברכת השיבנו – בא"ה "הרוצה בתשובה", הקב"ה חפץ ומצפה לכל אחד שישוב, וכמובא בתנא דבי אליהו (א"ר פרק לא): "מעיד אני עלי שמים וארץ שיושב הקב"ה ומצפה להם לישראל שישובו בתשובה, ויותר ממה שמצפה האב לבנו והאשה לבעלה מצפה הקב"ה לישראל שיעשו תשובה כדי שיגאל אותן ויבנה להם בית המקדש".

ובכן אחר שחפץ ה' שהנברא יחזור להתקשר עם בוראו, הכי יש דרך אחרת מבלעדי התפילה, הלא במה יקרב הנברא את התרחקותו אם לא בדרך הדיבור עם ה', שהדיבור הוא בלבד המקשר והמחבר.

כך שבעצם זה שחוזר האדם – ואפילו החוטא לקשר קשריו עם הבורא הוא נחת לה', והוא ענין התפילה שהוא בלבד החיבור בין הנברא לבורא, שהרי אין לנו דרך אחרת להתחבר לבורא.

וכשאדם בא בכניעה ומבקש בקשותיו מהבורא א-ל רחום וחנון, בכל אופן שיהיה, יש בזה נחת לה', ולא מבעיא אם מבקש הוא בקשות רוחניות, וכגון שיהא לו כח להתגבר על יצרו, לתקן מדותיו ותאוותיו, ללמוד תורה שאז בוודאי נחת גדול יש לו להקב"ה ממנו ואף שהוא במצב של חטא, אלא גם אם בא בכניעה לבקש צרכיו הגשמיים – נחת הוא לבורא, כי עצם זה שנברא לא מנתק עצמו מבוראו ומכיר בבוראו כבעל היכולת הבלעדי לעוזרו עושה בזה נחת ליוצרו כי זוהי תכליתו.